כן. לפני 63 שנה זה קרה.
ההולדת שלי.
26 בינואר, 1951.
אירוע שהוא בו-זמנית לא-ייאמן וחסר-משמעות.
ואלו הן בדיוק שתי האשליות.
האחת, של הלא-ייאמן.
שזכיתי. וכמה זכיתי. לחיות את החיים האלו. בעת המרתקת הזאת. לחוות אותם. ועוד לחוות אותם בעוצמות, שאני באמת חושבת שלא רבים זוכים להן. ששכרן העצום בצידן – ובאותה נשימה, גם מחירן. לא קל להיות בגוף הזה, של ארנינה. שמרגיש כל-כך הרבה דברים, שלו ושל אחרים. שמתרטט לנימים חבויות, ששומע, רואה, מבחין, לוכד, מזהה, מאתר, מתלהב, צוחק, כואב, נחנק…
בשנה שעברה גיליתי שלַדָבָר הזה בתוכי יש שֵם. "אדם רגיש מאד" קוראים לספר על א/נשים כמוני בתרגומו העברי, מונח שבעיניי עושה עוול לַכינוי שטבעה לו הפסיכותרפיסטית האמריקאית איליין ארון – The Highly Sensitive Person (אני הייתי מתרגמת אותו "אדם רגיש ביותר", ואז מפחיתה את הסיכוי, שאנשים "רגילים" יחשבו שזה אומר עליהם שהם "לא רגישים"… כי כולנו רגישים מאד).
לפני שנתיים ומשהו הבנתי (רשמית), שיש לי סוג כלשהו של "הפרעת קשב". מוזר לחשוב על זה, כשיש לי מוח אינטליגנטי ומהיר. אבל הגיוני, כשאני רואה את הקשיים שלי בהתארגנות, סדר, התמצאות בדרכים…
אז שני הגילויים האלו, שלרגע צרמו לי בלב (כאילו הם "מוכיחים" שמשהו אצלי לא-בסדר), הקנו לי, בסופו של דבר, הקלה מסוימת. משהו מן הבושה – פחת. למדתי לחיות יותר בשלום עם ה"עודף" של זה ופחות לסבול מן ה"חוסר". (אני עדיין מתאמנת בלסבול פחות…).
אני מספרת לכם/ן את כל זה גם כדי שהדברים ייאמרו – כי, כידוע, אני מעדיפה מאד-מאד לדבר, עד כמה שניתן, את השיחות הלא-מדוברות וכך להסיר מחיצות מדומות, ואולי גם כדי לומר משהו על איך הדברים האלו הם גם חלק מן המתנה שבה זכיתי, שמיתרגמת לא פעם למעשי-ניסים בעבודתי עם א/נשים בזכות הרגישויות האדירות, האסוציאטיביות המתפרצת, ההליכה-ריקוד בתלמים לא-חרושים…
כלומר, זאת ההשראה שהייתי רוצה לתת לכם/ן היום: לראות איך חלקים "פחות מוצלחים" שלנו יכולים להיתעל לכל מיני כיוונים, שאפילו תורמים לעוד א/נשים… ואיך אפשר ללמוד לקבל את עצמנו יותר ויותר ויותר… וגם – איך "תוויות" נטולות שיפוט (!) יכולות לפעמים ממש ממש לעזור.
אז כן, כבר כמה שנים שאני מוצאת את עצמי פשוט מודה בהתפעמות על המתנות האלו, ועל אחרות שזכיתי בהן, ולא נופלת בפח, שבשנים עברו נפלתי בו, של לחשוב שזה אומר עליי משהו. או, מוטב לומר – זה כן אומר עליי – בדיוק את זה: שיש לי באמת כמה מתנות נפלאות. למדתי ליהנות ממני, במקום להתנאות (כשהאמנתי שאני "מיוחדת", או משהו מעין זה), או להתקפל (כשהאמנתי שמשהו אצלי לא-בסדר). יכולתי להסתכל על עצמי וליהנות בדיוק כמו שאני נהנית מאחרים שזכו במתנות. הבנתי שלא אני יצרתי את ה"אני" הזה ולמדתי לאהוב את המתנות שקיבלתי. למדתי לאהוב אותי. וסוף-סוף למדתי להסכים לקבל את האהבה שמורעפת עליי מכל-כך הרבה א/נשים.
אז זאת הזדמנות נפלאה להגיד לכם/ן תודה. לכל אחת ואחד מכם/ן שכבר פגשתי ולכאלו שטרם, ובכל זאת קוראים/ות, כותבים/ות ונוכחים/ות במרחב חיי. וואו. אין מלים לתאר את ההתרגשות שזה מסב לי.
ועכשיו לאשליה השנייה
זאת של חוסר-המשמעות. (זה הולך להיות טיפה מעיק, אז אפשר לדלג לחלק הבא).
שעם כל היופי והקסם והעוצמות והמתנות וכו' וכו' וכו' – כל זה הרי ייגמר יום אחד. כמו מיליארדים לפניי. אז מה בעצם המשמעות של כל זה? רק הרגע הזה, הקיום הזה – וזהו? גם אם זכיתי – כאמור – ואני משפיעה על חייהם של רבים ורבות אחרים, אז מה הערך של כל זה, אם זה ייגמר? (מעיק, הזהרתי).
אז גם כאן, תודה לאל (מי זה?), אני כבר לא במקום שבו הייתי בעבר. שאז חרדתי מן המוות באימה שקשה לתארה ("רגישה מאד", זוכרים/ות?). עכשיו, במפלס הנוכחי של חיי, אני תוהה פילוסופית – מה כאן אמת ומה אשליה. לא, מה מכל האשליה הזאת הוא אמת. כן, אני עדיין מעדיפה לא למות, אבל מודעת לסופיות של כל זה. ומנסה to make sense מן הכאוס המרהיב הזה באופן שירגיע את המירוץ האינסופי שלי אחר – מה? לא יודעת. עדיין מבררת… עדיין רצה…
ולמה את זה אני אומרת? המממ. שאלה טובה.
אולי כדי לומר, שדווקא ההכרה בכך, שהרוב הוא אשליה (אני אומרת "הרוב" ולא "הכל" כדי לא להרוס לעצמי ולחלק מכם את שארית התקווה…), יש בה משהו מקל. כי אם ממילא אמות בסוף, ולמות זה כבר לא כזאת זוועה – אז מדי פעם אני יכולה לראות את הכל בחיוך. ואם ממילא הכל אשליה (או אפילו רק הרוב), אז מדי פעם אני יכולה להרפות מן הפחד, מן הלחץ, מן הכיווץ – ולהרגיש את החיים עכשיו.
בקיצור, יש בכל זאת התקדמות, אחרי 63 שנים שרובן ככולן עבודה, עבודה, עבודה… (פנימית, נוסף על החיצונית). יש סיכוי…
מה מאד הופתעתי, כשבאחד הקורסים, כשיצאו ממני כמה חלקים מאד חשופים ופגיעים, אמרו לי אחדות מן המשתתפות, שהן שואבות השראה מכך, שגם בגיל המופלג הזה, אני "עדיין" בעבודה עם עצמי. אני חששתי שזה ירפה את ידיהן, לחשוב שאחרי כל-כך הרבה שנים עדיין יש על מה לעבוד… ואילו הן אמרו, שזה אומר שאולי זה יכול לקרות גם לאמותיהן, ובעיקר שזה אומר לגבי עצמן – שככה אפשר להמשיך לשמור על הקשר החזק עם החיים. שמחתי…
ומכאן למתנות יום ההולדת.
קיבלתי, קיבלתי, קיבלתי – עכשיו נותנת. לכל מי שיבחרו בכך – הזדמנות לחבור אליי באחת מן הדרכים שבהן אני מציעה את עצמי לשירות הציבור. קודם-כל מפני שכזכור, אני עדיין מחזיקה את חלום ה-100,000 (שנִנְגעו על-ידי תקשורת מקרבת), ולכן שמחה באמת על כל אחת ואחד שמצטרפים אלינו, וגם – כי כשאני מקבלת תמורה כספית על עשייתי, זה מאפשר לי להמשיך לעשות אותה…
אז תודה מראש.
ואלו 3 המתנות –
- 35% הנחה לכל קורסי "(י)סודות התקשורת המקרבת" עד הקיץ (!!!) – כן, כל קורס יסודות שתבחרו ברחבי הארץ (ויש הרבה) – אם אתם/ן יודעים שזה קורא לכם – הנה הזדמנות-פז להירשם במחיר ממש-ממש מוזל. הפרטים המלאים והקישור לכל הקורסים – כאן, וממנו תוכלו להירשם לקורס הספציפי שלכם/ן.
- מחיר מיוחד מאד – הפעם לנשים בלבד. מי שרוצה לבוא לחגוג את עצמה, לבד או עם חברה, מוזמנת לסמינר מיוחד לכבוד יום האשה, במסגרת סדרת הסמינרים "בשביל עצמי". ב-24 השעות הקרובות תוכלי לשלם 210 ₪ במקום 333 ש"ח, או 310 ₪ במקום 510 – אם את באה עם חברה. מתרגשת? גם אני. כל הפרטים כאן.
- 35% הנחה על הספרון החדש-חדש שלי, "המדריך להצלחת היחסים בהורות" שסוף-סוף יוצא לעולם – הנה מה שתמצאו בו, כאן. 24 ₪ במקום 37 ₪.
- ואם אנחנו כבר כאן, אז תזכורת אחרונה – מבצע ההנחה על סדרת הריטריטים "המרתון הפנימי" – עדיין נמשך, אבל רק עד סוף ינואר! 1,488 ₪ לכל הסדרה במקום 1,980 ₪, או 248 ₪ ב-6 תשלומים במקום 330 כל תשלום. כל הפרטים – כאן.
אבל שימו לב!!! אליה וקוץ בה:
בגלל שהמתנות האלו הן מטורפות למדי מבחינה כלכלית (תארו לכם/ן שאלו היו המחירים כל השנה… מזמן הייתי נאלצת לסגור את הבאסטה), הן פתוחות לציבור למשך 24 שעות בלבד (ועוד קצת, כדי לאפשר גם למי שפותחים/ות את האימייל רק בלילה, להצטרף אליהן).
כלומר, אם היה לכם/ן הרהור על הצטרפות לאחד המסלולים שלנו – הנה השטיח נפרש לפניכם. כמובן שאפשר יהיה להירשם גם בהמשך, לקראת מועד האירועים עצמם, רק שזה יהיה במחיר גבוה יותר.
כן, אמרתי כבר – אני רוצה הרבה א/נשים אתי. יש לנו הרבה מה לעשות כאן, בפלנטה הכואבת שלנו. אז בואו לעזור לי – ולכם/ן לממש את החלום הזה.
זהו. יוצאים/ות לדרך. מחכה לכם/ן.
באהבה
ארנינה
נ.ב.
אלו השעות המדויקות של המבצע – מיום ראשון, 26.1.14 בשעה 15:00 בצהריים ועד יום שני 27.1.14 בשעה 21:00. (24 שעות + 6. משוגעת…).
נ.ב. חשוב – ממליצה מאד לקרוא!!!
אם יש לכם בן או בת, בת-זוג או בן-זוג, חבר או חברה, שאתם לא מצליחים להבין את ה"שגעונות" שלהם (כולל ובעיקר את אלו שלכם…) – קראו את הספר "אדם רגיש מאד", וגם את "ילד רגיש מאד". זה יכול לפקוח לכם את העיניים – ולפתוח את הלב.
ולסיום…
רוצה לשתף אתכם/ן כאן בשיר שלי, שאומר עוד על כל מה שנאמר כאן… – לקריאת השיר – לחצו כאן