פוסט, תקשורת מקרבת

איך להרגיע את הרוחות כשהמציאות לא מתנהגת בדיוק כמו שרצינו…

פוסט, תקשורת מקרבת

איך להרגיע את הרוחות (בחוץ ובפנים…) כשהמציאות לא מתנהגת בדיוק כמו שרצינו…

אמנם השריפות בחיפה ובשאר המקומות כבר מאחורינו (למי שלא נפגעו מהן…), אבל סערת-הרוחות סביבן הגיעה למאות-אלפי בתים בארץ. שהרי בין אם מדובר באירוע יומיומי מוכר (ומן הפחות חביבים), כמו נפילה מאופניים, מפתח שנעלם, או מיץ שנשפך על בגד אהוב (וכמובן ברגע האחרון לפני היציאה מהבית…) ובין אם באירוע חריג, כמו מחלה או מוות של בן-משפחה או חבר/ה לכיתה, שינוי לא צפוי במצב התעסוקה של אחד ההורים, או שריפה בחיפה – קרוב לוודאי שמתישהו תהיה שיחה על הנושא גם בבית.

וההורים שוב נקראים להתייחס, להגיב, להכיל, להסביר… לא פשוט… במיוחד כשלנו עצמנו, המבוגרים, לא תמיד קל עם המתרחש. גם אותנו לא ממש הכינו לכל המצבים בחיים… ובואו לא נשכח, שגם לנו לא תמיד הקשיבו כשאנחנו, כילדים, נקלענו למצבים של מבוכה, בלבול, או פחד.

אז איך בכל זאת אפשר לנהל שיחות עם הילדים במצבים שבהם החיים קורים אחרת (לגמרי) מכפי שציפינו? מה אפשר לעשות עם סערת-הרוחות הפנימית שמתחוללת בנו, על אחת כמה וכמה כשאנחנו עדים לסערת-הרוחות שחווים ילדינו? מה נוכל לעשות כדי לצמצם ככל האפשר את עוצמת המצוקה שלהם?

כיוון שהסוגיה הכה-חשובה הזאת עלתה על הפרק בעת האחרונה בעוצמה רבה בעקבות שְבוע השריפות הגדולות, והורים וילדים יושבים קרוב מאד לציפור-הנפש שלי, התמלאתי השראה לכתוב עליה. ויצאה סדרת מאמרים…

3 זמנים + 3 כיוונים + 3 טכניקות, 2 מנטרות, לב 1 + סוד 1…

ונפתח בראשון בסדרת המאמרים –

3 זמנים – לפני, תוך-כדי ואחרי (הסערה…)

בכל המצבים, האירועים, המפגשים והדיאלוגים בחיים, הצפויים והלא-צפויים, מתקיימים שלושת הזמנים האלו: לפני המצב, תוך-כדי התרחשותו, ואחריו. מה שאני רוצה להציע כאן הוא הסתכלות חדשה, שמסייעת כבר מאד לכל מה שאימץ אותה, להתמודד עם מצבים שונים בחיים (בעיקר מאתגרים), ואני מאמינה שתעזור גם לכם, הקוראים/ות – ובמיוחד ההורים שביניכם – לטפל במצבים הללו בָּאופן המיטבי.

בקשר לחיים

החיים קורים. את זה כולנו הבנו. דברים פשוט מתרחשים כשהם מתרחשים. ג'ון לנון היטיב לומר זאת בַּמשפט האלמותי שלו: “Life happens when you’re busy making other plans”, קרי, החיים קורים כשאתם עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות…

למה אני פותחת דווקא באמירה הזאת?

כי אחד הצרכים הגדולים ביותר שלנו, כבני-אדם, הוא הצורך בביטחון. אנחנו מכירים אותו במופעים שונים שלו, כמו צורך בהבנה, ודאות, שייכות ועוד, ועוד יותר מכך דרך המופע המאד-מוכר והפחות-חביב (כשזה לא אנחנו…), המכונה שליטה. ומה שג'ון לנון מזכיר לנו בעדינות אמנותית, הוא… עד כמה אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בחיים…

אבל קפצתי רחוק מדי. נחזור להתחלה.

ונעשה הבחנה בין שני סוגי מצבים, שאליהם, באופן גס, אפשר לשייך כמעט את כל האירועים בחיים: מצבים צפויים (חוזרים ומוכרים) ומצבים לא-צפויים (לרוב נדירים וא/ו מפתיעים). אם נתבונן נכוחה נראה, שרוב המצבים בחיינו שייכים לַקבוצה הראשונה, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים (שהן ממילא עיקר חיינו…). ובמאמר זה אתמקד, כאמור, ביחסי הורים-ילדים (למרות שהדברים תקים מאד לכל מערכות היחסים בחיינו, גם מחוץ לתא המשפחתי).

שלב א – לִפנֵי

חשבו על סך ההתרחשויות בחייכם, עם ובלי קשר לילדים. אפילו ממליצה להקצות זמן לתרגיל הקטן הזה ולערוך רשימה של מצבים שאתם נזכרים בהם (ואפשר ואף רצוי להשאיר כמה דפים ריקים לפני הדבר הבא שתכתבו… כי בימים הקרובים תיזכרו בעוד עשרות כאלו…). אזכיר כדוגמא את ריטואל הבוקר (שמעורבות בו בדרך-כלל כמה דמויות, שלכל אחת יש צרכים ומנהגים משלה), החל מן הקימה עצמה, דרך להעיר את הילד/ים, הכנת האוכל (אולי ערב קודם?), ההתלבשות, ההתארגנות ליציאה, הנסיעה במכונית ליעד הבא, הפרידה ו… המפגש המחודש כעבור X שעות.

כמה עשרות-אלפי מריבות מתרחשות מדי בוקר, במאות-אלפי בתים, סביב הריטואלים האלו?

ועל מה? על כל חלקיק במהלך הזה. ונגד מי? האנשים היקרים לנו ביותר. ומי, מבחינתם, משתתף בחגיגה הזאת? האנשים היקרים להם ביותר…

כלומר… אולי אפשר להסיק מכל זה מסקנה חדשה…? אולי אפשר כבר לדעת מראש שלפחות 80% מן החלקים המרכיבים את המצבים האלו יופיעו שוב בחיינו, לפחות עוד כמה מאות (אם לא אלפי) פעמים? ולכן… אולי אפשר להתכונן למצבים האלו, כדי שבהדרגה נגיע אליהם אחרת לגמרי, בלי גורם ההפתעה / הלם / בהלה / בלבול / דאגה? וכך, בהדרגה, נוכל קודם-כל, להרגיש בהם הרבה יותר נוכחים ויציבים, ומתוך כך נצליח לטפל בהם ולנהל אותם הרבה הרבה יותר בהצלחה?

רוצים? מעולה. לשם פנינו…

אזהרת-ביניים חשובה: גם המאמר הזה, כמו כל חומר שאני חולקת עם תלמידַי, מטופלַי וקוראַי, מעוגן בתוך המוּדעות של חמלה. כל רעיון, כל הצעה, כל תרגיל וכל התנסות מוצעים לכם כאפשרות, מתוך ידיעה שכו-לנו רגילים כבר כל-כך הרבה שנים להתנהלות מסוימת, שאין כאן אמירה ביקורתית וגם לא ציפיה סמויה לשינוי מיידי. כן יש כאן הסתכלות שונה מן המקובל, לפעמים רדיקלית, שמזמינה כל אחת ואחד מאתנו לבחון עם עצמנו, בלב פתוח, מה עובד לנו ומה לא, ולבחור מתוך החומר המוצע רק מה שמתאים לנו עכשיו. (ואפשר לחזור אל החומרים האלו בשלב אחר בחייכם, לבדוק מה מאתים לכם לשלב ההוא…). אם הדברים מדברים אליכם, המשיכו לקרוא. רוצים להטמיע אותם? רק בצעדים קטנים. מסכימים? יופי…

כדי שנוכל להיות ערוכים יותר ויותר למצבים החוזרים (והצפויים!), בואו נצא מנקודת-הנחה שקל מאד לשכוח אותה בתוך השטף היומיומי (במיוחד בבוקר…) (אבל גם בצהריים… וגם בלילה…). מדובר בהנחה בסיסית ועמוקה (שנעמיק בה בהמשך הסדרה), שרובנו לא גדלנו עליה ולכן לא רגילים לקחת אותה בחשבון באופן אוטומטי: שאין מישהו או מישהי מן השותפים לאפיזודות האלו (כלומר, בנֵי ובנות המשפחה שלנו), שעושה משהו בכוונה תחילה כדי לפגוע במישהו אחר.

במלים אחרות: אני מכנה את הנקודה הזאת "הנחת הטוּב". שאומרת, למשל, ש"יצר לב האדם טוב מנעוריו". ושנובעת ממנה המנטרה שלי (שאתייחס אליה, כמובן, במאמר על המנטרות), "מאחורי כל צרחה יש צורך".

שאלו את עצמכם, ממש ברגע זה, לגבי אחת הסיטואצייות המוכרות והחוזרות: האם יכול להיות שיש לילד שלי איזשהו צורך, מאחורי העובדה שהוא כל-כך מתקשה (או "מסרב" כמו שאתם מן הסתם מכנים זאת) לקום בבוקר? האם יכול להיות שלילדה שלי יש צורך כלשהו, מאחורי ההתעקשות שלה ללבוש דווקא את השמלה הזאת, אחרי שכבר הסכמנו אמש על שמלה אחרת? וכמובן, האם יכול להיות שיש לי (אמא או אבא) צורך כלשהו, מאחורי ההתעצבנות שלי עליהם?

כשאנחנו פועלים מתוך נקודת-המוצא הזאת, החיים שלנו משתנים. על זה אני יכולה לחתום בעיניים עצומות, מנסיוני שלי (כבר 26 שנה) ומנסיונם של אלפים שאיתם עבדתי ומאות-אלפים שאימצו לעצמם את תקשורת מקרבת (לא-אלימה) כדרך-חיים. האתגר הגדול הוא לחצות את המחסום שבינינו לבין להסכים לחיות לפי ההנחה הזאת. ועל כך נרחיב, כאמור, בהמשך. כרגע נסתפק בכך שתבדקו בתוככם, האם עצם השאלה לגבי קיומם של צרכים מאחורי התנהגויות חוזרות של ילדיכם (ושלכם…!) עוררה בכם תגובה שונה מן התגובה המוכרת שלכם, לגבי אותו מצב מוכר.

ההמלצה בפרק הזה של ההסתכלות החדשה שלנו (המתייחס לזמן של לפני-ההתרחשות) היא לקחת לעצמם זמן (אפילו שבועות), שבו תִשהו עם השאלה הזאת, גם אם לא תדעו לזהות את הצורך עצמו (שלהם או שלכם).

ואז, ככל שתחזרו לשאול את עצמכם את השאלה, תראו אם נולד בכם אפילו ניצן-של-רעיון, שמוביל אתכם להגיב ולו-במעט-אחרת ממה שהתרגלתם באותה סיטואציה מוכרת. וכעבור זמן-מה נוסף, בדקו אם הצלחתם, בחלק מן המקרים, להתעצבן פחות… ואולי אפילו, בעקבות הפחתת המתח אצלכם, תזהו שגם הילדים (ואולי אפילו בן או בת-הזוג…) מגיבים קצת אחרת…

שלב ב' – "תוך-כדי", כשאנחנו בעין הסערה

באופן פרדוכסלי, אך אנושי מאד, זהו הזמן שבו אני ממליצה לא לנסות לשנות מאומה… (לפחות בתחילת המאמצים שלכם לחולל שינוי ביחסים). נכון, זה הזמן המתוח ביותר, ולכן, לרוב, גם הפוצע, המרחיק והמכאיב מכולם. לכל הצדדים.

אבל…

זהו גם הזמן שבו האוטומטים שלנו נמצאים בשיאם. וזוהי בדיוק הסיבה שגם אם החלטתם לקחת על עצמכם לשנות הרגלי-שיח בבית, אני מציעה להרפות מן המחשבה, שהכי חשוב שתפסיקו לצעוק, או שהכי חשוב שהילדה תלמד לוותר, או הילד ילמד להקשיב. דמיינו לעצמכם את האבסורד שבללכת נגד הגלים בעיצומה של סערה באוקיינוס. כל ימאי מתחיל יגיד לנו שאנחנו משוגעים. כשאנחנו בעין- הסערה (או בתוך המערבולת), ההמלצה הטובה ביותר היא לפעול עם הטבע, לא נגדו. להתמסר למה שקורה (זה ממילא קורה בלי שיש לנו שליטה…), לתת לזה לקרות, לפעול כמיטב יכולתנו ולצאת עם מינימום פגיעה.

מה זה אומר הלכה למעשה?

שדווקא בעת ריב או מתח כלשהו, בין אם על עניין פעוט או גדול, או כשמישהו כבר נפגע ומגיב בחריפות, או כל מצב מוכר (וצפוי…) אחר, נעשה מה שאנחנו כבר יודעים לעשות… אם מה שבא לנו הכי בקלות זה לצעוק – נצעק, לשתוק – נשתוק, להגן על אחד הילדים – נגן, לוותר – נוותר וכו' וכו'. זה מה שאנחנו מסוגלים לו באותו רגע. איך אני יודעת? כי גם אני בת-אדם… גם לי יש אוטומטים, גם אני הייתי פעם ילדה של אבא ואמא שלי… ונוסף על כל אלו, פגשתי כבר כמה אלפים טובים של בני-אדם בחיי, רבים מהם הורים, שמצאו את עצמם נסחפים להתנהגויות ותגובות שלאחר מעשה הם אוכלים את עצמם עליהן (שוב ושוב ושוב…).

ואותם הורים, גם כשהם לוקחים על עצמם במלוא הכוונה את האחריות להכניס את השינוי ביחסים הביתה, מוצאים את עצמם עשות פעמים, "נופלים" להתנהגויות ולתגובות הישנות.

למה? כי המוח הקדום שלנו, של כולנו, מחבב מאד את מה שמוּכָּר. הוא מאמין שכל שינוי, גם לטובה, מאיים על ההישרדות שלנו… ולכן הוא מחזיר אותנו למה שהוא מכיר, גם אם זה כבר לא ממש חביב עלינו…

לכן המשימה שלכם לגבי השלב הזה היא לקבל. לקבל את המוגבלות האנושית. לנשום ולזכור שכולנו, כולל כל אחת ואחד מכם, אנושיים, מותנים ופועלים על דפוסים והרגלים. ולזכור שאתם לא מוותרים עם כוונתכם לחולל שינוי, אלא שאתם מפנים את האנרגיה לשָלב השלישי. שְלב ה-בדיעבד.

שָלב ג' – אחרי הסערה, שְלב ה"בדיעבד"

אם יש בעיני שלב חשוב בחייה של כל מערכת יחסים, שהוא גם ה-סיכוי ליצירת השינוי והריפוי המיוחלים, זהו השלב. אחרי הסערה. כשמישהו מאתנו (לפעמים יותר מאחד) חוזר לעצמו, מתעורר מן הסיוט שעברנו, ויכול לחזור לחשוב בהיגיון.

הרי מה קורה בעין הסערה? אנחנו שוכחים כל מה שהמוח החושב שלנו כבר יודע. אנחנו עסוקים בהישרדות. אין לנו פְּניוּת רגשית לַלוקסוס של לדאוג ליחסים, אפילו לא לעצמנו. אנחנו בלהט הקרב, מסתערים על המטרה, "חייבים" לכבוש את היעד, להשיג מה שעל פניו נראה כחשוב ביותר.

ומהו הדבר הזה, לרוב? איזשהו שינוי התנהגותי של האחר. שהבן שלי ילמד אחת ולתמיד לקום בזמן, שהבת שלי תבין שאי אפשר להחליט הכל לבד, שבן-הזוג שלי יקלוט שאני לא עובדת של אף אחד, שהאשה שלי תתעורר כבר ותבין שהיא לא יכולה לדבר אלי ככה… מוכר? ברור.

אחרי שוך הסערה אנחנו יכולים לעשות כמה דברים קריטיים (שנרחיב עליהם במאמר הבא):

  1. להתחבר לעצמנו. להבין מה הסופה שעברה עלינו, מה היה לנו כל-כך חשוב שם, על מה נלחמנו, על מה לא היינו מוכנים לוותר, על מה כן ויתרנו ולמה.
  2. להתחבר לאחרים בלבנו… לנסות לשער מה עבר עליהם (בדיוק אותן נקודות כמו בסעיף הקודם…).
  3. לקיים שיחת-חיבור והתקרבות מחודשת. להקשיב לחוויה של האחרים ולשתף בחוויה שלנו. לשתף את התובנות, לבין מה שִחזרנו ומה אנחנו יכולים לעשות אחרת בפעמים הבאות. איך אנחנו יכולים לבטא את מצוקותינו באופן שיקל על השני להבין ולשמוע אותנו. זה ועוד הרבה…

מה יוצא משיחות הבדיעבד האלו?

אוצרות שאין בכלל לשערם. לכל הצדדים.

ראשית, הילדים… שפעמים רבות איבדו את האמון שאתם ההורים באמת רואים אותם, או שהצרכים שלהם נלקחים בחשבון, או שיש להם מקום בטוח להביא אליו את עצמם כמו שהם… אז אני מזכירה שוב, כמה חשוב שלא תצפו מעצמכם לזכור זאת בעין-הסערה. זה פשוט לא אנושי, בתוך ההתניות של כולנו. אבל בדיעבד? בוודאי שכן! לכן, החשוב מכל הוא שקודם-כל תתחברו לעצמכם, תבינו את עצמכם, תקבלו את המוגבלות האנושית שלכם (כן, כן, זה החלק המאתגר מכולם! נעמיק גם בו בהמשך) ורק אז תתפנו לפגוש בלבכם את החוויה של הילדים (או בן-הזוג). ושם תוכלו להזכיר לעצמכם את האנושיות והמוגבלות שלהם…

ואז, כשתגיעו כבר לשיחה עצמה, תוכלו לבוא בלב כל-כך יותר פתוח, שלא תצטרכו "להתנצל" (כי לא עשיתם שום-דבר רע!), אלא יהיה לכם כל פעם יותר ויותר קל

  • להקשיב למצוקה שלהם (באמפתיה… איך עושים את זה? נדבר גם על זה…)
  • לנשום…
  • להביע את המצוקה שלכם (כן, "להסביר", אבל לא רק ולא כדבר ראשון…)
  • לחשוב ביחד על פתרונות ודרכים שיכולים לעזור לכולכם בפעמים הבאות שהמצבים האלו יחזרו (כי כולנו יודעים שהם יחזרו…)
  • ואפילו לדבר על הקושי של כולכם לפעול אחרת בעין-הסערה ולקבוע לעצמכם זמנים ידועים-מראש לשיחות-חיבור נוספות של מחוץ לסיטואציה ובדיעבד…

ומה עם הסיטואציות הלא-צפויות…?

חשבתי ששכחתם… (לא באמת…).

תתפלאו, אבל גם כאן יש אפשרות בלתי-תיאמן… להתכונן. למה אני טוענת טענה מוזרה כזו? כי גם הלא-צפויות כבר קרו בהסטוריה. מחלות, פיטורין, מוות וגם אסונות הם חלק מן החיים. בדיוק כמו בכל אוקיינוס ראוי לשמו, כך גם בחיינו… הדברים האלו קרו, קורים ויקרו. ההפתעה האדירה היא בשל העיתוי שלהם, העוצמה, וכמובן, מכך שהם לא כלולים במשפחת האירועים ה"נעימים". לכן אנחנו נוטים שלא לחשוב עליהם. לכן, לרוב, הם נוחתים עלינו בחבטה אדירה, תופסים אותנו בלי נשימה ומוציאים מאתנו או מן הקרובים לנו תגובות אמוציונליות שלפעמים אנחנו עצמנו לא מכירים את עצמנו או אותם בהן…

אז מה עושים?

גם כאן, תהליך ההסתגלות (החלקית) נעזר באותם שלבים שהזכרתי, ובעיקר בשלב השלישי, על חלקיו השונים.

כשפורצת שריפה, בוודאי בהיקף שבו התרחשה השריפה בחיפה ובמקומות האחרים בארץ, אף אחד מאתנו לא באמת מוכן לה. השוֹק הוא עצום, בעיקר לאלו מבינינו שעוקבים אחר החדשות (אני לא נמנית עמהם, וכך נחסכים ממני הרבה שואבי-אנרגיה מכאיבים. נושא שנוי במחלוקת = לא לצפות בחדשות, אני יודעת, רק חשוב לי להיות שקופה. ואפילו אולי להשפיע על חלק מכם להצטרף אלי…). ופעמים רבות ההלם מן האירוע עצמו מתעצם ככל שמפליגים בסיפורים סביבו: כן או לא הצתה – במקרה של השריפה, "מי אשם" – במקרה של פיטורין או חובות גדולים, "למה זה קרה לי / לה" במקרה של מחלה או מוות, ועוד עשרות דרכים שאנחנו, בני-אנוש, המצאנו כדי לתת הסבר כלשהו למוח הקודח שלנו, הצמֵא ל… ביטחון! (זוכרים? הבנה נותנת תחושת ודאות, וזו מקנה ביטחון).

וכל זה, כזכור, כשלמעשה, באמת באמת באמת, אין לנו שליטה על החיים… (ראו ג'ון לנון). כן, יש לנו שליטה על חלק מן המצבים, כמובן, אבל האירועים הגדולים, התנועות שמֵעבר לעשייה היומיומית שלנו, מעט מזה נוכל לקבוע כיחידים. לצערנו, אכן, כשאין לנו שליטה, אנחנו חווים לרוב תחושות ורגשות ממלכת הפחד – בהלה, הלם, שיתוק, פאניקה, וכמובן גם דאגה וסתם חששות…

על אחת כמה וכמה, כשהסיפורים, השמועות והאירועים עצמם מגיעים לאוזני ילדינו ומשפיעים עליהם. וכשהם פונים אלינו במצוקתם… אנא נלך?

הנה, לכאן…

אם לא הספקתם להתכונן, ואתם מוצאים את עצמכם בתוך השיחה (= הסערה), מה שנותר לכם לעשות הוא – הטוב ביותר שתוכלו… J ואני רוצה להזכיר לכם, שלא משנה איך תגיבו ומה תגידו או תעשו, מה שייצא לכם יהיה תמיד הטוב ביותר… גם אם לאחר מעשה לא תהיו ממש מרוצים ממה שיצא לכם… (גם על כך נרחיב בהמשך).

אם יש לכם זמן להתכונן – אלו הצעדים שיעזרו לכם (ברוח השלב השלישי, שְלב ה-בדיעבד, עם תוספות…):

1 – התחברו לעצמכם.שמו. זה החשוב מכל. להיזכר שאתם עדיין בחיים… נשימה. עוד אחת.

  • ועכשיו, בנחת ככל שתוכלו, הזכירו לעצמכם שגם זה (השריפה, הידיעה הקשה, השינוי הפתאומי) חלק מן החיים. זה רק קרה באופן לחלוטין לא צפוי…
  • נשמו שוב…
  • נשאלו את עצמכם ונסו להבין מה הסופה שעברה או עוברת עליכם, מה חשוב לכם שם, מה הדבר שמפחיד, מדאיג, מצמרר, משתק.

2 – התחברו לאחרים (הילדים) בלבכם…

  • נסו לשער מה עובר עליהם (בדיוק אותן נקודות כמו בסעיף הקודם…).
  • הרגישו את החוויה שלהם בלי להילחץ. הזכירו לעצמכם שזאת החוויה שלהם. זה מה שקורה עכשיו באוקיינוס החיים שלהם. אתם לא יכולים לשלוט בזה, רק להיות שם איתם ובשבילם.
  • זכרו שהם עם הרבה פחות ניסיון משלכם בחיים. והם נושאים אליכם עיניים. אבל זה לא אומר שאתם אמורים "לדעת" הכל. אין מישהו בעולם הזה שיודע הכל, גם לא ההורים שלהם… להיפך… ככל שתהיו טבעיים, אנושיים ונגישים יותר, יהיה להם יותר קל לקבל את החיים!

3 – קיימו שיחת-חיבור עדינה.

  • הקשיבו לחוויה שלהם. שאלו אותם שאלות על החוויה הזאת, תנו להם לבטא אותה, במלים, בציור, בתנועה, בבכי, בהתקפי-זעם, לא משנה במה. תנו להם. אל תיבהלו. הם צריכים לפרוק, ואם לא תיבהלו, הם ירגישו בטוחים להביא את עצמם, וזה גם ייקח הרבה פחות זמן…
  • שתפו אותם בחוויה שלכם. לא צריך לשתף בכל הניואנסים של הפחד, אבל לגמרי אפשר ורצוי לומר שגם אתם לא מבינים הכל ושאתם דואגים ורוצים שהכל יסתיים בשלום, אבל עדיין לא יודעים מה יקרה. ושאתם כאן, יחד איתם, ואכפת לכם שכולכם תרגישו טוב גם כשלא הכל ברור וידוע ותחת שליטה!
  • נשמו ביחד איתם!!!
  • בקשו מהם רעיונות להתמודדות עם הפחד שלהם…
  • ככל שתהיו פחות לחוצים, הם ישתפו יותר. הם יוכלו לסמוך עליכם שלא תתפרקו, ושלא תִּפְרקו עליהם את הלחץ שלכם…
  • הכינו ביחד רשימת פעולות שכולכם או חלק מכם יכולים לעשות, כדי להרגיע ולפעמים אף לפתור מצבי מצוקה (לא רק השריפה בחיפה…).
  • הבטיחו להם ולכם שתיפגשו שוב, לשיחה, חיבוק, בכי, צחוק ושיתופים.

וזהו…

בסופו של דבר, זה מה שביקשנו… גם אנחנו, כשהיינו ילדים ורצינו את הקשבתם, נוכחותם וחיבוקם של הורינו. זה מה שרצינו. שהם יהיו שם, לא מושלמים, אלא אנושיים, לא מעלינו, אלא אתנו. ואת זה אנחנו יכולים לתת לילדינו. כל פעם קצת יותר… ואם לא הצליח ניפגש בדיעבד, נתחבר מחדש, נמשיך לרפא את הפצעים ולהרחיב את שרירי החמלה, הקבלה והאהבה שלנו…

עד כאן 3 זמנים = לפני, תוך-כדי ואחרי (הסערה)…

ובפרקים הבאים…

3 כיוונים = שיכולים להזכיר לכם מה לעשות מתי (בעיקר כששוכחים ומתבלבלים…)

3 טכניקות = במקום להילחץ, במקום (רק) להסביר, במקום להתעלם…

2 מנטרות = שיכולות ללוות אתכם בכל מצבי המתח בחיים (בעיקר אחריהם…) ולהזכיר לכם את האמת שמסתתרת מאחורי כל התנהגות אנושית…

לב 1 + סוד 1 = נחשו מה מסתתר אצל כולנו, בלב האחד שלנו…

רוצים לקבל תשובות לשאלותיכם?

כיתבו לנו כאן למטה באיזור התגובות ותקבלו בקרוב את תשובותיה של ארנינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.