קְטִיעוֹת

את זוכרת כש…
או
אמא ביקשה למסור לך…
או
שמעת כבר על…
איפה אניח את כל המשפטים
והמלים
והמחשבות
והתמונות
שלא יחצו עוד
את דרכם הפשוטה אֵלַיִך
מה אעשה עם צִוְחת הזכרונות
שלא תכירי
מי יחבק את טַלְטֵלַת חלומותי
כשחֵיקֵך הֶחָכָם שותק
מי יפענח לי
אותי
כשאתבלבל
איך אצהל אִתָּך
את הגילויים שעוד נָכוֹנוּ לי
כשצחוקך הבהיר
לא יהדהד אותם
איך אומַר לך
את כל זה
ועוד
כשגופך
נעדר ממקומו הטבעי
בנפשי

מן המטוס
שבו אני כותבת אֵלַיִך
עכשיו
נִגְלוֹת ונעלמות ארצות משורטטות
מה את רואה משם?
והאם המרחק
שלרגע התקצר בינינו
מֵקל עלייך לשמוע?
(את יכולה לענות לי אחר-כך,
עדיין יש לי זמן)
ובכל-זאת אני שואלת שוב
מֵאַיִן יִמָּצְאוּ אינסוף המים
להרוות את מדבר השתיקה הכפויה
שנפער והולך בתוכי
ומי ימסוך אל תוכי
נטיפי טוּב זוהרים
כמו שרק את ידעת

ללמוד לְאַפֵּק את שרירי אַת
(שהֶמְיָתֵך חרוצה בהם
מָשָל היית איבר מאיברי)
כמוהו כִּגדיעת יד
או לשון
בצילום משתחזר.
בְּרפרטואר הדברים
שידעתי מאז בואך אל חיי
לא רשום פרוטוקול הפעולות המתבקשות
בעת קיטוע חד
ואַת
אַת עצמך
לא נמצאת כאן
כדי לומר
איך לעזאזל
מתנהלים בלעדייך

(5.5.15, מתוך הספר "יומן אחות")

 

תגובות

תגובות