נפגשים איתי – ובוחרים מהלב כמה לשלם! (דאנא)

חודש אדר, שנכנס אלינו בימים אלו, הביא אתו משב-רוח יצירתי למיתרים – ונועז לי.

יצירתיות: בניסיון להקל על העומס בתיבות הדוא"ל המפוצצות של כולנו, תמצאו מעתה את התכנים בניוזלטר שלנו מחולקים למדורים נפרדים. כל מדור יכוון לקהל אחר, עם כותרת ברורה ונפרדת, וכך אנחנו מקוות לייעל את ההתמצאות ואת ניצול הזמן שלכם/ן.

נועזוּת: קראו מייד בהמשך על דילמת הכסף ופתרונה (שהפתיע גם אותי).

לפני הכל – דילמה וידויית על שיווק וכסף, ומהפך בסופה

בסוף השבוע האחרון זה הגיע לסף חדש. נשטפתי גל של בהירות גדולה מצד אחד וייאוש שקט מצד שני.

יש לי כל-כך הרבה מה לתת, אני שומעת ומרגישה ויודעת, שהמתנות שלי עושות טוב לכל-כך הרבה אנשים, ואני רוצה להגיע לעוד ועוד, כי – מה לעשות, זה בוער בתוכי, משתוקק להתממש. זה פשוט רוצה לצאת, לגעת, להשפיע, לשנות. ו"זה" כולל את הספרים שאני באמצע כתיבתם ולא מגיעה לסיים אותם (5 כאלו!), והשירים שמחכים לי כבר שנים במחשב בלי שאתן להם דרור, והרצאה חדשה שנבנית והולכת, והסדנאות והקורסים שכבר מתקיימים וה…

אוף. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים האלו, בזמן שעוד נותר לי. ברור?

טוב.

ומה שהכי הייתי רוצה – וזאת הבהירות של סופה"ש האחרון – זה לעשות את כל זה בלי להיות בכלל בכלל תלויה בכסף. ככה. להסתובב בארץ, להסתובב בעולם, ללמד, להדריך, לכתוב, לפרסם, לטפל, לפגוש אלפי א~נשים וללוות אותם במסע ההתמרה והריפוי שלהם, לעשות את מה שאני יודעת כדי לתרום לַשינוי התודעתי בחברתנו הסובלת (ומהר, אם אפשר…).

ואז נכנס הקול הזה, שלוחש לחישות חרישיות אך מעיקות. "את צריכה להתפרנס", הוא אומר. איך תחיי, אם לא ישלמו לך? הרי הקפיטליזם טרם פס מן העולם. יש שכר-דירה וארנונה לשלם, ואוכל, ואוטו, וחובות, ושתי עוֹבדות (כמעט 3 כבר…), ומסים, ובכלל, כל מה שקשור בהוצאות האדירות של עסק עצמאי קטן. כל זה.

זה לא שאני חושבת דברים רעים על כסף, זה לא זה. אני יודעת שהוא כאן כדי להקל עלינו את ניהול העניינים בעולם המורכב ורב-המיליארדים שיצרנו. אני כן חושבת, שבָּאופן שבו אנחנו מתנהלים איתו, כלומר, מה שאנחנו מייחסים לו ומה שחלק מאיתנו עושים כדי לשלוט באמצעותו על אחרים, מחבל לנו פעמים רבות בשקט הקיומי, שעקרונית הוא נועד לייצר. ואני כן מאמינה, שיכולנו לחיות באמת הרבה יותר טוב בלעדיו – בוודאי בָּאופן שבו תודעת-החסר הכלל-עולמית משתמשת בו (כולל באלפי הפרסומות בנוסח "בלי X כלשהו – לא תוכלו להסתדר") כדי להמשיך להפחיד, לשעבד ולעוור אותנו.

אבל למען האיזון הפנימי, לפני איזה 15 שנה ראיתי ספרון קטן, שסידר לי את הסלידה שהיתה לי מכסף – "Money is God in Action". ואז הבנתי, שכמו כל דבר אחר, כסף נמצא כאן כבן-לוויה (מאתגר מאד) להתפתחותנו.

יופי.

אבל עדיין לא באמת המציאו את השיטה לאיך לחיות בלעדיו, או לפחות – אני טרם גיליתי אותה. וגם כשאני מדי פעם נעזרת בבארטרים (חילופי-עבודה במקום תשלום ישיר), עדיין רוב ההתנהלות בַּכדור הפורח שלנו קשורה במטבעות עצמם. כלומר, כל עוד היא כאן, המצאת-הכסף הזאת, נשאר לי רק להמשיך לעבוד בתוכי, כדי לגבור על הפחד מן התלות בה.

אז החדשות הטובות הן, שאני דווקא מצליחה לפעמים… לפחות במחשבותיי. הגעתי אפילו (במחשבות, כן?) ל-לעזוב את הדירה שאני חיה בה, לעבור למקום כלשהו מחוץ לעיר (שזה די זוועה בשבילי, שלא להיות במרחק של 10 דקות מהסינמטק), או בכלל למכור הכל ולצאת למסע. גם זאת אפשרות, לא? לא יודעת מה יקרה עם המחשבות האלו, בינתיים הן ממשיכות לעבוד. (לא לדאוג, זה לא יקרה מחר…). (את מי אני מרגיעה בעצם?)

בינתיים, כיוון שאני עדיין ברמת-גן, עדיין "בעלת עסק קטן", עדיין כל מה שכתבתי, ובעיקר – עדיין עם התשוקה הבסיסית של לעשות טוב בעולם, ועדיין רוצה (שלא לומר צריכה…), שבַּקצה השני של הנתינה יהיו מי שיקבלו אותה, אני ממשיכה לחפש את דרכי בתוך המציאות הקיימת מבלי לאבד את ההקשבה והנאמנות לאמת הפנימית שלי.

אז זה מה שיצא מכל זה – עד להודעה חדשה.

אחד – אני ממשיכה לשווק את עצמי. כי זאת הדרך שהעולם מציע לנו, כדי להביא את קולנו לאחרים. כדי שבתוך המולת הקולות המתמדת – ישמעו גם אותנו (אותי, במקרה זה). ואולי יזהו, מתוך הבר, את המוץ. ובתוך זה אני ממשיכה לנקות ככל האפשר את מוזיקת ה"שכנוע" העסקי, שאולי דבקה בי, ולהתכוונן בכל לבי ומילותיי פשוט לשתף אתכם/ן במה שאני רוצה כל-כך לתת לכם/ן.

כבר עכשיו, גם כשאני מציעה מוצרים או שירותים "למכירה", אני פועלת כך, כלומר, אני מזמינה אתכם לבוא או לרכוש רק מה שאני חושבת שיכול לתרום לכם/ן. ואני רק יכולה לקוות, שכוונת-הלב שלי עוברת גם כשהעטיפה אולי לא מדויקת עד תום. ואני מודה לכל אחת ואחד מכם, שבוחרים לבוא אלינו – כדי לשנות את חייכם בעזרתנו. לא מובן מאליו בתוך ההצפה הסביבתית ההומיה.

חשוב לי לומר, שאני עצמי חיה עם אופן ההתנהלות העסקי שלי בשלום יחסי, כי אני יודעת את הערך העמוק של מה שאני משווקת. בעומק הווייתו, השיווק מבחינתי הוא בעצם דרך להתחברות עם אנשים, אמצעי להביא אליהם את האמת שלי, כלי לתעל בעזרתו את המתנות – שיכולות לחולל ניסים בחייהם. ואני מקווה, שמי מכם/ן שקראו עד היום ועד הלום, ימשיכו להיות מחוברים אלי ואל העשייה שלי, לספר על כל זה לעוד ועוד א~נשים וגם, לפעמים, להירשם, לשלם ולבוא לפעילויות שלנו. כי – מיתרים ואני זקוקים לתנועת הממון אלינו ומאיתנו, כדי להמשיך להתקיים. פשוט.

שניים – החלטתי להרחיב (מאד) את גבולות הנוחות שלי. לכן – וכאן המהפך (ההתאבדותי?): אני מזמינה אתכם/ן לריטריט הבא שלי (ומייד גם לסמינר לנשים!) – ללא כל התחייבות לשלם תמורתו!

סליחה?!

כן. דאנא, זה הרעיון. המנהג של עולם המזרח, שחלקית כבר התאזרח אצלנו, שוכני המערב, ושאני רוצה להתנסות בו הפעם. שבו אתם מחליטים אם וכמה לשלם. ומשלמים כפי אוות נפשכם שלכם.

מה פירוש הדבר? פירושו שאתם/ן נרשמים לריטריט – כי זה מה שמתאים לכם עכשיו, כי זה קורא לכם, כי שמעתם על הריטריטים איתי ואתם משתוקקים לחוות את ההתמרה הזאת בעצמכם, כי… לא משנה למה. ושבזמן שאתם נרשמים – אתם מתבקשים לשלם אך ורק 100 ₪ דמי-מחויבות, שמאפשרים לנו להיערך לריטריט (אירוח, אוכל, אולם, ציוד…) – וזהו. כן, זה אפילו לא מתכוון לכסות את ההוצאות. ככה. אני נזרקת לתהום של אומץ.

מה כן?

בסוף הריטריט, כשתגיע שעת הפרידה (או לפניה, גם אפשרי לגמרי), אתם תחליטו אם לבכם קורא לכם לתרום למיתרים ולי, כדי שנמשיך להתקיים בעולם. ואז אתם שולפים את ארנקכם – ותורמים את הסכום שלבכם מכתיב לכם. כלומר, את הריטריט קיבלתם ללא תשלום. אתם בעצם משלמים על ההמשך.

דיברתי אמש עם שאנייה, שאצלה, בחוות האיסיים, יתקיים גם הריטריט הקרוב. היא חיזקה את ידיי לבחור באסטרטגיה הלכאורה-התאבדותית הזאת. ואני קפצתי על הרעיון בשתי ידיי, כל-כך הייתי בשלה לו, אחרי הרהורי הסופ"ש האחרון.

ומה יהיה בריטריט? (פינת השיווק, רואים? הרי אם לא אומר – איך תדעו מה הולך להיות???). כל המידע התוכני והרעיוני – כאן: "ממערת האשמה וההאשמה – למרחב של חיבור וקבלה". יומיים רצופים ומלאים, שישי-שבת, 4-5 באפריל, בריטריט הראשון מסדרת הריטריטים "המרתון הפנימי". להבטחת מקומכם – הכנסו לכאן

למטפלים,  למאמנים ולמנחים שביניכם

לקראת פתיחתה המשודרגת של תוכנית-הדגל החדשה שלי, "מי יטפל במטפלים?" הכנתי – לכם ולי – סדרה של 4 סרטונים. כדי שתוכלו לבחור להצטרף לתוכנית עצמה, בוודאי נחוצה לכם/ן יותר בהירות לגבי מטרת התוכנית, למי ולמה היא מיועדת,  מה בדיוק הולך לקרות בה וכו' וכו'. אז זאת מטרת הסרטונים.

אני מאמינה, שגם מי שלא יצטרפו לתוכנית – ייצאו נשכרים מן הצפייה בסרטונים האלו. אולי תקבלו כיווני חשיבה חדשים, השראה להיות אמיצים ואוהבים יותר לעצמכם, שאלות חדשות, בקשות חדשות – כל מה שחשוב לי באופן כללי… אגב, ממש אצפה לתגובותיכם – כי אתייחס אליהן בסרטון השלישי (שעדיין לא הוסרט).

הבנתם/ן, נכון?

זהו. והנה הסרטון הראשון. "למי, מי ולמה?", שבו אני מתייחסת לשאלות הראשוניות, של – למי נועדה תוכנית "מי יטפל במטפלים?", למה עם ארנינה ומה היא יכולה לתת לכם/ן. לצפייה בסרטון – הכנסו לכאן או לחצו על התמונה. 

ולכן הנשים

מוחי הקודח לא מפסיק לייצר רעיונות. הוא מחפש בשבילי עוד ערוצים להביא את עצמי אליכם ואתכם אליי. אחד מהם הופך בימים אלו לסדרת סמינרים חדשה, "בשביל עצמי" – מפגשים אחת בחודש-חודשיים, בוקר שישי אינטנסיבי, לגברים ולנשים בכל הגילים, שכשמם כן הם – הזדמנות לפגוש את עצמכם נטו, לא בשביל הילדים, לא בשביל העבודה, לא בשביל הזוגיות. בשביל עצמכם. כמובן שנעשה זאת גם דרך התבוננות על מערכות יחסים בחייכם, כי זהו תמיד הערוץ הזמין לנו ביותר. אלא שהמטרה היא לפגוש את החומר הפנימי שלכם – שקשור למערכות היחסים האלו, ולעשות איתו עבודת מודעות עמוקה.

הפעם, מרוב שמתקרב אלינו יום האשה הבינלאומי, הסמינר יוקדש לנשים בלבד. "אמי ואני" כותרתו. (אמא'לה…). כן, גבירותיי. הכינו את המטפחות. והביאו גם את אמא… (או את הבת!)

מה יהיה לנו שם? 5 שעות דחוסות-רגש, מלאות דמעות ועתירות צחוק, שבהן נעז להשמיע חלק מסודותינו הכמוסים – על הציר שבין כעס לגעגוע, שבין אשמה לייאוש.

וההפתעה? גם את הסמינר הזה אני מקיימת ברוח הדאנא!

רוצה להצטרף אליי? נהדר! את נכנסת לדף המידע (שבו פירוט נוסף על מה מחכה לנו, מקום, שעות, כל זה), לוחצת על כפתור ההרשמה – ומשלמת 50 ₪ בלבד דמי-התחייבות (ועוזרת לנו להיערך מראש מבחינת כל מה שקשור למקום, אירוח וכו'). זהו, יקירתי!!! את מוזמנת להגיע ביום שישי, 7 במרץ, ולבלות במחיצתי ובמחיצת נשים וחברות אחרות – בשביל עצמך נטו!!! להבטחת מקומך – לחצי כאן

תרצי בסוף לשלם? יופי!!! נשמח מאד. כמה? כמה שלבך ירגיש. את הסמינר תקבלי בכל מקרה.

מתרגשת כמוני? רוצה לבוא רק עם עצמך? עם חברה? עם אמא? עם הבת? הכל אפשרי! כאן

זהו. אני חותמת.

איך היה לכם/ן? ספרו לי. בכל זאת שפכתי כאן חתיכות-לב לא פשוטות…

ותודה על ההקשבה
ארנינה