פוסט, תקשורת מקרבת

מה הקשר בין פיל, פסנתר ומשפחה? (או – חיוך השומרת בחניון, שנת-הלימודים ו… הכסף שלכם?)

פוסט, תקשורת מקרבת

מדי שבוע, מזה כמה שבועות, אני מגיעה לחניון הזה, בבואי לַטיפול השבועי בשערי הנושר (שאכן משתפר!!! אספר על כך בנפרד).

מדי שבוע אני נתקלת בה, השומרת (הצעירה) כבוית-המבט, קצרת-הרוח, הנרגנת, הסגורה. בפעמים הראשונות נפלתי בפח והשבתי לה בסגירות עוקצנית, בניסיון נואש לעורר אותה לאנושיות.
זאת היתה טעות, כמובן. (אנושית…).

כי עוקצנות מולידה רק… עוקצנות נגדית.

ולפני שלושה שבועות נפל לי האסימון: אמרתי לעצמי את המנטרה שלי… "מאחורי כל צרחה יש צורך". ו – לשמחתי, לי עצמי קרה (שוב) הקסם שקורה לכל מי שנעזרים במנטרה הזאת: נפתח לי הלב. פשוט נזכרתי שהרעיון תקֵף גם לגבי השומרת… כי לא משנה איך אותו אדם מתנהג, מה הוא עושה (או לא עושה), מה הוא אומר (או לא אומר), מאחורי כל פעולה שלו מסתתר צורך אנושי כלשהו.
ואז, מבלי שאפילו ניתחתי לעצמי מה עשוי להיות הצורך שלה, החלטתי שאני פונה אליה אחרת לגמרי. ופתחתי בשיחה. במקום לצאת מן החניון בפנים קפוצות עצרתי את המכונית לפני היציאה, יצאתי ופניתי אליה. בשאלה.

"מה שלומך?", שאלתי דבר ראשון.

"אז את לא כועסת עלי?" היתה תשובתה… כלומר, היא לא רק זכרה אותי, אלא זכרה את התחושה ששידרתי. אאוץ'.
אני נושמת ומשיבה בלי מלחמה. "לא. לא כעסתי גם קודם, רק היה לי קשה".

"קשה? מעניין…" היא אומרת.

ואני ממשיכה – "את יודעת מה הכי היה חסר לי בפעמים הקודמות? חיוך. כו-לה חיוך. אפילו לא בשבילי, אלא בשבילך. את יודעת מה חיוך עושה…?" אני כבר מתלהבת כדרכי, אבל היא נכנסת לדברי, ואני עוצרת ומקשיבה (כי הכוונה שלי היא באמת להתחבר אליה, באמפתיה, לא רק ללמד אותה…).

ואז היא משיבה את התשובה האנושית, ממיסת-הלב, שמסבירה הכל.

"את יודעת, יש לכל אדם את הסיפור שלו. אם היית יודעת מה עברתי, מה סבלתי ומה ראיתי, היית מבינה שאין לי חיוך בלב. רק ייאוש. ולא היית שופטת אותי."
אני נושמת עוד יותר עמוק. לא נחוצים לי הפרטים. אני יודעת מה זה לסבול. מה זה כשאין למי לפנות. כשהכל מסביב סגור. ייאוש.
וחוזרת אליה.

"וואו", אני אומרת. ושותקת כשמבטי כולו איתה.
ואז, כנראה משום שהרגישה את לבי הפתוח, היא שואלת – "למה את אומרת לחייך? את יודעת שהרבה אנשים כבר אמרו לי את זה…?".

וכאן, בחיוך, יכולתי כבר ללמד…
"כי חיוך מזרים למוח אנדורפינים. ואנדורפינים זה חומר שעושה טוב לתאים. הוא מעודד את מצב-הרוח, משמח, מעורר… והמזל הוא, שהמוח לא מבחין בין חיוך אמתי למזויף. את יודעת מה אני עושה כל בוקר כשאני קמה?" וכאן אני מספרת לה שאני מחייכת 20 שניות, כל בוקר, לא משנה באיזה מצב-רוח קמתי. "ככה, כדי שיהיה לי קצת יותר טוב בלב, בלי קשר למציאות, בטח לא לעבר."

"טוב, אני אחשוב על זה", היא אומרת לי, מוסיפה תודה (!), ואני חוזרת לאוטו ונוסעת לדרכי.

והנס אירע (שוב)!!!

כבר בשבוע שעבר היא נענתה לָחיוך שלי כשהגעתי, אבל השבוע, בכניסה לחניון, היא לא רק ניגשת אלי, ולא רק שהיא מגישה לי במו ידיה את כרטיס החניה (במקום שאטרח לצאת מן המכונית אל המיתקן המסורבל שלהם), אלא שעיניה זורחות, לחייה כמעט נושקות לאוזניה, והיא אומרת לי, בקול רם, "אימצתי את השיטה שלך!! זה עובד!!".

אני שולחת לה תנועת חיבוק וירטואלית, מחנה את האוטו, מחייכת לעברה שוב, וממשיכה ליעדי.
וביציאה מהחניון? היא, מיוזמתה, עוצרת אותי וממשיכה בשיחה… "את יודעת, זה קשה להסביר לכולם שיש תקופות קשות. אבל באמת לקחתי מה שאמרת לי, ואני עכשיו משתדלת לחייך כל יום. תודה".

מה עוד אני צריכה ליום מהביל בסוף אוגוסט?
מאומה… עונג צרוף, פשוט נחת. וכששאלתי אותה לִשְמה ואמרתי לה שאכתוב עליה, חייכה שוב, בחצי-מבוכה חצי-הנאה… תודה, אורית…

איך כל זה קשור לתחילת שנת-הלימודים?

בקשר הדוק… (והפוך מהבדיחה… שעוד מעט תגיע).

כי כל פעם מחדש כשהיום הזה מגיע, מגיעה אתו קשת בלתי-תיאמן של רגשות, אירועים, שיחות (או שתיקות…), וכמובן, מתישהו – פיצוצים…

בין אם הילד או הילדה הולכים השנה, פעם ראשונה בחייהם, לכיתה א', או שהם אי-שם בדרך, או ממש-ממש בשנתם האחרונה, כל גיל וכל ילד מביאים אתם אתגרים משלהם. שמה שמשותף להם, מֵעבר לעובדה שהם סוגיות בהורות וביחסים במשפחה, הוא – החוויה שהאתגרים שהאלו מחוללים… במפגש עם עצמכם!

כי למרות שנדמה שהקשיים הם בַּמפגש עם הילדים (או עם בן-הזוג, בת-הזוג, ההורים, המורות, הבוסים…), האמת שונה לגמרי… כי מאין אנחנו "שולפים" את התגובות שלנו? לא, לא מן המציאות. לא מן ההתנהגות שלהם. ההתנהגות מספקת את הרקע. את הטריגר. את מה שמניע את המהלך.

אולם מה שמייצר את מה שיוצא מאתנו החוצה הוא המציאות הפנימית שלנו. מה שאנחנו אומרים לעצמנו על מה שקרה, לא מה שקרה. אחרי דורות שבהם שפטו אותנו ולמדנו לשפוט בחזרה, ובעיקר כש"ברור לנו" שהכל קורה "בגללם" – אנחנו שופטים אותם ומגיבים בהתאם.

ובכל זאת, לאלו מבינינו שמתעוררים ומבחינים באוטומט המרחיק הזה, קורה משהו חדש ביחסים. וקודם-כל בתוך עצמם.
שזה בדיוק מה שקרה גם לי עם אותה שומרת עצובה בחניון:

  • אמרתי לעצמי משהו לא-אוטומטי ("מאחורי כל צרחה…").
  • התעוררתי מסיוט השיפוטים.
  • כיוונתי את המבט פנימה, אל איזור השיפוטים שלי עליה.
  • הבנתי שמתחת לשיפוטים האלו, אני בעצם מחפשת קשר איתה, התקרבות, חיבור, ואני פשוט מספרת לעצמי שאני לא מצליחה לייצר אותם "בגללה".
  • ורק כשהסכמתי לשנות את נקודת-המבט עליה משיפוט לאמפתיה, והפסקתי לְצַפּות שהיא תשתנה, יכולתי, מתוך אותם צרכים של התקרבות וחיבור –
  • לגייס את עצמי לפעולה מתוכי, ולפנות אליה בלב פתוח, בלי להמתין שהיא תעשה או תהיה משהו אחר.

עד כאן הרמז העבה…
שכל אדם באשר הוא יכול להיעזר בו (כדי לעשות לעצמו טוב, וגם לאחרים!). וכל בני ובנות-הזוג באשר הם יכולים להיעזר בו… שלא לדבר על כל ההורים באשר הם…

בכל פעם שתיתקלו בהתנהגות מאתגרת של הילד, האיש, המוכרת, השכנה, אמרו לעצמכם "מאחורי כל צרחה יש צורך". ותראו את האפקט המדהים של המשפט הקטן הזה על החוויה הפנימית שלכם. ואז חפשו בתוככם מה באמת-באמת חשוב לכם באותו מפגש עם אותו אדם. ויהיה לכם הרבה יותר קל לבחור להגיב אחרת. באמפתיה, בחיוך, בפתיחות, בסקרנות. בדיאלוג מקרב.

רוצים שנה של הרבה-הרבה-הרבה פחות מריבות בבית? כך מתחילים.
  1. מפנים את המבט פנימה.
  2. מזכירים לעצמנו את אנושיות האחר (העובדה שהוא פעל או פועל מתוך צרכים).
  3. נזכרים באנושיותנו שלנו (הצרכים שבשמם פעלנו כפי שפעלנו עד עתה).
  4. מתחברים לצרכים ופותחים את הפה עם מוזיקה חדשה.
רוצים להעמיק את היכולת לחיות כך?

בואו לסמינר-הדגל שלנו, "מאחורי המסיכה" ב-23.9, שבו תבינו לעומק –

  • למה כולנו מגיבים במהירות כזאת ובניכור כזה על כל-כך הרבה תופעות אנושיות
  • למה כל-כך קשה לצאת מן הדפוסים האלו
  • ו.. איך בכל זאת להצליח! = להפנות את המבט עמוק פנימה, להתחבר מחדש לעצמנו, לגלות את האמת הנסתרת שבתוכנו, לראות גם את האמת הנסתרת שלהם ולהגיב אחרת לגמרי בַּמצבים המוכרים

לפרטים והרשמה לסמינר >>

רוצים להתחיל כבר עכשיו, עוד לפני הסמינר??

קראו את הספר הטרי שלי, "להתאהב בעצמי מחדש". שבו תמצאו בו 10 תהליכים עמוקים, שכל אחד מהם לחוד וכולם ביחד יהוו את המפה לחיבור-מחדש לעצמכם, שהיא הקרקע החיונית להוּלֶדת ההתאהבות מחדש בעצמכם…

כאן תמצאו את כל הפרטים על הספר >>

טוב, מה עם הכסף…?

הנה הגענו לבדיחה:
(שאלה) מה הקשר בין פיל, פסנתר ומשפחה?
(תשובה) פיל יכול להפיל פסנתר, פסנתר לא יכול לפסנתר פיל…
(שאלה) ומה עם המשפחה?
(תשובה) טוב תודה, הכל בסדר…

ככה עם הכסף הפעם.

(פיל…) סיפרתי לכם על החיוך כדי להזכיר שהכל מתחיל מבפנים. מההחלטה הלבבית שלנו. מאיך שאנחנו מסתכלים על המציאות. מן הפרשנות שלנו.
(פסנתר…) הזכרתי את תחילת הלימודים כדי להזכיר… אותו דבר (בניגוד לבדיחה ). שהכל מתחיל מבפנים.
(משפחה…) טוב, מה עם הכסף, ארנינה…?
אותו דבר!!! (בניגוד לבדיחה…). הכל מתחיל מבפנים.

רק שבגלל שכסף הוא נושא כל-כך טעון בחברתנו, הכי קל לנו לשכוח עד כמה יש לנו השפעה עצומה על אופן ההתנהלות שלנו אתו, על אחת כמה וכמה כשיש לנו שותפים אקטיביים או פסיביים לניהול – בן או בת-זוג, וכמובן הילדים.

ובדיוק בגלל שהוא נושא כל-כך חשוב, נעניתי להזמנה של שתי מאמנות ותיקות לכלכלת-הבית, מינדי ונעמי, ואנחנו נקיים וובינר משותף על הנושא החם הזה – "כלים פרקטיים ליצירת תקשורת מקרבת במשפחה (גם) כשמדברים על כסף".

על מה נדבר? (והפנייה היא בעיקר לנשים, אבל…)
  • סוף-סוף תביני כיצד ניתן להעצים את הזוגיות גם כשמדברים על כסף
  • איך תצליחי לדבר עם בן או בת-הזוג שלך כשיש ביניכם מחלוקת בנושא כספי
  • איך תצרי שיתוף-פעולה במשפחה כשרוצים לשפר את המצב הכלכלי
  • איך ללמד את הילדים על כסף בלי פיצוצים 

הוובינר מתקיים ביום שני הקרוב, 5.9.16, בשעה 20:00 – כרגיל, שידור ישיר וחינמי למחשב שלכם והקלטות שנשלחות לנרשמים.

ההרשמה לוובינר מכאן>>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר