פוסט, תקשורת מקרבת

עד מתי נמשיך עם המיתוס הזה, ש"ילדים צריכים גבולות"?

פוסט, תקשורת מקרבת

בעודנו נערכות כאן לקראת כנס ההורים המרגש שלנו, ממש בסוף-השבוע הזה (שישי, 13.6.14), שיתמקד בסוגיה "איך, מתי ולמה להציב גבולות שעובדים?", הבשיל בי הרצון העז להיכנס לעובי הקורה של הנושא הכל-כך שנוי במחלוקת הזה, של הצבת-גבולות. שמבחינתי רלוונטי מאד לא רק ליחסי הורים-ילדים.

כיוון שכך, לשם כתיבת המאמר הזה עשיתי מסע מזורז בתולדות ההסטוריה האנושית. שהרי דברים לא נולדו מעצמם. שאלתי את עצמי שלוש שאלות מרכזיות: מה קרה לנו בין ראשית חיינו עלי הפלנטה כנוודים חופשיים לבין קיומנו החברתי כמדינות המופרדות ומפולגות על-ידי גבולות, שלא מעטות מהן מנהלות מלחמות בדיוק על הנושא הזה; האם גבולות הכרחיים לנו באותה מידה בכל תחומי החיים; ואיך החוקיות של כל זה מתקיימת בַּמערכת המשפחתית המצומצמת – כמובן, מן הפרספקטיבה של תקשורת מקרבת.

וכיוון שהנושא המרכזי היום הוא הצבת גבולות בהורות, אשתף אתכם כאן באותו חלק מן התובנות שאליהן הגעתי, שרלוונטי לענייננו. (כן, היה מרתק, התהליך שעברתי. שומרת חלקים אחרים ממנו לספר ההולך ומתהווה…).

הנקודות העיקריות שהתבהרו לי הן –
  1. שבמהלך אלפי שנות הסטוריה אנושית, מסיבות רבות ומרתקות, עברנו מהתנהלות שלא היה בה כל מנגנון המזכיר את מראֶה עולמנו כיום, לַמבנה הנוכחי, שבו הגדרה עצמית ושייכות, בצד אוטונומיה ושחרור משלטון זר או מעוּלוֹ של שליט יחיד, הם נכסי צאן ברזל בקיומה של חברה או מדינה עצמאית (למרות שלא תמיד דמוקרטית).
  2. שגבולות לא נקבעו מאז ומעולם על-ידי גורמים חיצוניים. ממש ההיפך. לפני שמלחמות אִפשרו למנצחיהן לְנַכֵּס לעצמם, בשם כוח-הזרוע, שטחי-מחיה לא-להם, מה שתחם בין מדינות היה, במשך שנים רבות מאד – בעיקר גבולות טבעיים: הרים, נהרות, ימים. לא היה גורם חיצוני שהחליט להעביר קו דמיוני זה או אחר לפי שרירות לבו, אלא שאיזור-ההגדרה העצמית, "מדינה", נקבע מתוך קבלה בסיסית של המציאות.
  3. שכיום, המפה העולמית ממשיכה אמנם להשתנות, אולם הדבר אינו נעשֶה רק בהחלטה עצמית של עָם כלשהו, אלא בניצוחם של ארגוני-על דוגמת האו"ם, שבכוחו לאשר או לפסול קיומם של גבולות אלו או אחרים ומתוך כך את קיומן של מדינות אלו או אחרות.
  4. שהורים, כמו רובנו המכריע, נולדו לתוך החשיבה הכוחנית הזאת, שיש בה שולטים ונשלטים, ושעל-כן, מבלי שייקחו על עצמם בחירה מודעת בדרך-חיים אחרת לגמרי, הם ימשיכו לעשות את מה שכל הדורות לפניהם עשו. הם ישתמשו בכוחם כדי לשלוט על החלשים מהם. גם אם ייתנו לזה שמות חדשים.
אז מה עם הגבולות?

נתחיל מהסוף. גבולות הם לא צורך. הם אמצעי. הם לא ה-מה, אלא ה-איך. כלומר, זוהי דרך שבני-אנוש המציאו, שנועדה להקל עלינו במתן מענה לכמה וכמה צרכים עמוקים וחיוניים שלנו כבני-אדם.

ובדיוק מתוך ההבנה העמוקה הזאת, שגבולות נועדו למילוי צרכים אנושיים, נולדה הגישה הבריאה, השפויה, האנושית-באמת והפרקטית להפליא, ברוח תקשורת מקרבת, של הצבת גבולות מן הלב. שבעזרתה תוכלו לעקוף את כל המהמורות, ההטעיות, הבלבולים והכאבים, הנלווים לָאופן הישן של הצבת-גבולות. (ושכמובן, נציג לכם אותה במלואה גם בכנס ההורים הקרוב).

בעיניי, אחד ממחוזות הבלבול הגדולים ביותר באנושות הוא בדיוק זה, בין ה-מה לבין ה-איך, ובמונחים של תקשורת מקרבת – בין הצרכים לבין האסטרטגיות למילוים. ובאופן ספציפי ומכאיב, הבלבול הזה מתקיים כבר כמה וכמה (אלפי) דורות לגבי סוגיית הגבולות. במיוחד בכל הנוגע לחינוך ולילדים.

הרבה דפים נכתבו על המיתוס הזה, הרבה תורות אימצו אותו אל חיקן, הרבה מאבקי-כוח בהרבה משפחות ניטשו בשמו, הרבה תסכול נחווה בעטיו, ולא רק על-ידי הילדים.

וכל זאת למה? כי ההבהרה החיונית הזאת, בין ה-מה לבין ה-איך, על אחת כמה וכמה לגבי התחום הכל-כך רגיש הזה של גבולות, לא נעשתה. וכדרכנו בקודש, בהיותנו בני-אדם, נאחזנו במה שכבר מוכר לנו, כלומר בָּ-איך ההסטורי, של הצבת-גבולות חד-צדדית. כי קל מאד לשלוט על מי שחלשים מאתנו ולכוון אותם ואת חייהם לפי ראות עינינו שלנו. הטרגדיה היא, ש(הורים) רבים מאד ממשיכים לעשות זאת עד עצם היום הזה, מבלי להבין עד כמה אפשר לפעול לגמרי אחרת, וכמובן, להשיג באמת את התוצאות ארוכות-הטווח של ה-מה, שבהן רצינו מלכתחילה.

איך קשורים גבולות פוליטיים וחברתיים לגבולות בהורות אתם שואלים?

אנחנו, החיים במאה ה-21, כבר נולדנו לתוך מצב מוגמר, של קיומן של מדינות שיש ביניהן גבולות ברורים, על כל המשתמע מכך. ומבלי שנקדיש לכך מחשבה, גדלנו על ברכי הרעיון, שגבולות נוצרים מבחוץ. כמעט באותה נשימה למדנו, שאם אנחנו רוצים ליצור לעצמנו הגדרה באמצעות גבולות – נצטרך להילחם על כך. באופן מעורפל המוח שלנו הבין, שמישהו ("הגדולים"), איכשהו (לפי מה שהם רוצים), החליט, שיש דבר כזה – גבול, ושכאן הוא צריך לעבור. ושכל המנגנון הזה מתנהל במגרש-המשחקים של חזקים מול חלשים.

על המחיר החברתי-פוליטי-קיומי שכולנו משלמים על הקונספט הזה מזה אלפי דורות אני מניחה שאין צורך להרחיב. ובמקרה הספציפי שלנו, כישראלים, אין גם צורך ללכת הרחק מֵעבר למדינתנו המורכבת, כדי להיזכר בו ובהשלכותיו העצומות. אני רוצה להתמקד כרגע בהשלכותיו של הקונספט הזה על חיינו הפרטיים, על איך נראים היחסים המשפחתיים של כל אחת ואחד מאתנו בתוך ביתו שלו, בין אם כהורים או כַּילדים והילדות שהיינו בבֵית הורינו.

חשבו לרגע על כמות הוויכוחים, המריבות, העלבונות, הנתקים, הייאוש והזעם, שמאכלסים את חייהן של רוב המשפחות בחלקים נכבדים של היממה. החל מן ההתארגנות בבוקר (מתי קמים, מה לעשות עם אלו שלא ממש משתפים פעולה, מה לובשים, מי עושה מה קודם, כן או לא קצת טלוויזיה, האם ומה אוכלים…), דרך אופן השהייה בבית בַּשעות של אחרי הלימודים (מתי ואיך אוכלים צהריים, מי אוסף מהשולחן, האם קודם טלוויזיה או מחשב – או קודם שיעורים, מי בכלל אחראי על השיעורים, האם ומתי הולכים לחברים או מזמינים אותם, מתי ואיפה אוכלים…) וכלה בשעת ההליכה לישון – וכל הטקסים הקודמים לה (הפסקת פעילות כלשהי, איסוף הדברים המפוזרים, הכנות למחר, מקלחת, צחצוח-שיניים, כן או לא קוראים במיטה…). ועדיין לא כיסיתי הכל.

למה אינסוף הפעולות הללו הפכו להיות כל-כך בעייתיות וטעונות?

בגלל האופן שבו רוב המבוגרים מציגים אותן לצעירים ובעיקר – בגלל האופן שבו הם אוכפים אותן עליהם.

צר לי. אין לי דרך לרכך את הדברים. זאת האמת כפי שאני רואה אותה.

אבל כאמור, אני יודעת שיש דרך אחרת ורוצה להציע אותה גם לכם.

איך אפשר אחרת

הכל מתחיל מאופן החשיבה שלנו על דברים.

ונחזור כמובן לסוגיית הגבולות.

אם אני טוענת, שגבולות הם לא צורך אנושי, אלא אסטרטגיה = דרך להשיג את מה שאני רוצה, מַהם אם כך הצרכים, שעליהם גבולות מנסים לענות?

הנה רשימה חלקית: ביטחון, ודאות, סדר, בהירות, וגם (תלוי מאיזה צד מסתכלים…) – הגדרה עצמית, שייכות וכמובן עצמאות.

כלומר, כולנו, בכל הגילים, כשיש לנו בהירות לגבי משהו – אנחנו מרגישים הרבה יותר בטוחים לגביו, ולו רק חווייתית = אנחנו חשים הקלה כשמשהו ברור ומובן לנו.

לכולנו קל יותר להתמצא כשיש סדר או היגיון בדברים.

כולנו זקוקים לוודאות וכולנו זקוקים לתחושת עצמיות, עצמאות ושייכות.

ואיך כל זה קשור לילדים?

בקשר ישיר ומהודק… גם ילדים, בדיוק כמונו, לא נולדו עם "צורך בגבולות". גם ילדים, בדיוק כמונו, נולדו עם צורך עז בביטחון, בוודאות ובבהירות, כמו גם עם הצורך בהגדרה עצמית / נבדלות / מובחנוּת, חירות ואוטונומיה.

נשאלת השאלה, אם כך, על מה מנסה לענות הצבת הגבולות מצד ההורים? מן הסתם על הצרכים שהזכרנו, כמו ביטחון, ודאות, בהירות. ללא ספק, גבולות עוזרים לנהל טוב יותר את המערכת המשפחתית המורכבת ולכוון את דרכן של הנפשות הרכות לעבר מה שההורים רואים כדרך הנכונה להן.

אולם כשאנחנו, כמבוגרים, מציבים גבולות, האם לקחנו בחשבון, שעצם ההגבלה שהגבול יוצר, בוודאי כשהוא מוצב באמצעות שימוש חד-צדדי בכוח, סמכות או כפייה, היא כשלעצמה מעוררת התנגדות? שֶאֶל מול הרצון העצום שלנו לחנך, וללמד את ילדינו את שיעורי החיים, ולהיות משמעותיים, ולהשפיע על התוויית מסלול חייהם – יש בצד השני נפש חופשייה? שלא אוהבת שכופים עליה דברים? שגם אם הנפש הזאת ארוזה בגוף קטן, וגם אם הגוף הזה זקוק לנו לשם עצם קיומו וכמובן לשם בטחונו, וגם אם הגוף הזה לחלוטין תלוי בנו לפחות עד שלב כלשהו בחייו – עדיין בתוכו, לא משנה מה גודלו, שוכנת נפש, שצרכיה האישיים מאד חשובים?

אכן, הנפש הזאת זקוקה לתחושת ההשתייכות למשפחה, היא מאד מאד זקוקה לוודאות ולביטחוןלגבי מקומה במשפחה, לאמון עמוק בכך שאכפת ממנה ולַהגנה הניתנת לה על-ידי ההורים. אולם בו-בזמן, ובעוצמה לא פחותה אם לא עזה יותר לפרקים (שמשתנה עם הגיל וביחס לרמת האכיפה של הגבולות), היא זקוקה לחוש עצמאות, זהות מוגדרת (ונבדלת), יכולת בחירה, אוטונומיה (ולפעמים פרטיות). ואולי, אפילו, היא זקוקה לחוויה של יצירת גבולותיה שלה – בכוחות עצמה?

עוד נקודה למחשבה

אחת האמירות היותר אהובות עלי, של מרטין בובר, היא – "גבולות נוצרו כדי לשבור אותם".

זוכרים אולי איך אתם הרגשתם, כילדים, כשהציבו לכם גבולות? נכון, היה משהו שונה לפני לא-הרבה שנים, בָּאופן שבו ילדים כיבדו את הוריהם. כי עדיין לא דיברו אז באופן כל-כך גורף ופומבי על חשיבות ההקשבה לילדים, למשל. כי הרבה מן החינוך היה מושתת על פחד. לא לשווא קראנו לזה "יראת-כבוד". יָרֵאנו את הורינו. לפחות חלק מאתנו (ואני מאד ביניהם).

כיום, אחרי שהמודעות לחירותם של הילדים כמעט העבירה אותנו לצד השני, ואף הספיקה להפוך, אצל חלק מן ההורים, למתירנות (שגם בה אני לא מאמינה), סוגיית הגבולות חוזרת שוב לקדמת הבמה. ולצערי, היא חוזרת אפילו לַמושגים הישנים. די אם תראו, עד כמה חלק מן הדמויות המוכרות בִּשדה חינוך-הילדים בארץ (רולידר, סופר-נני כדוגמאות ספורות) מטפחות את רעיון הסנקציות (כדי לא לקרוא לזה בשם המפורש = עונשים), מציעות להתעלם כשהילד מתנהג "לא כראוי", או מדגישות את משמעותה של הסַמכוּת ההורית כְּזו שמקפידה חד-צדדית על ביצוע חוקים.

אז אני מניחה ששוב ברור לכם, שאני מציעה כאן אפשרות אחרת. לא של הצבת-גבולות חד-צדדית, כנהוג, עדיין, כמעט בכל העולם, ולא של ויתור אבסולוטי על הסמכות ההורית, כנהוג בקרב חלק מן ההורים המודאגים. לא של עונשים ופרסים מחד גיסא, ולא של התחשבות טוטאלית מאידך גיסא. אולי מה שאני מדברת בשמו הוא הסינתיזה המתבקשת, שהולכת ומתהווה בְּשנים אלו ממש, בין שתי הגישות המנוגדות.

זו של הצבת-גבולות מתוך הלב.

למעט שניים-שלושה יוצאי-דופן לא שמעתי, כמעט באף אחד מן המקומות שבהם חיפשתי (ותאמינו לי, חיפשתי הרבה), משהו קרוב לקול שאני מביאה כאן. כן, מדברים (תודה לאל) על הקשבה, כן, מדברים על הכלה, אמפתיה וכל השאר. כן, מזכירים כמה חשוב להבין את הילד/ה ולתת לו במה. אבל בַּקצה – כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, מדברים עדיין על ההורים כעל הדמויות הסמכותיות הפוסקות – ומתוך כך, השופטות, היודעות, ה"צודקות" ובעלות הכוח.

לא שאני אומרת שהדבר הוא לא כך. אין ספק שההורים הם הדמויות המכריעות בבית והם כמובן יודעים ורואים דברים שהקטנים עדיין לא. אלא שיש ניואנס דק, חמקמק, שנעלם לרוב מן העין, שממשיך לתחזק את הדרך הישנה של הסמכות ההורית. והוא טמון בָּאופן שבו מציעים לנו לדבר איתם.

מלמדים אותנו איך להסביר – ופחות איך להקשיב.

מלמדים אותנו איך לעמוד על שלנו – ופחות איך לבקש.

מלמדים אותנו להקשיב כי 'צריך' – אבל לא איך להקשיב מהלב.

מלמדים אותנו כמה חשוב לתת להם לבחור – אבל רק בין שתי אפשרויות שאנחנו ניתֵן…

ואפילו כשכבר מלמדים אותנו אמפתיה – משמיטים ממנה את הקסם העמוק שלה.

לכן, כשהילדים (וגם אנחנו, בעבודה, ביחסים, וכמובן עם עצמנו….!) שוברים את הגבולות שהצבנו – אנחנו מאבדים את העשתונות. אף אחד לא באמת מכין אותנו לַשוֹק שנַחווה אל מול הסירוב. במפגש עם ה"לא" החצוף. בהיתקלות בכוח-הרצון של הגוף הקטן שמולנו. לא מכינים אותנו לזעזוע שנחווה אל מול ההתנגדות (בעיקר כי ניקח אותה באופן אישי, כאי-הערכה או אהבה כלפינו, או נחשוב שנכשלנו). אף אחד לא מספר להורים את האמת הפשוטה של מרטין בובר. שגבולות נוצרו כדי לשבור אותם. אף אחד לא מזכיר לנו, שגם אנחנו היינו פעם ילדים. שגם אנחנו לא סבלנו כשכל הזמן אמרו לנו מה ואיך ומתי לעשות – כמעט הכל, לאורך כל היממה.

מה כן אומרים לנו? תתאמצו, תתגברו, תעמדו על שלכם, תהיו חזקים… ומלמדים אותנו כל מיני שיטות, איך "להצליח בעסקי ההורות".

ואני מציעה כאן משהו אחר… דרך אחרת, שמזה שנים אני הולכת בה, כאדם, כמנחה, כמנטורית וכאוהבת ילדים (והורים… ואנשים בכלל…). הדרך המקרבת.

שמתוך עקרונותיה, תפישת-העולם שלה ורוחב-הראייה האנושי העצום שלה, בצד הכלים המופלאים שהיא מציעה כדי לממש את כל אלו ולא להשאיר אותם רק בגדר תורה, נגזרת גם הגישה שלי לסוגיית הצבת-הגבולות.

אז אם הגעתם עד הלום, ואתם רוצים לחוות, ללמוד, להרגיש מקרוב ובסופו של דבר אף ליישם הלכה למעשה את הגישה המקרבת להצבת-גבולות – שעובדים (!!!), אני מזמינה אתכם, מכל לבי, לאחד האירועים הקרובים שלנו, כאן במיתרים. ואני שבה ומדגישה – זה לא רק להורים!

13.6.14 – כנס "הורות בלב פתוח"
 הצטרפו אלינו לכנס ההורים החגיגי שלנו, הראשון בסדרת הכנסים להורים, שאותם אנחה ביחד עם ליאור אבורמן, המומחית ל"שפת הג'ירף" בכל גני-הילדים בארץ.
הכנס הנוכחי עוסק באחת הסוגיות המאתגרות בכל משפחה – סוגיית הגבולות. ואצלנו, בכנס, תלמדו "איך, מתי ולמה להציב גבולות שעובדים".
מה תקבלו בכנס? את המיטב של ליאור ושלי… תרכיז של הידע, הניסיון והכלים שלנו, בכל הנוגע ליחסיכם עם הילדים בכלל ובאשר לסוגיית הגבולות בפרט. עקרונות-היסוד, תובנות פורצות-דרך ותפישת-עולם המקרבת, בצד משחקים, שירים ורעיונות חדשים ומפתיעים – ליישום מיידי ועמוק.
כמה עולה? הכנס הוא באמת במחיר סמלי… חשוב לנו שכל אמא ואבא שיירצו להגיע – לא יוגבלו על-ידי המחיר. 97 ₪ בסך הכל. ו-147 ₪ – לזוג.
איפה? במכון מופ"ת בתל-אביב
טוב, איך נרשמים? ממש כאן
15.6.2014 – מפגש המבוא "למה לי תקשורת מקרבת?"

שבו תוכל/י

  • לגלות מה מונע ממך לקיים מערכות יחסים כמו שהיית רוצה
  • לשמוע לגמרי אחרת מה אחרים באמת מתכוונים (ולסבול הרבה פחות)
  • ללמוד למה כל-כך חשוב ואיך – לשאול,
  • לבקש, לתת ולקבל
  • ולהחליט אם תקשורת מקרבת היא הדבר הבא שאת/ה נותנ/ת לעצמך כמתנה לחיים

פרטים והרשמה – כאן

20.6.14 – סמינר "בתי ואני" (וגם בני…)
במסגרת סדרת הסמינרים "בשביל עצמי".
כל מה שחמק מתודעתנו לגבי היחסים המשמעותיים ביותר שלנו, עם עצמנו ועם היקרים לנו.
בסמינר נתבונן ביחד בכמה סוגיות מטרידות, כמו: למה אנחנו פועלים ופועלות כמעט-נגד-עצמנו, גם כשברור לנו שאפשר אחרת? למה מערכת היחסים עם בננו או בתנו היא כל-כך מאתגרת? וכמובן – איך אפשר לצאת מן הכישוף הזה ולחיות איתם ועם עצמנו – אחרת לגמרי?
כל הפרטים – כאן
26.6.14 – קורס "הורות בלב פתוח"
7 מפגשים בהנחייתי – עמוקים, מעצימים ומעשיים, ליצירת השינוי המיוחל ביחסים בבית.
לפרטים נוספים והרשמה – לחצו כאן
שימו לב!!!  מי שיצטרפו אלינו לכנס להורים יוכלו ביום הכנס (בלבד) להירשם במחיר מיוחד לקורס ההורים!!!

5 תגובות

  1. ארנינה יקרה ועובר אורח יקר תודה רבה על תגובתכם,
    ארנינה, כתבת "אחד האופנים שבעזרתם אני משקללת בתוכי, אם משהו הוא צורך או אמצעי, הוא השאלה, אם יש דרך נוספת למלא את המשהו הזה, ובמקביל – האם הוא יכול למלא משהו". וכאן הנגדת בין כסף שאין עוד דרך למלאו, לבין ביטחון שיש דרך נוספת למלאו.

    אני מבין את הכוונה הכללית של דברייך, אבל באופן מעשי אני לא מבין: למה אין דרך נוספת למלא כסף? אדם יכול לעבוד, למלא טופס לוטו, לקבץ נדבות, לגנוב, למכור את רכושי וכן הלאה. כל אלה דרכים רבות ומגוונות למלא כסף.

    ואילו ביטחון – גם הוא יכול מצידו למלא דברים רבים: אושר, בריאות, חופש, רוגע וכן הלאה.

    לדעתי כל דבר ניתן למילוי בדרך נוספת, וכל דבר יכול למלא דברים נוספים. ולכן לדעתי כדאי להחליף את החלוקה הדיכוטומית בין אמצעי וצורך, בראייה מדוייקת יותר: של רצף בין קטבים דמיוניים: הקוטב האחד הוא האמצעי הספציפי והמפורט ביותר, שאותו ניתן למלא בדרך אחת בלבד – זו שעוקבת אחרי הספציפיקציה שהוא מפרט, והקוטב האחר הוא "צורך העל" – מטרת העל של כל היצורים החיים (אושר? סיפוק מוחלט?) שאם הוא ממלא צרכים אחרים זה רק כתוצר לואי שניוני נהדר ולא כי הוא נועד לכך.

    ברגע שנתבונן על הרצף הזה, נוכל לבחור בכל עת את הנקודה עליו שמשרתת אותנו בצורה המיטבית. אם נרגיש שאנחנו במקום ספציפי מדי שמגביל את חופש הבחירה שלנו – ננוע לכיוון הקוטב הכללי. ואם לעומת זאת נרגיש מחוברים מאוד לצורך כללי כמו אושר, או חופש, ונרצה למצוא דרכים למלא אותו, ננוע לכיוון הקוטב הספציפי (או ליתר דיוק קוטב ספציפי כלשהו. אולי באמת מדויק אפילו יותר לחשוב על זה כמעגל שבמרכזו הסיפוק האידילי, ומהמרכז יוצאות החוצה אינסוף דרכים שהולכות ונעשות ספציפיות יותר ככל שהן מתרחקות).

    אז אני חושב שמה שמגביל בהיצמדות לגבולות הוא לא הגבולות אלא ההיצמדות: גבולות כשלעצמם (יהיו הם צורך או אמצעי) מועילים לכל בעלי החיים. אבל לא כל אחד צריך גבולות כל הזמן, לא את אותם גבולות, ולא באותו האופן. אז ביטויים כוללניים כמו "ילדים תמיד צריכים גבולות" או "ילדים אף פעם לא צריכים גבולות" או "גבולות צריכים להיות מוצבים (תמיד) מבחוץ" או "גבולות צריכים להיות מוצבים (תמיד) מתוך הסכמה ודיאלוג" משקפים בעיני היצמדות מגבילה שכדאי לשחרר אותה.

  2. ערן היקר (= יקר כי אתה מתעניין ורוצה להבין). ככלל, הטעם להבחנה בין אמצעי לבין צורך, הוא ביצירת גמישות מחשבתית ומרחב תמרון. מן הסתם, הצורך (= המהות) אין לו תחליף. אך את הדרך לסיפוק הצורך, ניתן באמצעות גמישות מחשבתית להחליף בדרך אחרת. התועלת במקרה זה, נמצאת כבר בכותרת לפוסט הזה, הכופרת בעצם הצורך של הילדים בגבולות. אם רוצים לוותר על גבולות, לא ניתן להגדיר אותם כצורך כי אז קשה עד כדי בלתי אפשרי לוותר על זה.
    אך נראה לי שהסוגיה המרכזית היא לגבי הטענה עצמה, האם ילדים זקוקים לגבולות?
    אז תשובתי כמחנך בעל ניסיון רב – בהחלט שכן! בהיותנו יצורים חברתיים, אני מציע להרחיב את השאלה האם סה"כ השותפים באינטראקציה, דהיינו לא רק הילדים, אלא כל מי שסובב אותם, גם ההורים וגם המורים וכו' זקוקים לגבולות (= לכך שהילדים יכבדו גבולות…) והתשובה היא: כן בהחלט!
    למעשה כשילדים מכבדים את הגבולות – נוצר win-win , כולם מרווחים מכך (בלי לגרוע מהחשיבות של גבולות גם למבוגרים!) ואם נחזור למאמר, נראה שבסופו של דבר גם כותבת המאמר לא מבטלת את הגבולות – אלא מציעה גישה אחרת להצבתם. מבחינה זו הכותרת הפרובוקטיבית עשתה את העבודה וגרמה לי להיכנס למאמר. אינני יודע אם הכותרת היא מטעה בכוונה או תוצר של בלבול של הכותבת, אך גם לשיטתה, הגבולות נחוצים, אלא שיש להציב אותם במקום באמצעים חיצוניים כוחניים (רולידר ושות') באמצעים אחרים. היא מציעה הצבת גבולות מתוך הלב. משתמע מכך שהיא ממליצה להציב אותם מתוך הסכמות שנוצרות בדרך דיאלוגית מתוך התחברות מהלב האחד אל השני.

    לעניין גבולות – אני חולק על גישתה זו. לתפיסתי גבולות זה לא דבר שנכון לגבש יחדיו בהסכמות. (וזאת בשונה מנורמות וכללים ושאר דברים שראוי שיגובשו בהסכמה). חשוב להציב את הגבולות בצורה מכבדת, אין שום סיבה להרעיל את נפשות הילדים בהפחדה (רולידר ושות') או ברגשי אשם (ראו 90% מההורים ולצערי גם מחנכות במערכת החינוך). אסרטיביות ומודל אישי של כיבוד גבולות – לרוב מספיקים כדי להציב לילדים גבולות. אך אם נחזור לשורש הנושא – אין ספק שילדים, במיוחד קטנים, שהמבנה הפנימי שלהם עוד לא מפותח כדי להבחין בגבול, ובנוסף לכך, גם היכולת האמפטית שלהם כמו-גם הראייה שלהם את האחר ואת הסביבה עדין מוגבלת – זקוקים להצבת גבול מבחוץ.
    למיטב הבנתי, אופן הצבת הגבולות, מבחוץ (כתפיסתי) או בדיאלוג והסכמות (כתפיסתה של כותבת המאמר) – זה הנושא האמיתי, וזה מה שחשוב לברר. כל השאר (האם גבולות הם צורך או אמצעי, והאם הטענה שילדים זקוקים לגבולות היא רק מיתוס) זה לכל היותר סוג של אפולוגטיקה או אף תעתועים סמנטיים חסרי משמעות שמסיחים את הדעת מהעיקר.

    לא יודע אם מישהו טורח בכלל לקרוא את זה, אבל אם הועלתי למישהו מניסיון חיי החינוכי, בכך יהיה שכרי.
    סה"כ נהניתי להקדיש את הדקות האחרונות כדי לפרוש את ההגיגים החינוכיים שלי…
    למי שהגיע עד כאן – יישר כוח,
    לילה טוב

  3. ארנינה שלום
    המאמר מעניין ונושא הענקת הגבולות תמיד רלבנטי… בשנת 1973 יצא ספרו של פרופ' חיים גינת "בין הורים לילדים" ובשנת 1998 יצא ספרן של אדל פייבר ואליין מייזליש "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילךדים ידברו" – המסרים והאופן שבו רואים מחברי ספרים אלו את הנושא של הגבולות תואם, לדעתי, את גישתך…

  4. לא כל כך הבנתי (והסתקרנתי) למה את טוענת שגבולות הם אמצעי ולא צורך, ומסקרן אותי גם מה התועלת בהגדרה הזו של גבולות כאמצעי?
    אני מרגיש שגבולות הם צורך בסיסי כשלעצמו, צורך של הנפש, וכמובן שהוגים פסיכולוגים רבים טוענים זאת למיטב הבנתי וזכרוני (קליין, ביון, קוהוט, קרנברג)

    1. מודה לך, ממש, על תגובתך, ערן (ותודה על ההערה המעודנת בסוגריים). כי היא מעוררת אותי לחידוד נוסף.
      צורך בשבילי הוא משהו מאד רחב, חוויית-חיים פנימית, שאיננה מקושרת לצורה, כתובת, או אדם מסוים.
      אחד האופנים שבעזרתם אני משקללת בתוכי, אם משהו הוא צורך או אמצעי, הוא השאלה, אם יש דרך נוספת למלא את המשהו הזה, ובמקביל – האם הוא יכול למלא משהו.
      למשל, כסף. שגם הוא אמצעי בעיניי ולא צורך. יש דרך נוספת למלא אותו? לא.
      לעומתו ביטחון, שהוא צורך מובהק ועמוק בעיניי. יש דרך נוספת למלא אותו? בהחלט כן. (אגב, גם כסף וגם גבולות יכולים לענות על הצורך הזה. לפחות לרוב האנושות…).
      עד כאן לגבי תהייתך הראשונה.
      השנייה – למה חשוב לי להעמיד גבולות כאמצעי. כי זה פותח את התודעה להבנה, שיש עוד דרכים לענות באמצעותן על הצרכים, שגבולות מנסים לענות עליהם. אם אני רואה גבולות כצורך, אז משהו נסגר ביכולת הדמיון והיצירתיות שלי. במיוחד אם אני רואה אותם כצורך הכרחי (ואז, כפי שכתבתי במאמר עצמו, עלולה בקלות לפעול ליישומם באמצעות כפייה).
      לחלק הבא, שאתה חש גבולות כצורך של הנפש – עם זה אני ממש לא מתווכחת. כי, בסופו של דבר, כל דבר הוא חוויה סובייקטיבית, והיא מבחינתי הקובעת. ואני יכולה לגמרי להזדהות עם הכמיהה לדעת את עצמי, לחוש את גבולותיי, לדעת איפה אני מתחילה ונגמרת וכו'. אבל כל אלו, בתחושתי שלי, הם אמצעי (סליחה…) שמסייע לי להבין, להרגיש, לחוות את עצמיותי, לדעת להגן על עצמי, לעמוד על שלי, ועוד כהנה וכהנה, שהם צרכים בעוצמות שונות, שיכולים מאד להתמלא בעזרת הגבול שאתחום סביב עצמי, למשל. מאד מאד חשוב לי, כדוגמא, לשים גבול ביני לבין מצבים / אנשים שאני לא רוצה בהם, אלא שעדיין, הגבול הוא – לתחושתי – אמצעי הגנה ולא צורךבפני עצמו.
      כלומר, עדיין הייתי שואלת אותך, אם אכן, החוויה שלך נובעת מן הגבול עצמו, או ממה שהוא מעורר בך, נותן לך, ממלא בשבילך.
      כל השמות שהזכרת – לצערי, לא בקיאה בהם דַיִי כדי לדעת אם אכן התייחסו ישירות לגבולות כאל צורך. זה שהם ראו בהם חשיבות – זה ברור. השיח על גבולות מתקיים כבר כמה עשָרות טובות של שנים.
      אמשיך לקרוא. מקווה למצוא מענה. וגם אתה, אם תיתקל בראיות – פליז, שתף אותי בהן!
      וכמובן, אם יש לך המשך חשיבה כאן – אשמח, גם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.