ברוכות וברוכים הבאים לבלוג החדש שלי.
כאן תוכלו לקרוא מאמרים, הגיגים ושאר ירקות…
אם תרצו להירשם לבלוג שלי ולקבל הודעות על פוסטים חדשים,
הכניסו את הפרטים שלכם בטופס כאן למטה  ונהיה בקשר.
להשתמע ולהתראות, ארנינה


clauds-dev

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית)

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית) לפני כמה שנים סיפרה לי חברתי (המצחיקה מאין כמוה) עֲדית בן-פורת על מפגש שהיה לה עם מישהו. ברגע מסוים בשיחתם המישהו הזה אומר "נראָה (נרAה) לי ש…", ומיד מתקן ל"נראֶה (נרEה) לי ש…", ועדית מזנקת ושואלת אותו: "זה מארנינה? גם לך היא עשתה את זה???" אנקדוטה [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

רק חשבתם שזאת התקשורת

חלק נכבד מתוך האנשים שמגיעים אלינו, כיחידים/ות, זוגות, משפחות וגם בארגונים, אומרים שהגיעו בגלל "בעיית תקשורת". אבל בעצם, ממש מתחת לרדאר, מסתתרת מציאות אחרת לגמרי, שהתקשורת היא רק קצה-הקרחון העליון שלה. ולמרבה הצער, דווקא בשל היותו החלק הגלוי, החשוף לעין כל, הוא מפיל את כולנו בפח. מהצד שלנו, למשל, מאד ברור לנו, שאם האיש שלי [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

א.ה.ב.ה זה כל הסיפור… (רק צריך להסכים…)

אשתף אתכם במשהו שבדרך-כלל רק מקורבי ולפעמים תלמידי יודעים עלי… במשך רוב חיי האמנתי שאני "לא יודעת לאהוב". למסקנה הכאובה הזאת הגעתי בעקבות שילוב קטלני בין שנים של ספיגת מסרים שוללים מאבי (על כמה אני "לא…" בהרבה מאד דברים) לבין סצינה אחת עם אמי, שהטביעה בי את האמונה הזאת לשנים רבות מאד. אמא שלי, כנראה [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

האמנם "אין לי ברירה"?

כל-כך הרבה פעמים בחיים אנחנו חווים את המציאות ואף מתארים אותה כ"אין לי ברירה". ואני תוהה, האם זאת אמת החיים שלנו? משאירה לכם למצוא את התשובה בתוככם. לי היא כבר בהירה. הבנתי, לעומק, שיש לנו אפשרות לבחור בכל  רגע מחדש (ולאו דווקא במה שהיינו "רוצים"…). מבחינתי יכולת הבחירה היא פלא שאין לו סוף. זכינו להיות [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

המפתחות בפנים… (מה הקשר בין הגשש החיוור ל"מצפן")

מה היה הדבר שהיפנט אותנו (לפחות אותי, אבל יודעת שאני לא לבד…) אל הגשש החיוור, ואל המערכון הזה במיוחד? בדיוק אותו דבר שמהפנט ילדים קטנים אל סיפורים שהם כבר מכירים מכל כיוון אפשרי. החזרתיות. השינון, דווקא של משהו מוּכָּר. אז כן, גם אנחנו, ילדים בגוף של מבוגרים, אוהבים את המוכר. סיפורים, מוזיקה, מצבים, ריחות, אנשים… [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מספיק נדר אחד

vow

זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי. ישבתי על הספה האדומה בסלוני, לפני כארבע שנים, מהרהרת, שוב, באבא שלי. עד כמה הרחיקה לכת השפעתו הממגנטת על חיי. תוהה, שוב, כמה שנים אדם סוחב את מורשתו, את הרגליו, את מנהגיו, מחשבותיו, אמונותיו. למה כה עזה ההיאחזות הזאת שלנו במוּכָּר, גם אם עייפנו ממנו עד זרא, למה אנחנו [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]