ברוכות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי.
כאן תוכלו לקרוא מאמרים, הגיגים ושאר ירקות…
אם תרצו להירשם לבלוג שלי ולקבל הודעות על פוסטים חדשים,
הכניסו את הפרטים שלכם בטופס כאן למטה  ונהיה בקשר.
להשתמע ולהתראות, ארנינה


clauds-dev

המפתחות בפנים… (מה הקשר בין הגשש החיוור ל"מצפן")

מה היה הדבר שהיפנט אותנו (לפחות אותי, אבל יודעת שאני לא לבד…) אל הגשש החיוור, ואל המערכון הזה במיוחד? בדיוק אותו דבר שמהפנט ילדים קטנים אל סיפורים שהם כבר מכירים מכל כיוון אפשרי. החזרתיות. השינון, דווקא של משהו מוּכָּר. אז כן, גם אנחנו, ילדים בגוף של מבוגרים, אוהבים את המוכר. סיפורים, מוזיקה, מצבים, ריחות, אנשים… [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מספיק נדר אחד

vow

זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי. ישבתי על הספה האדומה בסלוני, לפני כארבע שנים, מהרהרת, שוב, באבא שלי. עד כמה הרחיקה לכת השפעתו הממגנטת על חיי. תוהה, שוב, כמה שנים אדם סוחב את מורשתו, את הרגליו, את מנהגיו, מחשבותיו, אמונותיו. למה כה עזה ההיאחזות הזאת שלנו במוּכָּר, גם אם עייפנו ממנו עד זרא, למה אנחנו [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

הנעליים האדומות – יומן-מסע ממבט מצפני

לא להקשיב לעצמי. זה היה הסינדרום, גם הפעם. אמנם בווריאציה מאד מינימליסטית יחסית לעבר, אבל זה שהשארתי אותן בארון בארץ המשיך לשגע אותי חצי מהטיסה (ועכשיו כותבת לכם כבר מקליפורניה, בביתה של אחותי, אחרי כל זה…). גם כשראיתי את כל האנשים אחר-כך, בתור, או בתוך המטוס, או ביציאה, בחנות, ובתור במדינות האחרות, הן לא ממש [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

שערי שמיים…

שמעתם כבר…??? הספר שלי הגיע מהדפוס!!! המו"ל האכפתי שלי, דורון קריספין (הוצאת מדיה 10ׂ), לא רק שדחק בבית-הדפוס להזדרז, ולא רק שהביא לי את הספרים שלי הביתה (!!! מי שמע על שירות אוהב כזה?), אלא שכשהוא גילה שבטעות הילה שכחה לרשום את מחיר הספר על הכריכה האחורית (יתוקן במהדורה הבאה כמובן…), הוא מיהר להזמין ואף [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

שנתיים בלעדיה. שיתוף אישי מאד.

שנתיים בלעדיה. והזמן לא מרפא.  בובה שהתרפטה, חבר מהגן שעבר למקום רחוק, אבא שיצא למילואים ולא חזר, בן-זוג שהעדיף להיות בלעדינו (או אפילו אם אנחנו בחרנו בזאת, עדיין כואב…), אמא, חברה, בן שהתבגר, בת שהפסיקה לינוק… אין מישהו או מישהי מאתנו שלא חוו אובדן. ואני, הפעם, אשתף אתכם, שוב, באובדן הפרטי שלי. שהוא תמיד, אוניברסלי, [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מה הקשר בין פיל, פסנתר ומשפחה? (או – חיוך השומרת בחניון, שנת-הלימודים ו… הכסף שלכם?)

מדי שבוע, מזה כמה שבועות, אני מגיעה לחניון הזה, בבואי לַטיפול השבועי בשערי הנושר (שאכן משתפר!!! אספר על כך בנפרד). מדי שבוע אני נתקלת בה, השומרת (הצעירה) כבוית-המבט, קצרת-הרוח, הנרגנת, הסגורה. בפעמים הראשונות נפלתי בפח והשבתי לה בסגירות עוקצנית, בניסיון נואש לעורר אותה לאנושיות. זאת היתה טעות, כמובן. (אנושית…). כי עוקצנות מולידה רק… עוקצנות נגדית. [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]