למי שליוו את ההרפתקאות המסויטות-למדי שעברתי בשבועיים האחרונים – קודם-כל שוב תודה, ושנית – יש חדשות טובות! אלוהי הוויזות האמריקאיות נטה לי בסוף חסד. הוא סידר לי בחור נחמד בקונסוליה האמריקאית בברלין (שאליה טסתי אחרי מפח-הנפש בלונדון), והלה (יהודי, במקרה) הבין ללבי. ואז עשה את מה שכל קודמיו יכלו לעשות, אילו זכרו שלהיות אנושי זאת בחירה. הוא העביר את הניירות שלי לאישור מיידי במקום לתת לי לחכות עוד שבועות. תודה שיש בינינו כאלו שזוכרים/ות.
אז השיטה ניצחה (זמנית), אבל גם אני (זמנית…) למרות הייאוש לא ויתרתי, למרות ההלם לא כעסתי. (אז גם אין על מה "לסלוח"… מיד נדבר על זה, אל תלכו לשום מקום).
ועכשיו, שעות ספורות לפני שאני עולה סוף-סוף (!!!) למטוס לקליפורניה, לפגוש את אחותי מיקי ולהתייחד ביחד איתה עם זכר אחותנו ענבל, בחברת אנשים יקרים שממתינים לי שם, ובשם העולם ששלושתנו, האחיות, רצינו ורוצות לברוא, אני מניחה כאן לפניכם הרהורים על סוגיית הסליחה. ולזכר אחותי אוסיף בסוף גם שיר.
למה לימדו אותנו לבקש סליחה (ועוד "יפה")
בעולם שבו כמעט מבטן-אמנו ידוע לנו, שכל מעשינו מקוטלגים על-פי התפישה של "בסדר / "לא-בסדר", ברור לנו, שכשאנחנו עושים משהו שמכאיב למישהו (וכמובן קוראים לזה "אנחנו הכאבנו"), האפשרות היחידה לקטלג את המעשה שלנו היא כ"לא-בסדר".
על-פי חוק-שימור-הסדר-החברתי (שכבר דורות רבים מתאמץ להגן עלינו מפני הכאוס הנוראי שהטבע האנושי מועד-לכאורה לייצר), יש כאן השתלשלות נסיבתית, שעד שלא מתעוררים ממנה, היא נראית אכן הגיונית להפליא:
- עשינו משהו "לא-בסדר" (עובדה, מישהו עכשיו סובל).
- אנחנו "אשמים" (כי ברור שכל זה קרה "בגללנו").
- אנחנו אמורים לקחת אחריות על המעשה.
- בקשת סליחה היא הצעד הלכאורה-מתבקש (כמחווה של לקיחת אחריות).
אבל… חשבו רגע.
כשמישהו עושה משהו שמכאיב לכם ומבקש סליחה, האם זה באמת מרגיע אתכם? נכון, לפעמים כן, אבל לרוב לא. וגם הפעמים שכן, הן בעיקר משום לא למדנו דרך אחרת להתמודד עם המצב הזה, לא כ"פוגעים" ולא כ"נפגעים".
כי הרי למה אנחנו בעצם זקוקים אחרי שמישהו פגע בנו? לדעת שאותו מישהו רואה אותנו, שהוא מכיר בחלקו בפגיעה ולוקח עליו אחריות. אז אני שואלת שוב… האם כשמישהו מבקש את סליחתכם לאחר פגיעה, זה נותן לכם את כל זה? אני כמובן בספק גדול.
ומכאן ההזדעקות שלי על ההרגל ה"חינוכי", של לשלוח ילדים וילדות לבצע את האקט הסימבולי, החיצוני, של לבקש (יפה) סליחה.
שהרי מה משמעות ההתנצלות, בקשת הסליחה האוטומטית הזאת (או כמו שאני קוראת לה, "סליחה-סליחה"), שהגדולים תובעים מן הקטנים (וכמובן גם מן הגדולים האחרים, ומעצמם)?
שוב ושוב, אנחנו, הגדולים, רוצים להקנות לקטנים את הבנת החוק הטבעי (והבאמת קריטי ללמידה), של סיבה ותוצאה. ללמד אותם, שלמעשים שלהם יש השפעה ותוצאות. לחנך אותם לקחת אחריות על החלק שלהם בתוצאות המעשה שלהם. ובקשת הסליחה באה לסמן את כל אלו: את לקיחת האחריות על-ידי הצד הפוגע, את מתן ההכרה שלו בכך, שלמעשיו יש השפעה על הצד הנפגע, ואת ההסכמה שהוא (הפוגע) הצד האשם.
אבל איך אנחנו מלמדים את השיעור הבאמת-חשוב הזה (גם אם כל זה לחלוטין לא מודע וללא כוונה לפגוע)? באמצעות מה שאנחנו למדנו:
- שכר ועונש.
- האשמה וביקורת.
- סימון המעשה כ"לא-בסדר", כלומר, כזה שצריך לכפר עליו.
- איומים על מה יקרה לילד אם הוא לא יתנצל מיד.
- וכל זה – תוך-כדי התעלמות מן החוויה של הילד/ה הפוגע/ת.
אז האם באמת הילד הפוגע לומד את השיעור שרצינו שילמד? או שהוא לומד טוב-טוב את ההשלכות של תפישת הבסדר / לא-בסדר, מרגיש כמובן לא-בסדר, קולט שאין מקום לחוויה שלו, ומתוך כך מתנתק מרגשותיו שלו?
הרי אם לשנייה נעצור, מיד ניזכר שהיתה סיבה רגשית כלשהי (= צורך אנושי), שבעטיה הוא התנהג כפי שהתנהג, והכאיב לחברו, נכון? אבל כמעט תמיד, הגדולים לא מתייחסים לחוויה הפנימית של הילד הפוגע, אלא רק למעשה שלו, ולפיו שופטים את הילד. ואז, כשרואים אותו רק כ"לא-בסדר" במקום כאנושי – הוא עצמו לא יכול להרשות לעצמו להרגיש מה עובר עליו (כי אין לזה מקום), ואין לו הזדמנת לבחור, מתוך עצמו, בתגובה מתחשבת בילד הנפגע.
האם הוא באמת מתחבר למשמעות מעשהו? להבנת כוח-ההשפעה שיש לו כאדם על ילדים ואנשים אחרים? או שהוא נענֶה לדרישת הגדולים מתוך ציות ופחד, רק כדי שיפטרו אותו מן הבושה שבמעמד? במלים אחרות, האם הוא לומד באמת לקחת אחריות – בלי אשמה, ולתת הכרה – בלי להתקפל? אני בספק רב מאד.
מה אפשר לעשות במקום?
ללמוד לקבל. כי אין בעצם על מה לסלוח (או לבקש סליחה). הכל אנושי. וכלנו, תמיד, עשינו, עושים ונעשה כמיטב יכולתנו. כן, תמיד..
איך עושים את זה? מפנימים, מזכירים, נזכרים ומתאמנים בלזכור את העובדה הבסיסית העמוקה, שיש מניע אנושי (= צורך) מאחורי כל מעשה. ואז, גם אם אנחנו לא אוהבים את המעשה עצמו – עדיין יש שם בן-אדם, שמשהו בתוכו הוביל אותו לבחור במעשה המכאיב הזה. וכל פעם שניזכר באנושי ובאנוש – נוכל להרחיב את יכולת הקבלה, ההכלה והריפוי שלנו. במלים אחרות –
- כמו שמרשאל רוזנברג גילה לנו (מחדש): כל פעולה שלנו נובעת מתוך צורך אנושי כלשהו. או, כמו שאומרת המנטרה שלי – "מאחורי כל צרחה יש צורך".
- במקרה של הילד – אולי הצורך שלו היה להגן על עצמו? אולי הוא רצה לדעת שרוצים בחברתו – בעוד שהחבר שלו הלך לשחק עם מישהו אחר?
- מה שאנחנו רוצים לשנות הוא את דרך-הפעולה, את האסטרטגיה של הילד (או שלנו), לא את הצורך עצמו או את החוויה.
- לכן, במקום להילחם בהתנהגות של הילד, ניצור את השינוי באמצעות הבנה וקבלה. כלומר, נעשה מאמץ להבין את הצורך שהוליד את האסטרטגיה, ולתת לילד את ההרגשה שהוא "בסדר" (אם חייבים להיעזר במונחים השגורים), בעיקר שהוא אנושי (ממש כמו כולנו…).
- כשהילד הפוגע ירגיש שבאמת יש לו מקום בעולם להיות מי שהוא, ויראה את ההבדל שבין הצורך שהיה לו לבין הדרך המכאיבה שבה ניסה למלא אותו, הוא יוכל לחשוב ולבחור, מתוך עצמו, בדרכים אחרות לבטא את עצמו כשהוא במצוקה.
- רק אחרי שווידאנו שהוא לא שופט את עצמו, אלא רק מרגיש את הצער או הכאב, מעצם זה שמעשה שלו הכאיב למישהו אחר, נוכל להציע לו (וכמובן לעצמנו, כשאנחנו הצד הפוגע) במקום ההתנצלות, מהלך מהפכני ומרפא:
- להביע אמפתיה כלפי הצד הנפגע
- להקשיב לחוויית הפגיעה שלו (בלי לחוש אשמה)
- להכיר בכך שאכן עשינו מה שעשינו, ואף לומר שאפשר בהחלט להבין כמה זה יכול היה להכאיב
- רק אם הצד הפגוע פנוי – לשתף אותו במה שעבר עלינו, כשעשינו את המעשה הפוגע (להסביר ולחלוק, לא להתנצל או להצטדק)
- רק כאשר שנינו פנויים לכך, נחשוב ביחד על פתרונות חדשים ודרכי-פעולה אחרות, במצבים דומים בעתיד
איך ענבל וינאי קשורים לכאן?
ענבל, היישות הכה-מודעת שהיתה, הביאה את תפישת-העולם המקרבת לאמהות המופלאה שלה למן היום הראשון ועד האחרון להיותה אם:
(רק אקדים ואומר, שינאי גדל בחינוך ביתי, על ברכי תקשורת מקרבת, ושנים רבות מאד לא פגש את השפה הרגילה, שכה מדוברת במערכות החינוך(. וכך, לא רק שענבל (וכמובן גם האשה שלה, קאת'י) מעולם לא הורתה לבנה ינאי "לבקש יפה סליחה", אלא שהרעיון שמישהו יכול בכלל להיות "בסדר" או "לא-בסדר", היה כל-כך זר בביתם, שכשמלאו לינאי בערך 4 שנים, והוא שמע אבא של חבר שלו אומר לבנו "Good Boy", על משהו שהבן הצליח לעשות, ינאי שאל את ענבל למה האבא אמר לבן שלו "Good Boy"…
כלומר, לא היה סיכוי שבעולם, שאי-פעם, אחרי שעשה מעשה שממנו מישהו נפגע, ינאי "יבקש סליחה". כי הוא לא נאלץ להפנים את המסר שהוא (או מישהו אחר) יכול בכלל להיות "לא-בסדר". במקום כל המנגנון המנתק הזה, ינאי למד, אם כך –
- להקשיב
- להביע הבנה אמפתית
- להביע צער (כשאמיתי ורלוונטי)
- לשתף בחוויה שלו, שהובילה אותו לפעול כפי שפעל
- לחשוב ביחד על פתרונות למצבים חוזרים בעתיד
וזוהי כל התורה כולה על רגל אחת.
בברכת קבלה עצמית עמוקה, קבלת האחר בחמלה וגמר חתימה טובה
ארנינה
ולקינוח, מתוך ים העצב האינסופי שאני חיה יום אחר יום, על הסתלקותה של הנפש הנדירה הזאת מעולמנו, אחלוק אתכם את אחד השירים מן הספר שכתבתי לה, שעומד לצאת לאור בחודשים הקרובים. את השיר "ראש-שנה ראשון בלעדייך" תמצאו במאגר השירים שלי, כאן, במגירה של ארנינה.