בעוד כמה ימים שוב תתחלף ספרה בלוח-התיעוד המדומה של קיומי הזמני.

ומכיוון שהמאגיה האנושית, עם כל יחסיותה – האשלייתית גם היא – פועלת ולו חלקית גם עליי, לקחתי אותה, שוב, ברצינות. עם ההבדל הדק אך הקריטי, שהפעם הרצינות היא לא-תהומית.

את הקלילות הנסיונית הזאת אני חבה לשתי דמויות. הילה דוד, שחיה, עובדת ופועמת לצדי כפרטנרית ליצירה במיתרים וכחברה מעמיקה והולכת מזה ארבע שנים, ואשה שאיני מכירה אישית, אליזבת גילברט, שאת ספרה, "קסם גדול" (הפחות מוכר מרב-המכר שלה "לאכול, להתפלל, לאהוב"), בלעתי בשקיקה מְדוּדה בשבוע החולף.

הילה, כמו עוד כמה נפשות שאוהבות אותי, דוחקת בי כבר מזמן, ולאחרונה ביתר שאת, להיפרד ממועקת השנים הקשות (הרבות) שידעתי ולבחור, סוף-סוף, במה שאני למעשה משתוקקת אליו כל חיי – בי ובַשמחה (ולעשות זאת בְּשמחה…). אליזבת עזרה לי להתוות את ה"איך".

החלום האחרון

אני מחייכת אל מול הכותרת שנולדה כאן. 'החלום האחרון' יכול להישמע "כבד", כמו 'הסעודה האחרונה'. אבל מה שהתכוונתי לומר יותר מאשר המשמעות הדרמטית הזאת (שגם בה יש משהו, למען האמת), הוא שזה החלום האחרון שחלמתי שאני נושאת אתי כמשמעותי ביותר. שכמובן, אבא נעדר-נוכֵחַ בו. שוב. (אבל אולי פעם אחרונה).

הוא הגיע אלי לפני כמה שבועות, דווקא בתוך כמה ימים טובים.

אני חברה שם באיזו קהילה גדולה של אנשים, שחלקם באים אלי להתייעצויות והדרכות, משהו מעין זה, ואני מסתובבת ביניהם בחופשיות ובהנאה. אבל בעיירה שבה כל זה מתרחש יש מקום אחד מסוכן, שכל מי שנקלע אליו, סופו שנלכד ברשתו מבלי יכולת להשתחרר. מעין כוך עצום בגודלו, מערה דמוית פאב בירכתי העיירה, שהפתח אליה מכוסה בשער נחושת ענק ועתיק, ושומרים מְגֵנים עליה מבפנים ומבחוץ, פן יחמוק מי מיושביה אל החלק החופשי של העיירה.

ברגע כלשהו, בעודי מסתובבת ברחובות, אני מבחינה שמישהו, תוך-כדי נהיגה במכוניתו בכבישי העיירה, עומד להגיע בטעות למערה הזאת ואני מנסה לכוון אותו למסלול שירחיק אותו משם. התנועה סואנת, וברגע מסוים אני רואה שהוא לקח פנייה לא-נכונה, שממנה לא יוכל להימלט מלהגיע היישר למערה. אני טסה במהירות לשער המערה, כדי להציל אותו מן הטעות, ואז, למרבה הזוועה, מוצאת את עצמי נלכדת פנימה.

כעבור דקות ספורות אני מבינה, שלמעשה, כל הזמן חייתי בתוך המערה מבלי לדעת זאת. מה שמתברר לי הוא, שאני אכן מסתובבת בחוצות המערה (הלוא היא העיירה) בחופשיות, עושה הרבה דברים, נהנית, נותנת, מקבלת, אבל… בשובי לחדר שבו נמצאת מיטתי אני מגלה, לחרדתי העצומה, שאני קשורה בחבל למיטה. חֶבל שלגמרי נראֶה כמו חבל-טבור, אפור, צמיגי, משתלשל, וארוך כאורך הגלות, כדי-כך שהוא הולך אתי באשר אלך, אשר על כן, עד שהגעתי שוב למיטה, לא ידעתי את דבר קיומו.

מזועזעת עד עמקי נשמתי אני מתעוררת.

אחד הדברים הראשונים שבהם נזכרתי עם ההתעוררות הוא הסיפור על פילי-קרקס מאולפים. שמקטנותם קשרו אותם בחבל ליתד האוהל, כדי שלא יחזרו אל מחוזות החופש המולד שלהם. ואכן, כשהם קטנים, אין להם מספיק כוחות כדי להשתחרר מן החבל הזה, ולכן, אחרי אינספור נסיונות, הם מוותרים ונכנעים. ומתוך כך, כשהם כבר גדולים ועם כוחות עצומים בהרבה מכוחו של החבל האומלל הזה, הם כבר לא מנסים להשתחרר. אין להם הידיעה את יכולתם. הם מאמינים להתניה שאליה הורגלו.

כי גם בחלום הבנתי, שהחבל הזה הוא שארית אחרונה, אמנם ממשית, אך לגמרי אפשרית לביתוק. כעובדה, אני מסתובבת בחופשיות ובשמחה ברחבי המקום הענק הזה, מזינה וניזונה במפגשיי עם אנשים, ולא חשה את היותי שבויה אלא ברגע ההיווכחות בקיומו של החבל.

כל שמוטל עלי הוא לחתוך את החבל מקשירתו אל המיטה, ואני חופשייה.

שום שומר לא יוכל לעצור אותי. אולם איך, בשם אלוהים, עושים את הביתוק הזה, האחרון. (למוֹתר להזכיר, אבל אזכיר בכל זאת, שזה ב-ד-י-ו-ק מה שאני מלמדת בלימודֵי "המצפן"!!! שכל-כולו נולד מתוך הביתוקים הקודמים שכבר עשיתי בחיי, תודה לאל!!!)

בנסיונות לבאר לעצמי את משמעות החבל שוחחתי עם כמה נפשות קרובות. אחת מהן הציעה פרשנות שכיווצה אותי, ובסופו של דבר לא בחרתי בה. משהו בכיוון של – שאני (שוב) לכודה באשליה, שאחת משיטות-הטיפול, שבהן אני (שוב) מתנסה לאחרונה מתוך התקווה הממארת (כפי שכינתה אותה בגאונותה אחת מתלמידות "המצפן") שלי, שהפעם, זאת ה-שיטה שתגאל אותי ממצוקותי. אך מכיוון שמשהו בי יודע שהשיטה לא מתאימה לי, ואכן אף לא באמת מסייעת לי, אני נשארת שם רק בגלל הסיפור שהיא-היא המפתח לגאולתי (ושאם אפסיק באמצע, אחמיץ את הסיכוי הגדול). כלומר, החבל מסמל את היותי לכודה באשליה העתיקה, שאיזושהי שיטה יכולה בכלל לעזור לי. מוכר, לא חביב, אך לא הפענוח שהרגשתי שהוא נכון.

מהצעה אחרת, שנהגתה על-ידי אחותי מיקי ולאחריה על-ידי הילה, נולדה פרשנות שהרבה יותר דיברה אלי, והיא גם זו שמביאה אותי הלום.

שאני בעצם קרובה מאד לַשחרור הסופי מכבלי-העבר שלי – אני הרי מסתובבת בחופשיות אמתית ברחבי המקום הזה, ואפילו מעשירה חיים של אחרים (מה שממלא אותי, בחלום ובחיים, בהתרוממות-רוח גדולה), אבל משהו, אחרון, עיקש וסרבן, קושר אותי למיטת-הילדות שלי (כן, שכחתי לומר שבחלום זו היתה מיטת ילדים, מהסוג שאפשר להוריד את השלבים שלו ולצאת מן המיטה באופן עצמאי) ואינו מאפשר לי להיות באמת חופשייה.

בהבזקי-מחשבה שהיו לי בשבועות שמאז החלום, מתוך נסיונות – נואשים ברובם – למצוא את מוקד הכישוף (כי ברור לי שזה השריד האחרון לכישוף של אבי, ועל-כן הוא נאחז בכל עוזו בשארית הסיכוי להישרדותו, באמצעות החבל הטבורי הזה), ראיתי, לשמחתי, את ההבזק החשוב מכולם (לשמחתי – כי הצלחתי לראות אותו, לא ממש לשמחתי – התוכן…), והוא, שעם כל דרך-ההחלמה העצומה שכבר עשיתי, אני עדיין תולה את אושרי – שלא לומר את ערכי או את עצם קיומי – באחרים. זה הגיח אלי מכמה מקומות, והתייצב כממשי בשיחה האחרונה עם הילה, בשישי החולף.

שוב קמתי ליום עגום, בשישי הזה. שוב מצב-רוח ירוד. כמובן, האין-שינה מסביר הרבה מן העכרוריות, וכמוהו הכאבים והתחלואים שאינם מרפים לרגע, רק מתחלפים בתורות, אבל משהו בַּמסטיק רב-השנים הזה היה לי לזרא.

מאסתי בַּמָאוּס. קצתי בסבל. עייפתי מן החזרתיות.

ואז הילה, שיודעת אותי היטב ושמעה את גודש הדמעות החבויות כבר בחילופי המלים הקצרים שלנו מן הבוקר, מתקשרת בצהריים לשאול לשלומי, ומזכירה לי, בעזות-רוח (שהיא נדרשת לה כדי לגבור על החשש להכאיב לי יותר), את הצעד האחד שעדיין לא עשיתי.

האחד והיחיד, שהעדרו כובל אותי לדפוסי-עבר.

הצעד של לבחור בי.

כי כל עוד אני ממשיכה להאמין, ולו לרגעים, ש"רק אם יגידו שאני בסדר (נהדרת, מיוחדת, מדהימה, כל מה שאפשר להכניס תחת 'בסדר') סימן שאני קיימת", משמע שאני עדיין לכודה בכישוף. הכישוף שאומר שאין לי קיום ללא המבט של האחר. כלומר, משמע שעדיין לא בחרתי בי.

כן, לכאורה בחרתי בי – אבל דרככם.

אני קיימת רק יחסית.

אין "אני" שקיומה האמתי אין לו ולא כלום עם מבטכם. ואילו בַּקיום הלא-יחסי, מה שהיה נכון לַילדונת התלויה-בכם-באמת, איננו נכון, לְעולם, לָאשה, שהיא עצמאית ועצמוּתית ועוצמתית ועצם עצמוני בפני עצמה.

ואולם כל עוד אני ממשיכה להשוות, ואז להאמין, ולו לרגעים, שאם אני לא "מצליחה" כמו (לא חשוב מי, מביאה כאן רק כמה דוגמאות אקראיות) – נניח, טוני רובינס (שאני יודעת שקורצתי מאותו חומר שלו, אז למה לעזאזל, הוא ממלא אולמות של אלפים ואני "רק" עשרות או מאות?), זה אומר ש"אני באמת לא שווה" (או נוסח כלשהו של הכפשה עצמית), או אפילו אם לא "מצליחה" כמו הגרסה המקומית שלו בדמות דניאל דודזון, או מפורסמת כמו אחינועם ניני (שאיך התקנאתי בה, כבר לפני שנים, כשקראתי שאביה ריפד את חייה בשטיחים, הלָכה למעשה, מרוב עושרו), או… הבנתם. הרשימה לא נגמרת. כי ההשוואה הממאירה הזאת רק מחפשת איפה להפיל אותי שוב.

כך או אחרת, כל עוד המוח הקדום שלי ממשיך לשחזר את המחשבות הקפואות האלו, משמע שאני עדיין מאובנת בתוך כבלי הכישוף. וכל עוד יש בי תא אחד, שמאמין שתגובה מבחוץ על מעשיי, מילותי, שירי, הגיגיי, היא זו שגוזרת את חשיבותם, קרי, את עצם זכותם להתקיים, משמע טרם בחרתי לחיות אותי במלואי, ללא כל קשר שהוא לתגובת איזשהו אחר.

אני רוצה רגע להזכיר ולהיזכר

שאת הביתוק הגדול מכולם עשיתי לפני כארבע שנים (בדיוק ביום שבו נכנסה הילה לחיי, אבל זה ממש הַקָּצֵה הפלאי שהיקום זימן לי, בסופו של המהלך האמיץ-מאין-כמוהו שעשיתי, אולי כגמול זוהר על האומץ המופלא שממנו פעלתי).

בשיחת טלפון אחת, מפחידה מאין כמוה, פרמתי אז את חלק הארי שעדיין נותר בי מן הכישוף של אבי בכך שאמרתי "לא" לְהצעה לשיתוף-פעולה כלשהו שקיבלתי מדמות מאד משמעותית, שהיתה חלק מחיי במשך כמה שנים ארוכות ומעצבות, שהיה בהן הרבה יופי בצד הרבה כאב, לשני הצדדים. בכך ביתקתי את החוט האחרון שעוד חיבר בינינו – אחרי שגם היא עשתה מהלכי היפרדות ממני – ונפרדתי ממנה באופן סופי ומודע.

מה שהיה מפוצץ-תודעה מבחינתי באותו מהלך הוא העובדה, שלמרות האימה שהיתה בי, שה"לא" שלי יוציא את אותה דמות מחיי לגמרי, עדיין בחרתי לומר אותו. ובַמעשה האחד הזה (שכמובן לא התרחש רק בן-רגע, אלא נולד אחרי שנים של היערכות, מודעת ולא-מודעת, לא להתבלבל!) ביתקתי את שארית חבל הטבור שקשר אותי לאמונת-חיי (הכישוף של אבי, כאמור), זו שאמרה ש"אני לא יודעת", ומתוך הדפוס העתיק הזה שלה, "השליכה" על אותה דמות את תפקיד ה"יודעת".

בַּשיחה המכוֹננת ההיא (ובימי ההכנה הנפשית שקדמו לה) בחרתי לא רק להיזרק לחלל של אי-ודאות מוחלטת – שבה לא היה לי מושג איך אעשה את הצעד הבא בחיי ללא עזרתה של אותה דמות – אלא הסכמתי ביודעין, ובהרבה בכי, לשלם מחיר של כאב איום ונורא (כי ראיתי בעיני רוחי כיצד הַפְּרידה ממנה תהיה כרוכה בפרידה מדמות נוספת, משמעותית לי ביותר). ועשיתי את כל זה בדעה צלולה, במבט מפוכח אל הפחד והכאב שהמתינו לי, אך בידיעה עמוקה, בתוך גופי, נפשי ורוחי, שאני בוחרת לשלם את המחיר הזה תמורת חירותי. והמראתי (או צללתי, תלוי מאין מסתכלים ומה מרגישים…) אל הלא-נודע, למרות הפחד, למרות הכאב.

ועכשיו, עם בוא שנתי ה-66, אני עומדת על-סף התהום הבאה של חיי. שאולי היא האחרונה בהן. אין לדעת…

לעבר המעשה

אליזבת גילברט הציעה לי בסִפרה כמה פנינים. למשל, לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה-לכאורה, האם אני אוהבת את הכתיבה שלי.

התשובה היתה לי ברורה מאליה.

כן.

אני נכבשת כל-כולי בעת הכתיבה, לפניה, אחריה, מתענגת על כל מלה שנכתבת ממני (מה שקורה לרוב בלי "ידיעה" שכלית, אלא כמו מעצמו, בעיקר בשירה), משתוממת על פלא-היצירה הזה, מה שאליזבת מכנה "קסם גדול".

אבל מה עם השאלה הצמודה אליה, שאלה קסומה, שהיא מַפנה אותי לשאול את עצמי? השאלה – האם הכתיבה שלי אוהבת אותי.

אה!!! איזו שאלה נפלאה.

ולצהלתי כי רבה, כשקראתי אותה, התשובה התנגנה בי מאליה.

כן!!! הכתיבה שלי אוהבת אותי!

נזכרתי בעוד פָּן שאליזבת מדברת עליו. שאני (וכמוני כל אדם באשר הוא) אינני "גאון", אלא שיש לי / בי גאונות. כלומר, זה לא מגדיר אותי, לכן אני יכולה פשוט להתענג על קיום הדבר בי, בלי יוהרה ובלי אימה. בדיוק כמו שלפני כמה שנים הבנתי, באחת, שכיוון שלא אני יצרתי אותי, בוודאי לא "ככה", אני יכולה להתמוגג עלי או על יצירתי כמו על אלו של כל אדם אחר.

מה ההבדל. אין.

יתרה מזו, אליזבת טוענת (ואני מרקדת לצלילי האמירה הזאת שלה), שרעיונות הם יישויות חיות בפני עצמם, שמסתובבים בעולם ומחפשים כתובת שתוציא אותם לאור… (ולפעמים הם אפילו עוזבים בית שמצאו וממש עוברים לבית אחר, אם לא מתייחסים אליהם בקצב שלהם…). שההשראה נמצאת כאן, לידי, כמו בעוד הרבה מקומות בעולם, והיא בוחנת את מידת רצינותי. אם אכן היא מזהה שאני מוקדשת למלאכת היצירה שלי ומתמידה בה – היא נכנסת ובאה אלי לביקור. חלקי בעסקה הזאת הוא להמשיך בעבודתי, בלי התלות בנוכחותה או העדרה של ההשראה, ליהנות מכל מה שיוצא לי (גם אם הוא זוכה לביקורות שוללות וגם אם ההיפך), להודות על עצם יכולתי ליצור (או, מדויק יותר, על שזכיתי לחיים של יצירה), להתמיד ברצינות כוונתי ליצור וליצור וליצור, ללא ציפיה למשהו מסוים בזמן מסוים (זאת החירות הפנימית האמתית), להוציא אותי לאור (בכתב, בהנחיה, בהופעה), לא חשוב איך, מה או מתי (כן, גם הגיל אין לו כל משמעות, אם אני פשוט נאמנה לקול הזה בתוכי) פשוט כי זה רוצה לצאת לאור, ומעל כל אלו, בעיקר בעיקר בעיקר – לשמוח!!!

ליצור כי זאת שמחה, ליצור מתוך שמחה, ליצור בגלל שמחה, ליצור בשביל שמחה!

קצרים החיים, קצרים מאד. ומספיק סבלתי.

עכשיו לבחור בי.

להקשיב לילדונת הקטנה, המקסימה, שהייתי, ששרה כבר כשהיתה בעריסה, והצחיקה את הילדים בגן כשהיתה בת שלוש, ורקדה ברחבי הבית כשהיתה בת חמש, וכתבה שירים מגיל עשר, ועוד ועוד ועוד, אבל לא האמינה בעצמה.

ועכשיו, האשה שנהייתי, בצד החדווה המלווה את עשייתי כמנחה, מנטורית ומטפלת, היא אשה כותבת, המון (וגם שרה ורוקדת, אבל מעט מאד מאד, לצערה…), ואוהבת כל-כך את מה שנכתב ממנה, ומתענגת את המלים הנוצרות, ומשתאה את הפלא.

אז מה שנותר הוא לבחור בילדונת הזאת, ארנינה (שפירושה "אני ארנין את לבכם"! וגם "אֶעשה מוזיקה…"), שתרנין עכשיו את עצמה, ותדאג לעצמה באמת, ותחדל לכסוף להצלת האחר אותה ותדע שהיא יכולה להקשיב לעצמה, עד עומק הקרקעית של האמת שלה, ולטפל בעצמה במלוא כוח אהבתה.

זאת ההתחייבות החדשה שלי.

בלי דרמה.

עם פיכחון.

זהו הביתוק של אותו חבל עכור, אחרון. לא עוד חפירה, כבר ראיתי הכל (גם אם זה 'כמעט הכל', עדיין ראיתי מספיק לכמה גלגולים). לא עוד פענוח, כבר הבנתי מה ששכלי הבאמת-מפותח יכול להבין.

לא עוד נבירה, התפלשתי מספיק.
עכשיו לקטוף את הפירות.
לאמץ לחיקי את הפנינים שאספתי בחיי, שאת רובן הִנַּחתי עד עתה במחוזות של אחרים, ובאותה אהבה שאני יודעת להרעיף על כה רבים, לטפל בָּאחת שמבלי משים הזנחתי.
אני.

ביום הולדתי הקרוב מאד, ה-26 בינואר (1951, למי שסופרים…), אני מתכוונת לעשות טקס.

אני, שטקסים הם לא בחירתי הטבעית, אעשה לי טקס חניכה.

עשיתי עם עצמי אחד כזה, קטן, לפני ארבע שנים, בעת הפרידה הגדולה מן הנדר, בהחזירי אותו, סימבולית, לאבי.

הפעם תהיינה עמי הילה ואולי עוד חברה או שתיים, וגם אחותי מעבר לים, דמויות שלבי יכול להתרווח במחיצתן.

בַּטקס הזה אבתק את הפיסה האחרונה של חבל-הטבור שנותרה צמודה אלי, אפרד סופית מאבי היקר, אתיר את שארית הנדר עמו – שהבנתי, מן החלום, שעדיין האמנתי למילותיו, מלפני שנים רבות כל-כך, שאמרו "אני לעולם אהיה זו שלא יודעת, בשם הסיכוי שאבא יראה אותי" (או תחליפיו לדורותיהם), אתנתק מן האמונה המשתקת ש"מסוכן לטעות" (ניואנס חדש בניסוח אמונת-החיים שלי, שהתגלה לאחרונה), אמונה שלמרות כל פריצות-התודעה שעשיתי, עדיין החניקה את צהלתי הטבעית והטביעה אותי בתוך ים הכאבים, התחלואים והעייפות, ואקח על עצמי, מרצון, בעיניים פקוחות ובלב סקרן, את האפשרות החדשה מאד של נדר עם עצמי לעצמי, נדר של אהבה:
מעתה אני חשובה לי.

אני בַּמקום הראשון.
אני רואה אותי.
אני מטפלת בי.
מגיע לי.
אני מְפנה לי מקום.
ואני יכולה.

אני אלך לישון לכל המאוחר בחצות.
אני אקום כעבור שבע וחצי שעות, ודבר ראשון אשב לכתוב. לפחות שעה אחת ללא אימיילים, טלפונים ואפילו לא סקייפ עם אחותי…
אני אוֹכַל מה שהגוף שלי זקוק לו.
אין לי צורך להוכיח את מיוחדותי דרך מרד חשאי ואבוד בחוקי הטבע; אם גופי אומר לא סוכר, לא גלוטן, לא חצילים, ועוד אי-אלו 'לא', אני אקשיב לו. הוא היה כאן בשבילי כל-כך הרבה שנים, עכשיו תורי להיות בשבילו.

כי זה בשבילי.
כי אני רוצה לחיות.
ואני רוצה לצהול.
ואני רוצה להיות נוכחת בעולם כמו שאיחלה לי כבר לפני 12 שנה מישהי, כאיכות שהיא ראתה כחיונית לי באמת: Unconditional Being.

אני רוצה לחיות בהיר.
בלי בושה. בלי התקפלות. בלי להקטין אותי. ובלי להסתחרר.
פשוט להיות.
זאת אני וזה מה שיש לי לתת.

אני אוהבת את הדבר הזה שבי, את המתנות שקיבלתי, את העקמומיות שנוצרה. אני מודה למי שיש להודות על שהפיח בי רוח-חיים, ושאלו החיים שהפיח בי. ויש לי עוד מה לעשות, ללמד, ללמוד, להגיד, לרקוד, לשיר, לכתוב.

אז אני מתחייבת לפני היצור הזה, שבפרוץ שנתו ה-66 (או ה-67? איך סופרים את זה כבר…?) יזכה לקבל ממני את מה שהוא התעקש להאמין שיקבל רק מן האחר.

וכל השאר ייכתב בספר דברי-הימים, שאת תוכנו נדע רק בדיעבד…
שנת חירות ושמחה, ארנינה
וכך גם לכולכם/ן

תגובות

תגובות