מלאת-השראה ממה שלמדה בסדנת תקשורת מקרבת, חזרה אמא אחת, שהשתתפה בסדנה, לביתה, ופגשה, כרגיל את בנה (בן השנתיים וחצי).
אלא שהפעם, שלא כרגיל, ולראשונה בחייו, היא הצליחה לשמוע אותו אחרת. להיכנס לחוויה שלו. להבין אותו מתוכו. ולדבר בשבילו – בשאלות – את מה שהיא שיערה שזו חווייתו.
והמלים שציטטתי בכותרת, "אמא, איך את יודעת מה אני מרגיש…??", היו תגובתו הספונטנית, הנסערת-מהתרגשות, שהוא "שפך" עליה אחרי אותן שאלות אמפתיות מהלב, שהיא הפנתה אליו.
ובהשראת הסיפור הזה שלה – שעם קצת התכוונות והרבה תרגול, כל אדם יכול להגיע לחוות מקרים כמוהו – אני מביאה את הציטוט הבא מתוך הספר שלי "מאחורי כל צרחה יש צורך". (הפעם מתוך חטיבת הפרקים השנייה, "השיחה הלא-מדוברת", פרק ב' – ההוויה: חמלה).
מהי חמלה
המלה 'חמלה' (compassion) לא היתה מוכרת לי עד לפני שנים לא רבות. כלומר, כמובן ידעתי שהיא קיימת, אולם כמו אצל רבים אחרים, היא לא היתה חלק פעיל מן היום-יום שלי.
וכמו רבים ורבות כמוני, החשופים – מתוך בחירה וסקרנות אינסופית – לַרחשים וההתרחשויות של העידן המתחדש, גם המושג הזה, חמלה, חלחל אל תודעתי ובסופו של דבר הפך לתדר מוביל בעשייה שלי ובחיי בכלל.
לפני שנעמיק בהבנת המושג עצמו ונבחן את דרכי השימוש בו, אבהיר את אחת הטעויות השגורות לגביו והיא הבלבול בינו לבין רחמים.
רחמים הם מצב-תודעה שבו אני מתייחסת מבחוץ לאדם אחר. כשאנחנו מרחמים על מישהי/ו, בַּרוב המכריע של המקרים יש בנו קול האומר "מזל שאני לא שם", כך או אחרת שופט את "המסכן" שעליו אנחנו מרחמים ובְאופן מסוים מותיר אותנו לא-מחוברים, ולרוב מתבוננים עליו בעליונות. רחמים משמרים את חוויית הנפרדות.
חמלה היא מצב-תודעה שונה מהותית. גם כאן אני מתבוננת מבחוץ (מעצם היותי גוף נפרד) על מצב או התנהגות שאינם לרוחי, אולם המבט מופנה לְחיפוש האנושי שבמצב, בין אם בכך שאֶזכר בעצמי במצבים דומים בעבר, ובין אם בכך שאדמיין את עצמי במצבים דומים בכלל. המטרה העמוקה היא לראות, מעבר להתנהגותו של האחר, את האנושי בו. זה הבסיס הגלום בָּחמלה, המאפשר את יצירת החיבור האנושי שמעבר למצב או להתנהגויות.
אם נתבונן קצת יותר פנימה, אל ההבדל האנרגטי בין שני מצבי-התודעה האלו, נוכל לגלות, שבְּרחמים יש משהו שמכווץ את הלב, ואילו בחמלה – מרחיב. משהו נפתח בנו אל האחר וגובר על תחושת הנפרדות המוכרת והמתעתעת.
זאת ועוד. חמלה מבחינתי דומה למים. שהם – למרבה ההפתעה – הכוח החזק ביותר בטבע. (כן, לא יהלום). בדיוק כפי שֶמַּיִם יכולים למוסס סלעים ממשיים, כך חמלה יכולה למוסס סלעים נפשיים. וכמו לגבי מים, כל מה שנחוץ הוא קצת זמן… ואורך-רוח. והתמדה, כמובן…
עד היום, רוב העולם עדיין מאמין, שכדי לחולל שינוי נחוץ שימוש בכוח. והשפה מסייעת לנו היטב לקבע את התפישה הזאת בתודעתנו (על אחת כמה וכמה אם נָשַמנו אוויר ישראלי). איך נדמיין שינוי בִּמציאות לא-רצויה ללא ביטויים כמו "למגר" את האלימות, "לחסל" את תופעת ה-(לא חשוב מה), "להפעיל כוח נגד", וכמובן "להילחם"? מכאן ועד להשתמש בכוח בכל הזדמנות אפשרית, כלפי אחרים ועוד יותר כלפי עצמנו, המרחק קטן ביותר.
מאין למדנו את האמונה הזאת? שוב – איך לא – מתפישת ה"בסדר / לא-בסדר", שמניחה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן חייבת להתגונן מפני ה"רע" הזה באמצעות כל הכלים החשיבתיים המוכרים – קִטלוּגים, שיפוטים, אבחנות, הכללות וכד', שכולם כאחד ניזונים מהנחת ה"לא-בסדר" לגבי האחר (או לגבינו). ארגז הכלים של האמונה הזאת (הגורסת שרק כוח יחולל שינוי) נועד לרסן, להכניע, לאלף, וכמובן לחנך באמצעות דיכוי את כל מה שנתפש כ"לא-בסדר", ועל-כן מאיים. ובתוך זה נכלל, כמובן, כל הקשור לָאופן שבו מגדלים ילדים, כלומר, את כולנו… (לפחות את רובנו המכריע, ואותי עצמי – ללא כל ספק. המלה "לרסן" היתה חלק מן השיח המדובר בביתנו).
מה כלול בעסקה הזאת? שכשילדים לא עושים מה שהוריהם אומרים להם, צריך להראות להם את הדרך ה"נכונה", למען יִראו ויִרָאו.
איך הכי קל לעשות זאת? כמובן באמצעות הפעלה של פחד, אשמה ובושה (פא"ב).
איך מיישמים זאת, בקלות בלתי-נסבלת, בַּשפה היומיומית? באמצעות שימוש מתוגבר ב"לא!", "אסור!", "מותר!" (שהוא כמובן צִדה השני של אותה מטבע), וכמובן "ילד רע!", "ילדה טובה!", "ככה לא מתנהגים!", "תתביישי לך!" והאוצר הבלום של איומים, דרישות, פרסים ועונשים מכל המינים והסוגים.
המחיר? סבל עצום, בכל האנושות.
התוצאה? אין כמעט אדם שפגש, חווה או מכיר את העוצמה האדירה שבחמלה.
ומכאן נדירותה. ומכאן גם השפעתה הקסומה.
החדשות הטובות הן, שאין צורך באלפי שנים כדי להזין את האדמה הצחיחה של נפשותינו. אמנם מים זקוקים לזמן כדי לעשות את מלאכת השינוי שלהם, אך כשניתנת להם האפשרות, הם מחלחלים מהר יותר ועמוק יותר מכל כוח מלחמתי שהוא. כך החמלה. מרווה, בדרכה פנימה, את המדבר הצמא שבתוכנו ומחוללת נסים בִּמקומות שכה יבשו מכאב ומגעגוע עד שדומה היה שמאומה לא יוכל לגעת בהם ו/או לשנותם.
והדרך המעשית לממש את הנסים האלו היא התופעה האנושית המכוּנה אמפתיה.
מהותה של האמפתיה
אמפתיה מבחינתי היא חמלה בפעולה. זהו הניסיון לפגוש את האחר בַּמקום שבו הוא נמצא ולהכיל אותו ללא שיפוט, מתוך כוונה להבין את החוויה הפנימית בעולמו ולהתחבר אליה. חשוב לומר, למן ההתחלה, שאמפתיה איננה דורשת הסכמה, לא לְתוכן דבריו של הצד המוקשב ולא לבקשות שהוא עשוי להעלות לפנינו. נהפוך הוא, ככל שניפול במלכודת התוכן, כך יִקשה עלינו להפיק את איכות החמלה הפנימית שממנה נובע הקסם האמפתי. כוונתה העמוקה של האמפתיה היא לייצר מרחב משותף, שבו מתחוללות הקשבה, הבנה והכלה את האחר כפי שהוא עכשיו, ללא ניסיון להזיזו. בתוך המרחב הזה האחר יכול לחוש את הביטחון והריפוי שבלהביא את החוויה שלו במלואה, ואנחנו, המקשיבים, יכולים לחוש תחושת חיבור עמוקה אליו.
בעיני, אמפתיה (וחמלה בכללה) היא המרכיב החסר ביותר בעולמנו הפצוע (ולא רק כלפי בני ובנות-אנוש…). כולנו משוועים אליה וכמעט כולנו לא זכינו לה בַּמינון שלו היינו זקוקים בחיינו. למעשה, היא איכות אנושית, שבהתקיימותה מאפשרת לנו, המקבלים אותה, חוויה עמוקה ביותר, שכמעט ללא יוצא מהכלל, נותנת מענה לאחד או יותר מן הצרכים הכה-בסיסיים של כולנו: שיקשיבו לנו, שיִיראו אותנו, שיבינו אותנו, שנדע שאכפת מאתנו, שיש לנו מקום, שמקבלים אותנו (ואם אפשר גם שאוהבים אותנו, עוד יותר טוב…).
תקשורת מקרבת רואה בָּאמפתיה מפתח ליצירת גשר בין העולם שלנו לעולמו של האחר, כבסיס חיוני ליצירת הבנה הדדית, אמון ודיאלוג, כמו גם למציאת פתרונות משותפים במצבי קונפליקט.
בשני מצבים מרכזיים אנחנו יכולים להיעזר באמפתיה בחיי היום-יום שלנו: כשמישהו/י מצוי בִּמצוקה הקשורה באדם אחר, או כשאנחנו עצמנו נתונים בתוך מצב אי-הבנה או סכסוך עם אדם כלשהו, ורוצים לחולל שינוי ולהפחית מתח וסבל.
איך אנחנו יכולים להתנהל בשני המצבים האלו? מה האתגרים בכל אחד מהם? על כך בשבוע הבא…
ועד אז מאד מוזמנים/ות לחשוב:
- מתי ולמה קשה (לי) להיות באמפתיה?
- מתי אני מצליח/ה יותר?
- מה אני מוכן/ה לעשות (שלא לומר רוצה) כדי להתרחב לעבר המקום המקסים הזה?
ואחת התשובות היא, כמובן, לבוא לסמינר "מאחורי המסיכה".
שבו תפגשו, פנים-אל-פנים, לפחות את אחת/ד השכבות, הקליפות, האמונות, ההרגלים, שמנעו מכם עד היום, לחיות בלב פתוח (= חמלה), קודם-כל כלפי עצמכם ו – קודם-כל (…) כלפי היקרים לכם. ואפשר. זה בהישג-יד.
סמינר "מאחורי המסיכה" הוא שער כביר להיכנס דרכו אל עולם החמלה. פנימה והחוצה. ביחד. ולפגוש את האוצרות המרגשים שכל מסלול "המצפן" יכול להעניק לכם.
21.8.2016. בואו. נחגוג אותנו ביחד.
באהבה (שזה כמו לומר חמלה…)
ארנינה