אחת המלים היותר מפחידות בלכסיקון האנושי… אחד הרגשות הכי מפחידים.
למה בעצם?
כי כשהוא מופיע בפתאומיות – הוא חזק, מהיר, משחרר חומרים עוצמתיים לגוף, משתלט עלינו.
וכשהוא קיים לאורך-זמן – הוא שולט במאות פעולות, התנהגויות, החלטות ותגובות שלנו.
כלומר, בשני המקרים, אנחנו מאבדים – לזמן קצר או מתמשך – את יכולת הראייה הבהירה שלנו, ומתוך כך – את יכולת הבחירה: את היכולת לפעול מתוך חיבור לעצמנו, מתוך הקשבה אמיתית למתרחש בקרבנו, מתוך תחושת מרחב פנימי. ולכן, רוב בחירותינו במצבי פחד או בהשפעתו הן אוטומטיות, לא-שקולות, לא-רציונליות ובעיקר – לא משרתות צרכים עמוקים שלנו.
אז למה בכלל הוא קיים?
שאלה נהדרת…
והתשובה היא: כי בלעדיו – אנחנו עצמנו לא היינו קיימים… 🙁
בואו נציץ רגע, בדמיוננו, אל אבותינו הקדמוניים. רואים אותם? מהלכים להם שם בג'ונגל, מעטים או רבים, כמעט מעורטלים, מפלסים את דרכם במחוזות עלומים, ללא כל אמצעי ההגנה שאנחנו כיום מכירים, כשבכל רגע הם עלולים לפגוש חיה כלשהי, שעצם קיומה מסכן את שלהם.
ואז מופיעה החיה. ויש להם חלקיקי-שנייה להחליט על התגובה – fight, flight, או freeze . זה מה שכל גוף חי יודע. להילחם, להימלט, או להתאבן.
ואלו השניות, שבהן, ללא מנגנון הפחד, לא היינו שורדים.
כלומר, תודה לאל, שיש לנו מנגנון מוּלד, מופלא ואוטומטי, שבכל מצב סכנה בחיינו, מחליט עלינו ובשבילנו האם נזכה לַנשימה הבאה או שהגיע תורנו להיפרד מכאן. ומה שֶיָפה בכל הדבר הזה הוא בדיוק זה, שהוא אוטומטי. אינסטינקט. לא קשור למוח החושב שלנו, ה"מפותח". כי אילו יֵצר ההישרדות שלנו היה צריך גם לעבור עיבוד דרך מנגנון החשיבה, לא היה לו סיכוי למלא את תפקידו. בדיוק מִסיבה זו, הוא קיים בַּמוח הקדום שלנו, שבו אין לַשֵכל כניסה.
אוקיי… איך כל זה קשור לחוויית הפחד שכולנו מכירים? הרי רובנו המכריע, לפחות בעולם המערבי, כבר לא חיים בג'ונגלים קדמוניים.
ואכן, זוהי בדיוק הטענה המרכזית שלי. שהמוח שלנו התבלבל. שלמדנו לעשות בו שימוש מעוות, שמחטיא את המטרה החשובה, שלשמה המנגנון הזה בכלל נוצר.
בואו נחזור רגע לג'ונגל: הפחד, השוטף את הגוף במהירות-הקול, נובע מן ההיתקלות בְּסכנה ממשית, עכשיו, בַּמציאות, המעוררת מיידית את הצורך ההישרדותי לצאת ממנה בשלום. כלומר, המוח הקדום שלנו מחֻוָוט מלכתחילה כך, שיבחין במהירות-שיא בגורמי סיכון (ולכן, למרבה הטרגדיה הרגשית, כל-כך יותר קל לנו לראות מה אין – במקום מה יש…). הוא למעשה סורק ללא הרף את המציאות כדי להגן עלינו וממהר לקטלג תחת "סכנה" כל דבר במציאות שנרשם אצלו כמאיים. וכשזו מתרחשת, הוא מפעיל מיידית את מנגנון הפחד, המאופסן במוח הרגשי (הלימבי), כדי שהגוף יפריש את החומרים הנחוצים לשם ההישרדות, בעיקר אדרנלין וקורטיזול, ייכנס למתח-על, ויוכל לבצע את הפעולה הנחוצה ברגע זה כדי לשרוד.
מה קורה במציאות המערבית המודרנית? המוח החושב שלנו הלביש על המנגנון הזה את מה שהוא למד במשך דורות של אילוף, קרי, את החשיבה של טוב ורע עֶרכִּיים-מוּסרניים (Moralistic).
התוצאה?
במקום –
לראות ולחוות את המציאות כְּמוֹת שהיא ← לקטלג את האירועים כפי שהם (מסוכנים או לא) ← ואז להגיב אליהם בהתאם – כלומר, להיעזר בפחד לשם הישרדות.
המוח החושב למד לשפוט את המציאות ← לקטלג אותה על-בסיס הקִטלוּג התרבותי הנרכש, של "בסדר / לא-בסדר" ← ואז להגיב אליה בהתאם, למשל, להגיב בפחד גם כשהוא לחלוטין לא פרופורציונלי לַמציאות.
מה הכוונה ב"לא פרופורציונלי"? לכך, שגם כשלא מדובר בסכנה קיומית אמיתית (כמו חציית כביש, שריפה וכיוצא באלו), רובנו מגיבים, ברוב המקרים, באמצעות מנגנון הפחד, ואז נופלים, ללא קשר למציאות עצמה, לתוך אחד מאמצעי התגובה המוכרים, של מלחמה (כלומר, כעס…!), בריחה, או שיתוק.
באופן פרדוכסלי ועצוב, מנגנון החשיבה המקטלג-שיפוטי הזה, שניכֵּס לעצמו את תפעולו של מנגנון הפחד הראשוני, מנתק אותנו מן החיבור לחיים כאן ועכשיו, ולמעשה מונע מאתנו להישאר בנוכחות מודעת. וכך, במקום שהפחד ישרת אותנו לצורך הישרדות, הוא הפך להיות מכשיר ליצירת ניכור – קודם-כל בינינו לבין עצמנו וכמעט באותה נשימה, גם בינינו לבין אחרים.
איך הוא עושה זאת?
כשאנחנו מוצאים את עצמנו, למשל, בחברת אנשים חדשים, בין אם אנחנו פוגשים אותם בביתם של חברים, בהרצאה, בסדנה, או במרכז קניות, המוח הקדום, כדרכו כשהוא מזהה משהו לא-מוכר, רושם את המצב כסכנה אפשרית. המוח החושב מזדרז לקטלג את המציאות החדשה הזאת תחת הקטגוריות המוכרות של בסדר / לא-בסדר, והמוח הרגשי מגיב. הכל קורה כמובן במהירות-שיא ובלא-מודע, ואנחנו משלמים את המחיר.
מהו המחיר? אנחנו מאבדים טונות של אנרגיה ולפעמים עשרות שנים. שהרי כמעט כברירת-מחדל קיומית, רובנו המכריע יושבים או מתהלכים בעולם כשגופנו מכווץ, מבטינו מופנים בחשד אל כל עובר-אורח או יְשוּב-כסא, אנחנו נזהרים שלא לחייך או להיות אמפתיים פן ניתפש כחלשים, אנחנו לא מממשים חלומות שלנו מתוך הפחד להישפט, אנחנו מניחים הנחות שמבוססות מלכתחילה על התפישה, ש"יצר לב האדם הרע מנעוריו" ועל ההכרח להישמר, אנחנו מטפחים אמונות חברתיות כמו "העולם מסוכן", "גברים רוצים רק…", "נשים הן…" וכיוצא באלו מַטעמים, ומגיבים בפנים ובחוץ כמעט אל כל אדם – מתוך ההנחות הבלתי-בדוקות האלו.
במקום שנזכיר לעצמנו, שמדובר בבני-אדם בדיוק כמונו, שבמקרה טרם הכרנו אותם, אנחנו נופלים בְּפח השיפוטים שהמוח החושב הפיל עלינו ומגיבים כלפיהם – לפחות ברגעים הראשונים, אבל לא רק – מתוך הכיווץ ששיפוטינו הבלתי-בדוקים מייצרים בגופנו, בשם ההישרדות. וכך, לכאורה כדי להגן עלינו, אנחנו מחמיצים את היופי הפשוט של המפגש האנושי נטול-ההגנות ושל המימוש העצמי נטול-העכבות.
כמה פעמים הייתם בקרב אנשים, בסדנה או במסיבה, שלא לדבר על בליינד-דייט לסוגיו, שבַּרגעים הראשונים קִטלגתם אותם כבלתי-אפשריים, מִסיבה זו או אחרת, וכעבור שעה-שעתיים או יום-יומיים, גיליתם עד כמה הרחקתם לטעות? (עם חלק מהם אפילו התחתנתם כעבור איזה זמן…).
עד כאן להפעם…
אשמח לשמוע מכם~ן תגובות, מחשבות, בקשות… כיתבו לי כאן מתחת לפוסט ואענה לכם בשמחה.
בגיליון הבא – חלק ב', ובו:
- העיוות הנוסף והמכאיב של מנגנון הפחד
- כיצד נולד הכעס
- ואיך אפשר לצאת מכל זה