כמו בכל לידה, אחרי המולת ההיריון, הבדיקות, ההתרגשויות, החששות, הפנטזיות, מגיע גם יום הלידה עצמו.
וכך בדיוק קרה גם עם "המצפן". שלשום, ביום ראשון ה-14.12.14, הוא יצא לאוויר העולם. (ועוד בתאריך יפה…).
משקל? יפה ביותר! יותר מ-50 איש ואשה (מתוכם 5 מנחות-מלוות) הגיחו, סקרנים ונרגשים, מתוך היום-יום המוכר שלהם, אל אחד המסעות המרתקים ביותר של חייהם.
והיולדת? טוב מאד, תודה! חלום גדול שלה הוגשם. קבוצה גדולה של א/נשים בחרה לצאת למסע עמוק פנימה, לקלף שכבות חוסמות, לגלות אוצרות חבויים ולהעצים את ההשפעה על רבים ורבות אחרים, בזכות ובעזרת התהליכים והכלים החדשים שבזכות ובעזרת המודעות, התהליכים והכלים החדשים, שהם כבר התחילו לפגוש במצפן ושעוד מחכים להם בהמשך הדרך.
ותומכות הלידה? טוב מאד! 5 מנחות-מלוות, שחלק מהן היו צמודות אלי חזק-חזק בחודשי ההיריון, ישבו בחדר העוטף שלנו, קורנות מעונג, נוכחוֹת, מתייחסות, מנחות את קבוצות-הבית, שאליהן התחלקו המשתתפים/ות, מחויבות בכל לבן לתמוך בכל מאודן בכל מי שבחרו להצטרף למסע הגילוי החדש שלהם.
וברקע נעו להן בשקט קשוב התומכות-בשטח, שסידרו את הכסאות, קיבלו את פני הנרשמים, ארגנו את האוכל (הנפלא, שכולם הביאו), הזיזו כל מה שדרש הזזה, והשתתפו יחד עם כולנו בחגיגה המרגשת של היציאה לדרך החדשה הזאת.
ואני משתפת אתכם/ן, קהילה יקרה שלנו, כי נעים לשתף גם בשמחות…
ובעצם רוצה לחלוק אתכם שתי נקודות-מבט, שלפיהן פעלתי, הקשורות להתקיימותו של היום הזה, שאולי ייתנו לפחות לחלק מכם/ן השראה.
- לא לוותר.
- להסכים לוותר. (סליחה??? זה לא ההיפך?)
לא לוותר. יש כמה וכמה חלומות בחיי, שחלקם כבר קרמו עור וגידים (כמו הולדת המצפן, למשל…), חלקם ממש לא. אבל למרות מפחי-נפש, שחלקם הובילו גם לרגעי נפילה רציניים, היה תמיד חלק בתוכי שלא ויתר. אין לי הסבר לסיבת האי-ויתור של החלק הזה, כך שאני לא באמת יודעת ללמד אותו, אבל כן יכולה להגיד, שהמשכתי לחיות את החלום ולראות חלקים ממנו בעיני רוחי גם כשעדיין לא היה ברור אם, איך ומתי הוא יתגשם. (ויש כידוע שיטות רבות, שמדברות על יכולת ההגשמה שלנו בעזרת הדמיון. אז אולי עשיתי זאת בלי "שיטה").
ואולי נוסף – ייתכן שבמקרה שלי, הכוח להמשיך ניזון מכך, שרוב החלומות שלי נוגעים לַתשוקה לתרום לחייהם של אחרים, לַסיכוי ליצור חברה אחרת וחוויית חיים אחרת לרבים ורבות בפלנטה הזאת. אבל גם אם החלום שלכם איננו דווקא חברתי, כל חלום, ממש כל חלום, ראוי בעיני שנמשיך לטפח אותו. ועצם ההישארות בו היא סוג של דלק להמשך העשייה, גם כשהוא (עדיין?) לא מתגשם.
להסכים לוותר… שזה לכאורה בסתירה למה שאמרתי הרגע… אבל לא. יש קו-הפרדה דק וחמקמק, בין ההתעקשות על משהו לבין ההסכמה להרפות ממנו. והקו הזה הוא קריטי לקיומנו השפוי. למה? כי לעולם לא נבין הכל בחיים ולא נוכל לשלוט בכל. לכן אני מסתייגת מן האמירה החד-משמעית, ש"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". כי אם באמת אלך עם האמירה הזאת עד הסוף, ואאמין למשל, ש"בגלל שעשיתי (או לא עשיתי) X – עכשיו יש לי מחלה Y", מבחינתי זהו מוקש מכאיב ביותר.
למה? כי מצד אחד, לטעמי, יש יוהרה עצומה במחשבה שאני, כאדם אחד פרטי, יכולה ליצור לעצמי מחלות מצד אחד, או שפע כלכלי מצד שני – רק בכוח המחשבה שלי, מָשָל שום אלמנט אחר בחיים לא מתקיים באותה עת. האמנם אני (או כל אדם אחר) יכולה לשלוט בכל הרשת האינסופית של החוטים, המצבים והתנאים, שרוחשת סביבי ובתוכי ללא הרף? יש לי ספק גדול מאד כאן.
ומצד שני, אם אאמין ש"כל זה בגללי", כריתי לי בור, שמוביל היישר למאורת האשמה החביבה. ואז מה חידשתי??? למה אני צריכה אשמה בלבוש מודרני, כשבמשך דורות היא הסבה ומסבה כל-כך הרבה סבל לכל-כך הרבה אנשים? כלומר, דרושה בעיני ענווה אמתית, שבה אני מכירה בכוחות הרוח האינסופיים שלי, משתמשת ונעזרת בהם, אבל גם מקבלת את מוגבלותי וסופיות יכולותי מעצם היותי אנוש. ואז, אם דברים לא מתרחשים כפי שרציתי (או חלמתי), אני לא נוחתת ישר לאשמה נוראית, ומספרת לעצמי ש"אילו רק התאמצתי יותר…", כי אז אני מתעלמת לחלוטין מכוחות גדולים ממני בהרבה (שחלק מאתנו מכנים אותם אלוהים), שמניעים את אחורי-הקלעים של חיי וחיינו גם כשלא נוח לנו להודות בכך, ושמובילים אותנו למחוזות שלא פעם נראים כדבר האחרון שבו רצינו.
אז לומר שזאת אשמתנו, שהגענו לאן שהגענו (או במלים מעודנות "אחריות שלנו"), זאת אמירה שעלולה אפילו למנוע מאתנו את היכולת ללמוד ממהלכים שנקטנו, כשחלום זה או אחר לא התגשם, ולהקיש מהם מה נוכל לעשות בהמשך דרכנו, כדי להגביר את הסיכויים שהחלום הבא כן יתגשם.
אז מה כן?
בהחלט, כאמור, להמשיך לחלום. כי אנה נבוא בלי הרטט המתדלק הזה, של תמונות-חיים שאנחנו רואים ורוצים, ושממלאות אותנו ריגוש אדיר, ומזינות את צעדינו? ומצד שני, להסכים "להישאר בחיים" (במשמעות של נוכחות, חיוניות, עשייה) גם אם החלום כפי שהָזינו אותו לא התקיים, או התקיים רק בחלקו.
לא, זה לא קל. החלק החולם רוצה הכל. תמיד. ורצוי עכשיו… והחלק החי, הנמצא בתוך החיים הממשיים, העושה במלאכה שהיא לא-פעם סיזיפית, זקוק פעמים רבות לַתדלוק הרוחני כדי להמשיך לנוע. ובכל זאת, החיפוש הגדול בעיני, אחר ההליכה בנתיב החיים, הוא איך להמשיך למצוא משמעות בעשייתנו היומיומית מבלי שנוכחותנו ושמחתנו תהיינה תלויות בהתגשמות של חלום זה או אחר בחיינו.
במלים אחרות, בואו נקשיב היטב-היטב לצרכים שלנו… ואז, אם הצורך הגדול, העומד מאחורי חלום מסוים שלנו, הוא לתרום ו/או להיות משמעותיים, בואו נחפש דרכים אחרות לתרום ו/או להיות משמעותיים, ולא רק בדרך המסוימת שהחלום שלנו מתעקש עליה. כי ההיצמדות לדרך האחת היא זו המעוררת את הסבל, לא התשוקה הטהורה. לכן – נמשיך לחלום, אבל נתמקד בצורך עצמו, מבלי להיאחז בהכרח ברעיון, שרק אם התמונה הספציפית שיצרנו בדמיוננו תתגשם, פירושו שיש משמעות לקיומנו.
לא קל. אמרתי כבר. אבל אפשרי ובעיקר מתגמל מאין כמוהו.
רוצים להתחיל כבר עכשיו? (פשוט כי החיים קצרים וחבל לבזבז עוד שנים על היצמדות-לכתובת- שגויה-שמעוררת-סבל) כן?!?! אז אפשר!!! הנה אני מזכירה לכם – טוב, לפחות לצפוניים שבכם – את ההזדמנות המופלאה להכיר את המודעות החדשה הזאת, זו שאין בה אשמה ואשמים, ואין בה רק אפשרות אחת לשום דבר ויש בה חיבור עמוק לצרכים והקשבה שלא הכרתם לעצמכם ולאחרים. המודעות המקרבת.
אז ככה: או-טו-טו נפתח קורס יסודות התקשורת המקרבת שלנו בצפון (טוב, יחסית… כו-לה זכרון יעקב :-)), שמפגיש אותנו עם כל הנ"ל ועוד הרבה יותר. והפעם בהנחייתה של רוני כ"ץ הנפלאה, שתיקח אתכם למסע אינטנסיבי, אמיתי ומרחיב-לבבות אל עצמכם ואל הקרובים לכם (לפחות…). כל הפרטים כאן.
צ'מעו, חשבו על חברים וחברות שלכם באיזור, העבירו להם את המידע על הקורס הזה (ובכלל על מיתרים), הם באמת יודו לכם (מינימום עד סוף הגלגול הנוכחי…).
ולמי שלא פנויים כרגע לקורסים – יללה, היכנסו לחנות הווירטואלית שלנו. העלינו אליה המון חומרים חינמיים, אחדים בתשלום, וכולם – משני-תודעה וחיים! רגע, אתם עדיין כאן…?
ואחתום ב-2 מתנות ממש-ממש שוות (ועוד חינמיות!)
- מגזין מקוון (אונליין), "שינוי אפשרי" שמו (שמתם לב כמה זה ממשיך את הדברים שכתבתי כאן, נכון…?) שופע מלים מאירות (חנוכה, לא?), על כל מה שחשוב לכולנו בחיים – הורות, זוגיות, עבודה, מודעות, התפתחות… וגם מאמר משלי תמצאו בו, על היחסים עם הורינו שלנו. כן כן, מין נישה שלא זוכה להרבה התייחסות, אך כה חשובה בעיני, במיוחד ככל שאנחנו (והם) מתבגרים… (אבל גם אחרי…).
מזמינה אתכם/ן בצהלה מסוימת להיכנס לקישור, להוריד אותו למחשב שלכם (אולי אפילו להדפיס, כי הוא יצא ממש יפה בעיני) ולקרוא בנחת. דברי חוכמה וחשיבה פוקחי-עיניים מצאתי שם, ואני משוכנעת שכל אחת ואחד מכם תמצאו משהו שידבר אל לבכם. הנה הקישור, כאן.
- עוד פרויקט מקסים שנתקלתי בו בימים אלו הוא יריד הספרים להגשמה (המקוון גם הוא!) "תוצאה לאור". מרוב שאני יותר ויותר נשאבת לכתיבה בעצמי, ובחודשים הקרובים מקווה סוף-סוף להוציא לאור חלק ממה שמתרוצץ בי שנים, אני מגיעה יותר ויותר לפרויקטים, אנשים וכתובות, שמתעסקים – איך לא – בהוצאה לאור.
אז גם הפרויקט הזה משך את תשומת לבי, במיוחד משום שיש בו קריצה מרעננת לשני הכיוונים, גם ספרים וגם יריד. כלומר, לא וובינר אחד, אלא מקבץ אירועים (מקוונים וחינמיים), ולא יריד שהולכים אליו, אלא רצף אירועים אינטרנטי, שכולל גם מתנות ופרסים, כן כן (יריד, לא?)
אז שני האירועים הווירטואליים הראשונים כבר התקיימו אמנם (פספסתי, מרוב ההכנות למצפן…), אבל לפנינו האירוע החגיגי ב-23.12, והזדמנות לזכות עד אז בפרסים בסכום ענק באמת (שווי כולל של 53,270 ₪). ובאירוע עצמו תפגשו 7 אנשי ונשות מקצוע, שידם רב להם בעולם הספרים והתוצאות (כמובן…), כלומר, בין היתר הם הוציאו או מוציאים השנה לאור ספר מפי עטם, ויש להם הרבה מאד ידע וניסיון בָּעולם החשוב של עזרה לאנשים בהגשמה עצמית ומקצועית. וחלק מן ההשראה שהם שואפים להעניק לנו הוא גם הידע והחומרים שרק הנרשמים/ות יקבלו מהם, כולל שובר להשתתפות בהגרלה, כל זה. הכל-הכל כאן.
זהו. סיימנו.
להשתמע,
ארנינה