ברוכות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי.
כאן תוכלו לקרוא מאמרים, הגיגים ושאר ירקות…
אם תרצו להירשם לבלוג שלי ולקבל הודעות על פוסטים חדשים,
הכניסו את הפרטים שלכם בטופס כאן למטה  ונהיה בקשר.
להשתמע ולהתראות, ארנינה


clauds-dev

52 שנה אחרי שחשבתי שמגיע לי למות

כשהייתי בת 14 ניגשתי באחד הימים, בדחילו ורחימו, אל אבי. מתוך השילוב הנפתל בין פחד, אשמה ובושה, בצד כמיהה לביטוי עצמי, חופש והכרה, העזתי להביא אליו את מה שחשבתי שיהפוך להיות, בתמיכתו הבלתי-מסויגת, ספר שירַי הראשון. איזו תמימות. ברגע שבקעו מפיו המלים "כאן וכאן את צריכה לתקן", חזרתי בבושת-פנים אל חדרי וגנזתי את כל הדפים. [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

גבינת גאודה

מצטער, המעדנייה סגורה כבר… ככה הוא אמר לי, הבחור הצעיר, הנאה, בהיר-המבט הקפוא, כשביקשתי גבינת גאודה עיזים. היום – שישי, השעה – 15:32. בחוץ אחד הבחורים עורֵם אמנם את הכסאות (בעצלתיים של שרב), אך המאוורר עדיין פועם בעוז, אנשים יושבים, הגבינות ממש מעבר לזכוכית, בית-הקפה פתוח לגמרי. מה קרה לי בלב ומה דיברתי בפה אל [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

למה צרחתי על אמא שלי (ואיך זה קשור למצפן)

זה קרה בשבוע שעבר. ולפני יומיים זה הפך לפוסט (סוער למדי) בפייסבוק. וואו. האומץ שנדרש ממני לכתוב את זה (שלא לדבר על תוך-כדי האירוע עצמו…). וההדים שממשיכים להגיע. אז החלטתי לשתף גם אתכם/ן בַּמהלך הזה (שטרם הסתיים… הפרק הבא, עם אמי ואחותי, מחכה לנו ביום שני הקרוב…). כי הוא אכן יוצא-דופן גם בשבילי, כי אני [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מהספה האדומה שלי היישר ל"מאחורי המסיכה"

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות שכבר השלתי מעלי במרוצת חיי, הרגשתי, בתסכול כאוב, שיש עדיין פינה עיוורת, שאני לא מצליחה להגיע אליה – כי היא כמובן לא-מודעת – ושממשיכה לנהל פיסות מחיי (ולעשות זאת, כמובן, [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

אילו היא היתה בחיים

פעמיים בשנה, מזה שנתיים ומחצה ועד יומי האחרון, זה יקרה לי. בעוצמה שאין לה מלים. החבטה האילמת של ההיתקלות באין-אחותי. הדמות המופלאה, שהיתה למיקי ולי צלע בלתי-נפרדת מן המשולש האדיר שלנו, שלא יהיה עוד לעולם. ענבלי. ענבל קשתן. שנולדה בדיוק היום, ה-16.5, והסתלקה מן העולם ב-6 בספטמבר 2014, אחרי 49 שנות חיים בלבד. אלו הפעמיים, [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

נו מה הגדתם לבנכם?

(רגע, מה עם בתכם??? וגם – ארבעה בנים… מה עם הבנות? טוב, נושא למסר נפרד… מזל שיש ארבע קושיות…). טוב, אז איך היה אצלכם? הגדה (= אמירה) משמימה של טקסט עלום, שכמה מבוגרים מוזרים מתעקשים לקרוא אותו בקול וכמה זאטוטים רעשנים מתעקשים להתעלם ממנו? או, אולי - הגדה במובנה העמוק, הפחות מוכר, שהוא "גילוי"? ואז – קריאה משותפת, עם רב-שיח [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]