לפני שמתחילים לקרוא – הסבר קצר:
לגיבור הספר, דָרִי, שמספר הכל בגוף ראשון, יש אח בן 5 וחצי, עדו, ואחות בת שנה, דליתי. את עדו הוא לפעמים לא ממש סובל… אז במשך הפרקים הראשונים הוא לא מגלה לקוראים את שמו… עכשיו תשכחו שגיליתי לכם ולכו לקרוא… (או להאזין, לא משנה).
הפרק על 'לא'
לי אסור להגיד 'לא'.
להם מותר.
לאמא, לאבא, לדליתי ולאח הזה.
(מתישהו אני אגלה לכם את שמו,
אני פשוט כל-כך מעוצבן עליו
שאני לא רוצה שתרחמו עליו בכלל.
וּלהגיד שֵם זה עושה משהו בלב,
אני יודע כבר).
לאמא מותר כי יש המון דברים
שאנחנו עושים, שכבר אמרו לנו
אלף פעם שאסור לעשות אותם.
או שלא-יפה לעשות אותם, לא משנה.
העיקר שזה לא.
כי איך הם יגידו לנו איך להתנהג,
אם לא יגידו איך לא?
הם יודעים ש'לא' זאת מלה
מאד מאד מעצבנת ומפחידה.
אחרת הם לא היו משתמשים בה.
אני חושב שגם לא היו ממציאים אותה בכלל.
הם בטח שכחו, כמו המון דברים אחרים,
כמה הם לא אהבו כשאמרו להם 'לא',
כשהם היו קטנים (כי אני בטוח שאמרו להם,
ככה זה הגדולים).
הכי אני מתפלא על אמא, שלפעמים
אפילו אומרת לי – "חמודי, אני ממש מצטערת
שאמרתי לך היום 'לא' כל-כך הרבה פעמים.
פשוט הייתי נורא עייפה, ולא שמתי לב".
או שהיא שואלת אותי – "דרי'לה, נעלבת היום,
כשאמרתי לך לא לגשת למחשב?
נורא רצית לשחק ושאני גם אתחשב בזה?"
אז אם היא יודעת כמה זה מעליב,
והיא יודעת ב ד י ו ק מה היה לי חשוב,
למה היא ממשיכה???
אני אגיד לכם בדיוק למה:
כי היא בעצמה שוכחת!
אבל אז מגיע החלק העוד יותר מעצבן.
שכשאני אומר 'לא' – הם כועסים.
"אתה עוד פעם מתחצף", אבא אומר לי.
"למה אתה אומר כל-כך הרבה פעמים לא,
אמא שואלת, אתה לא יכול להגיד מה כן?"
מה היא חושבת, שאם היא מלמדת אותי להגיד
מה כן – אז אני מיד יכול לדבר אחרת?
הם לגמרי לגמרי שוכחים כמה פעמים הם
אומרים לי לא, כמה פעמים הם לא זוכרים.
נכון שזה לא פייר???
6 תגובות
מעביר יפה את העיקרון הנהדר של "מה אני צריך בשביל לומר כן" במקום "לא", ואת העיקרון המשלים (הנהדר גם הוא) של בקשות חיוביות.
איזה כיף לדעת שגם זה עובר…!
ארנינה יקרה, תתחדשי ותבורכי על הוצאת הספר.
זה פשוט מקסים!!!
עושה חשק לקרוא עוד ולראות מה קורה עם הילד הזה.
איזה כיף שאת כאן….
מממממממממ. טעים. ומקווה שממש בהקדם תוכלי גם את לקרוא את שאר קורותיו של דרי. כמה הרפקתאות מצפות לך…
ותודה גדולה.
מקסים
הילד הזה מדבר כמו מבוגר שנזכר בילדותו, עם הבנה של בוגר.
ספר מקסים להורים וסבתות שידעו מה הם עושים.
אבל השאלה איך בכל זאת פותרים את הבעיה, מה עושים, כמו בבעית המחשב שבכל זאת צריך
משמעת איזו שהיא?
דורית
תודה על הד ההנאה!
ולשאלתך העקרונית – במענה קצר אומר, שאכן, זאת לגמרי בעיה, בוודאי בחלק נכבד מן הבתים. אבל אם אני ניגשת אליה כאל בעיית משמעת – אני מחמיצה את העיקר.
כי מבחינתי, המענה לבעיות לא יכול להימצא בטיפול התנהגותי בהן, אלא – בחיפוש שבתוך הלב, אחר מקורות התופעה.
שהרי לא רק לאמא יש כאן צרכים, אלא גם לילד הדבוק למחשב… ורק כשנצליח לשמוע גם אותו, על מכלול כמיהותיו, ונוכל גם להשמיע לו את שלנו, יש סיכוי, שהוא ייעתר לבקשותינו. במיוחד אם הן לא יגיעו כדרישות…
מענה מורחב, ומאד יישומי, תוכלי למצוא בכל אחד מן המפגשים שמתקיימים אצלנו במרכז, במיוחד אלו המיועדים להורים. ויש כמה וכמה כאלו ממש בעתיד הקרוב מאד. תני הצצה בלוח הפעילויות שלנו. אשמח מאד לפוגשך.
נ.ב. קטן.
במהלך הספר עצמו, יש כמה וכמה פעמים, שבהן נפגוש את אמו של דרי – ואפילו את אביו – מקשיבים לו באמפתיה, כשהוא בלבטים. מקווה שלפחות לחלק מן האמהות/אבות, סבתות/סבים זה ייתן נגיעה של מענה נוסף, על איך לגשת לסוגיות עדינות.