Posts by מרכז מיתרים

10 תוצאות

קְטיעוֹת

על ידי מרכז מיתרים

קְטִיעוֹת את זוכרת כש… או אמא ביקשה למסור לך… או שמעת כבר על… איפה אניח את כל המשפטים והמלים והמחשבות והתמונות שלא יחצו עוד את דרכם הפשוטה אֵלַיִך מה אעשה עם צִוְחת הזכרונות שלא תכירי מי יחבק את טַלְטֵלַת חלומותי כשחֵיקֵך הֶחָכָם שותק מי יפענח לי אותי כשאתבלבל איך אצהל אִתָּך את הגילויים שעוד נָכוֹנוּ [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

אז מה, בעצם נהייתי פסיכופת?

על ידי מרכז מיתרים

אז מה, בעצם נהייתי פסיכופת?  את השאלה הישירה-בועטת-מבוהלת-אמיצה הזאת שאל אותי לא אחר מאשר בנה הבכור של חברתי בהמבורג, לפני כשבועיים. הבחור, בן 22, שמזה שנים אחדות מבלה את רוב ימיו – ובעיקר לילותיו (בלי הגזמה) – ספון בחדרו שבקומה השנייה, האוזניות דבוקות לאוזניו, הכסא לישבנו, והמחשב למוחו, בילה (כן, בילה) 9 שעות תמימות בחברתי, [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

למה צרחתי על אמא שלי (ואיך זה קשור למצפן)

על ידי מרכז מיתרים

זה קרה בשבוע שעבר. ולפני יומיים זה הפך לפוסט (סוער למדי) בפייסבוק. וואו. האומץ שנדרש ממני לכתוב את זה (שלא לדבר על תוך-כדי האירוע עצמו…). וההדים שממשיכים להגיע. אז החלטתי לשתף גם אתכם/ן בַּמהלך הזה (שטרם הסתיים… הפרק הבא, עם אמי ואחותי, מחכה לנו ביום שני הקרוב…). כי הוא אכן יוצא-דופן גם בשבילי, כי אני [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מהספה האדומה שלי היישר ל"מאחורי המסיכה"

על ידי מרכז מיתרים

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות שכבר השלתי מעלי במרוצת חיי, הרגשתי, בתסכול כאוב, שיש עדיין פינה עיוורת, שאני לא מצליחה להגיע אליה – כי היא כמובן לא-מודעת – ושממשיכה לנהל פיסות מחיי (ולעשות זאת, כמובן, [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

שבבים

על ידי מרכז מיתרים

שבבים בקצה התרחקותי מִמֵּךְ מונח צער גדול על מה שיכולנו או אולי לא אז ומאז אגם הזכרונות שרק את ואני ידענו ניצב שומם בקרקעית הגבעות המלבינות של נעורינו כיתה בנים בנות אמך אבי מועקת קנאתך בי שמעולם לא דוברה השוואות גנוזות פסנתר תנ"ך בָּתֵינוּ ובא אישך ונֶהֱרתה בתך ומוזיקה ואני אורחת לפרקים וסיפורייך רבים ושלי [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

הנדר האחרון?

על ידי מרכז מיתרים

הנדר האחרון? כשהסכנתי לָאור ראיתי שוב את הסורגים ושוב ניצבתי מן העֵבר הנעול תאֵבה לחופש ובמראָה מאחורי ניצבה שוב דמותְךָ לוחכת עדיין את מקדש מיניותי מחזיקה בקרנות המזבח בפנימו של המקדש הזה שמעולם לא היה שלך מנכסת אותו לעצמך שוב ושוב ונכמרתי אלי. איך נעתרתי להפצרותיך הסמויות ואיבַּנתי אותי, אבא, איך נפלתי בשבי מילותיך שהכתירו [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית)

על ידי מרכז מיתרים

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית) לפני כמה שנים סיפרה לי חברתי (המצחיקה מאין כמוה) עֲדית בן-פורת על מפגש שהיה לה עם מישהו. ברגע מסוים בשיחתם המישהו הזה אומר "נראָה (נרAה) לי ש…", ומיד מתקן ל"נראֶה (נרEה) לי ש…", ועדית מזנקת ושואלת אותו: "זה מארנינה? גם לך היא עשתה את זה???" אנקדוטה [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

מְחשבת מסלול מחדש

על ידי מרכז מיתרים

מְחַשבת מסלול מחדש להסתכל אלייך אחורה. לעצור את משב הדמיון. להקפיא את תנועת היד אל הטלפון. לספור – אחת, שתיים. לא שלוש. עדיין לומר אנחנו שלוש. אבל אחת מתה. להפסיק לנסות להבין. לבלום את הכמיהה. להסתפק בגעגוע. להרגיש את אין אותך בלי להתפלץ. לשמוע על אבא של שמת ולדעת את הכאב. לספר דברים לא לך. [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

על ידי מרכז מיתרים

ציטוט לשבת מן הספר "להתאהב בעצמי מחדש" קטע מתוך הפרק "האקט הרביעי – לטפל בעצמי" למן ההתמתחות הראשונה בבוקר ועד הפיהוק האחרון בלילה, כל דקה מן היממה אנחנו נמצאים עם עצמנו. הגוף, הנפש, הרוח, המחשבות, הרגשות, התחושות, הזכרונות, הטעמים, הריחות, הכל הולך אתנו באשר נלך. אולם כמה מזה מתרחש באופן מודע? כמה מזה מתקיים מתוך [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]

למרות מטח-הנפש…

על ידי מרכז מיתרים
all

למשך עשרה ימים עלה מפלס המתח בארץ הזאת לשיא מרוכז (ובינתיים הוא כנראה נמשך…). חלק מאתנו חווים זאת מקרוב, כמעט על בשרם, חלק ממרחקים אחרים. אבל אין לי ספק, שכולנו חווינו ואף חווים טלטלה, באופן ישיר או עקיף, מינורי או מז'ורי. לא כי היה או יש במטחים עצמם, משני הכיוונים, משהו חדש (אולי רק במינונים), [להמשך קריאה, לחצ/י כאן]