"לא רוצָה ירוק!" ◄ 3 טיפים על בחירה, שיכולים לשנות לכם את היום (והחיים, כמובן) – חלק א'+ב'

לפני כמה ימים התארחה במכוניתי הבת הקטנה של יעל ארבל, הלוא היא ענבל אהובתי. בת שנתיים כבר, לא ייאמן.

וכמו כל דבר שקורה ליצורים המופלאים האלו בפעם הראשונה – רגע-הקסם הזה קרה גם הפעם, כשהיא הבחינה, לראשונה, בקיומו של הרמזור בעולם.

למה עמדת? היא שואלת אותי.
כי האור ברמזור אדום.
איפה אדום?
אני מראה לה. וכמובן מסבירה את כל הרעיון, כולל זה, שאנחנו מתחילים שוב לנסוע כשהאור מתחלף לירוק. ואז, אולי מפני שהיא ידעה, שכשנגיע ליעדנו אני אסע לדרכי, והיא לא רצתה עדיין להיפרד ממני, או סתם בגלל גחמה כלשהי, היא אמרה "לא רוצה ירוק!".

נו, לך תסביר לה, שלא ממש שואלים אותנו בעניין הזה… (למזלנו בדיוק היה אדום, אז זמנית – היא קיבלה מה שרצתה…).
בכל אופן, ממנה קיבלתי את ההשראה לנושא שעליו אני רוצה לדבר היום. סוגיית הבחירה. לכאורה נושא שחוק, למעשה – לעולם לא. כי יכולת הבחירה היא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלנו כבני-אנוש, ושמאד מאד קל לשכוח אותה, בתוך האטרף הרגיל של בית-לימודים-צבא-זוגיות-ילדים-עבודה (גירושין… לבד…). אז איך נוכל להזכיר לעצמנו, שבכל רגע ורגע יש לנו בחירה? שיש לנו לנו צורך אדיר בבחירה – ושאנחנו עצמנו יכולים למלא אותו?

וזה הטיפ הראשון – מה לעשות ברמזור

◄ התשובה (למי שלא רוצים לקרוא הכל…) – לנשום. ואז לשאול את עצמי… (מייד בהמשך)

לכאורה, הרמזור מכריח אותי לעצור.
אז השאלה הראשונה כאן היא – למה באמת אני עוצרת? בשם איזה צורך אני פועלת? האם משום שבחרתי להישמע לחוק, או "כי צריך"? האם זה בגלל הפַּחד מפני השוטר הסמוי, או מתוך הצורך לשמר את החיים – שלי ושל אחרים?
התשובה שתגלו בתוככם היא ההבדל בין "מכריח אותי" לבין "בחרתי". וכרגיל, אין תשובה אחת נכונה. אלא – מה האמת שלכם, עכשיו, ברגע זה בחיים. כי הרמזור הוא סמל לכל התופעות, שם בחוץ, שמתנהלות מעצמן, לכאורה ללא שום התחשבות ברצונות ובצרכים הפרטיים שלנו. אני כמובן יכולה להתעצבן, כל פעם שהרמזור מתחלף לאדום, במיוחד כשאני בלחץ להגיע לאנשהו, ו"הגל הירוק" שהבטיחו לי (מי הבטיח?) עובד הפוך. אבל יש אפשרויות נוספות…
ומכאן נובעת השאלה השנייה – כיוון שאני לא מנהלת את מערכת הרמזורים, מה אני יכולה לעשות כשהוא מתחלף "לי" לאדום? איך אני יכולה עכשיו לבחור?
טִיךְ נָאת' הָאן, הנזיר הווייטנמי הגולֶה, שאני מאד מאד אוהבת את תורתו (שהיא ממש אחות של תקשורת מקרבת), אומר שעצירה ברמזור היא הזדמנות לנשום. ואני רוצה להגיד, שאימצתי את הצעתו, וכל פעם שאני זוכרת לממש אותה – אני מרגישה מייד הרבה יותר טוב!
כי בתוך הסיטואציה, שבה החוץ בוחר בשבילי – אני מוצאת מה אני יכולה לבחור למען עצמי. איזו בקשה אני יכולה להפנות – אליי! כי אני הרי תמיד שם בשבילי (כשאני זוכרת…)! וזה כיף להיזכר ולמצוא!!
שלא לדבר על כך, שנשימה היא-היא סם החיבור לעצמי (חשבתם שאגיד "סם החיים", נכון?…). כשאני נושמת – אני ממלאת כמה וכמה צרכים בו-זמנית: משהו בי נזכר בי, מרגיש אותי, נעשֶה מודע לגוף שנושם אותי. אההההההההה. נעים. ואז אני יכולה גם להיזכר בַּהחלטות העמוקות שלי, שעליהן עניתי כבר בשאלה הראשונה, בצרכים שבשמם אני פועלת ורוצה לפעול, שביררתי אותם לעצמי בעזרת השאלה "למה אני באמת עוצרת". הנה, כבר האדום מעצבן אותי פחות. לא רוצָה ירוק… 🙂

טיפ שני – מה לעשות כשמישהו מעצבן אותי

וזה הרי קרה, קורה ויקרה עוד מאות פעמים בחיינו. אז מה לעשות? כי הרי גם זה קורה מבחוץ.
◄ התשובה (למי שלא רוצים לקרוא הכל…) – להיזכר מה חשוב לי באמת. בשפה של תקשורת מקרבת = מהם הצרכים העמוקים שלי.
רגע הבחירה כאן טמון גם הוא בהחלטות קודמות שלי, בצרכים ובערכים שאני רוצה לחיות לפיהם, במודעות שאני רוצה לטפח. וזה כולל את איך הייתי רוצה שהעולם יפעל ואיך הייתי רוצה שאנשים אחרים יתנהגו כלפיי.

אז השאלה הראשונה היא – למה הוא מעצבן אותי (או היא, כמובן). והתשובה לא טמונה במה שהוא או היא עושים (חותך אותי בכביש, מתחצפת, מאחר לי…), בוודאי לא במי הוא (מניאק, לא סופרת אותי, לא אכפת לו ממני…) – שזה כולנו יודעים לחשוב לבד. התשובה טמונה בשאלה המאתגרת, שהרבה פחות שגורה בתודעתנו: מה אני מספרת לעצמי שהוא? כי כשאני עוצרת לרגע ונושמת, אני יכולה לראות, שהמוח שלי ממציא מציאוּת.

כשאני אומרת לעצמי "הוא חתך אותי", "היא התחצפה", "הוא איחר לי", אני לא מתארת את מה שקרה. כן, קשה להסכים לזה, אבל תנשמו רגע (עוד הזדמנות…) וחשבו על מה שאני אומרת כאן. זהו גם הכלי הראשון של תקשורת מקרבת = תצפית. הרעיון הוא להציב שם מצלמת-וידאו דמיונית, להתבונן דרכה. ואז לראות, שמה שקרה, מה שבאמת קרה, הוא – ש"החותך המניאק" עבר למסלול שלי, ו"החוצפנית הלא-סופרת-אותי" אמרה "אל תגידי לי מה לעשות" ו"החבר-הלא- מתחשב" הגיע בעשר במקום בתשע. ולהתנהגויות האלו אני נותנת שם, כי אני שופטת אותן. כי אני לא רוצה אותן ("לא רוצה ירוק"…).
אבל.
האם אני מוכנה לשקול את האפשרות, שמה שמוציא אותי מדעתי הוא האופן שבו אני מספרת את מה שקרה? שאם אני אספר את הסיפור אחרת – כמובן, בלי לוותר על מה שחשוב לי – זה ירגיש לי אחרת לגמרי?
בשביל זה אני צריכה לשאול את עצמי את השאלה השנייה – מה באמת חשוב לי שם? שוב, השאלה העמוקה והגדולה – מה הצרכים שלי. נורא חשוב לי, למשל – לשמור על בטיחותי בכביש, שיכבדו אותי, לדעת שאכפת ממני. ואני שוב נושמת. זה תמיד עוזר. ועכשיו, שהבנתי מה הצרכים שלי (שלא מתמלאים) – אני מקשיבה לעצמי. מתחברת. נושמת.

וואו! אז זה מה שבעצם קורה שם! שיש משהו שממש חשוב לי (מה שהבנתי עם עצמי = צורך כלשהו, שהוא שלי) – ושהצד השני לא נותן לי אותו. וואו. זה כבר מרגיש לגמרי אחרת. נשימה נוספת.
ומכאן, אחרי שבאמת הבנתי מה חשוב לי שם – כמעט תמיד משהו בי נפתח לראות את האחר. להיזכר שגם הוא פעל מתוך צרכים שלו… שאמנם, הפעולות שלו לא ענו לי על צרכים שלי, אבל כעס, שיפוט, דרישות ואיומים – לא באמת יגרמו לו להתנהג אחרת.
וכשאני אוספת מספיק כוחות, אני יכולה גם:

• לפתוח דיאלוג עם אותו אדם (לא בכביש…)
• להקשיב לחוויה שלו
• ולבקש בקשות שיעזרו לו למלא את הצרכים שלי.

מהפכני. אפילו אם כל הדיאלוג הזה קורה רק בתוכי, ביני לביני… זוהי התמצית של תקשורת מקרבת. וכל זה – בזכות עצירה, נשימה – ושאלות שהפניתי פנימה, אל עצמי.

*************************************************************************************************

כרגיל, נהייתה לי רשומה ארוכה.
אז את הטיפ השלישי אשלח לכם אחרי החג. כי הוא מאד מאד יכול לעזור כשנזדקק להתאוששות רצינית אחרי המפגש המאד-מלחיץ-לפעמים, עם המשפחה, או – בטיול המשותף ביום החג עצמו וכמובן סתם בימים רגילים…
הנושא שלו הוא "מה לעשות כשאני מתנהג/ת אחרת ממה שאני הייתי רוצה…"
ועד אז…
אזכיר לכם/ן, שאם אתם/ן רוצים לחוות וללמוד עוד מן העסיס הנפלא של המודעות הפתוחה הזאת, שעליה אני מדברת כאן ותמיד, יש הזדמנויות רבות, ממש בימים הקרובים, שבהן תוכלו להיפגש עם תקשורת מקרבת.
בצפון, בירושלים, באבן-ספיר ובמרכז – נוכל להיפגש ולהתמוגג ביחד. ההרשמה לכל אלו – בעיצומה! היכנסו כאן לכל הפעילויות המשמחות שלנו, הירשמו למה שמתאים לכם, ויאללה בואו!

בינתיים תנשמו. הכי טוב בעולם!
ארנינה