לפני שמתחילים לקרוא – הסבר קצר:

לגיבור הספר, דָרִי, שמספר הכל בגוף ראשון, יש אח בן 5 וחצי, עדו, ואחות בת שנה, דליתי. את עדו הוא לפעמים לא ממש סובל… אז במשך הפרקים הראשונים הוא לא מגלה לקוראים את שמו… עכשיו תשכחו שגיליתי לכם ולכו לקרוא… (או להאזין, לא משנה).

הפרק על 'לא'

לי אסור להגיד 'לא'.
להם מותר.
לאמא, לאבא, לדליתי ולאח הזה.
(מתישהו אני אגלה לכם את שמו,
אני פשוט כל-כך מעוצבן עליו
שאני לא רוצה שתרחמו עליו בכלל.
וּלהגיד שֵם זה עושה משהו בלב,
אני יודע כבר).

לאמא מותר כי יש המון דברים
שאנחנו עושים, שכבר אמרו לנו
אלף פעם שאסור לעשות אותם.
או שלא-יפה לעשות אותם, לא משנה.
העיקר שזה לא.
כי איך הם יגידו לנו איך להתנהג,
אם לא יגידו איך לא?
הם יודעים ש'לא' זאת מלה
מאד מאד מעצבנת ומפחידה.
אחרת הם לא היו משתמשים בה.
אני חושב שגם לא היו ממציאים אותה בכלל.
הם בטח שכחו, כמו המון דברים אחרים,
כמה הם לא אהבו כשאמרו להם 'לא',
כשהם היו קטנים (כי אני בטוח שאמרו להם,
ככה זה הגדולים).

הכי אני מתפלא על אמא, שלפעמים
אפילו אומרת לי – "חמודי, אני ממש מצטערת
שאמרתי לך היום 'לא' כל-כך הרבה פעמים.
פשוט הייתי נורא עייפה, ולא שמתי לב".
או שהיא שואלת אותי – "דרי'לה, נעלבת היום,
כשאמרתי לך לא לגשת למחשב?
נורא רצית לשחק ושאני גם אתחשב בזה?"
אז אם היא יודעת כמה זה מעליב,
והיא יודעת  ב ד י ו ק  מה היה לי חשוב,
למה היא ממשיכה???
אני אגיד לכם בדיוק למה:
כי היא בעצמה שוכחת!

אבל אז מגיע החלק העוד יותר מעצבן.
שכשאני אומר 'לא' – הם כועסים.

"אתה עוד פעם מתחצף", אבא אומר לי.
"למה אתה אומר כל-כך הרבה פעמים לא,
אמא שואלת, אתה לא יכול להגיד מה כן?"
מה היא חושבת, שאם היא מלמדת אותי להגיד
מה כן – אז אני מיד יכול לדבר אחרת?
הם לגמרי לגמרי שוכחים כמה פעמים הם
אומרים לי לא, כמה פעמים הם לא זוכרים.

נכון שזה לא פייר???

תגובות

תגובות