פוסט, תקשורת מקרבת

איש. מסעדה. טעם החירות בַּיום-יום וקינוח פוליטי.

פוסט, תקשורת מקרבת

הפעם הלכנו על ארוחת-הבוקר.

את מטעמי המקום כבר הכרנו לפני שנים, ובזכות הביקור השנתי שלנו שם אשתקד, נסענו הפעם בסקרנות עצומה. גם נפגוש שוב את ישראל וגם נגלה מה הוא יודע להכין לארוחת-בוקר (שמוגשת רק בימי שישי).

אנחנו = מיקי (אחותי) ואני, שנוסעות לשם כשהיא מבקרת בארץ.

ישראל = האיש שכבר כתבתי עליו לפני שנה, שהגיע לשם בסך הכל לפני שנה וחצי וחולל את המהפכה במסעדה.

המסעדה והמקום = חוות התבלינים. כן, זו בגלבוע. קומו סעו, עכשיו. או בחול-המועד. יש פסטיבל מזון ויין למבקרים. קשה לי לתאר שיהיה פחות מנפלא.

סוד החירות של המסעדה

ישראל, שעכשיו מתגורר על צלע ההר סמוך לחווה, הגיע במיוחד כדי לפגוש אותנו. לרוב הוא לא שם בשעות הבוקר. מזל שהתקשרנו מראש. אנחנו אוהבות כל-כך לשוחח עם האיש המיוחד הזה.

לא בכדִי הוא מכנה את עצמו "אחראי טעמים" ולא "שף".  התיאורים וההסברים ששמענו ממנו על סוג השמן, מידת החימום, כמות התבלינים, או מוצא הקרם, היו הרבה מעבר למעניינים. יש משהו מרהיב בצירוף שבין ידע לאהבה. האיש לא מפסיק ללמוד והתשוקה שהוא נוסך במזון הופכת כמעט כל דבר למעדן.

אבל זה היה האפריטיף. (כאילו…).

החלק המעורר-השתאות בשבילנו, כאוהבות-אדם, שוחרות שינוי ופריקיות-חירות, היה תפישת-העולם המהפכנית בפשטותה, שישראל הצליח להנחיל במקום, שהפכה אותו לא רק אבן שואבת למבקרים, אלא גם למלצרים, טבחים ומתלמדים מבתי-ספר לשפים.

ואני מספרת לכם/ן על זה דווקא מפני שזה פשוט, נגיש, אפשרי באמת לכולנו. לכל משפחה, קבוצה, ארגון.

הבסיס הוא הרצון.

השאלה הראשונה והיחידה שישראל מניח לפני מועמדיו היא האם אתם/ן רוצים להיות במטבח מאהבה. לא האם תרצו להרוויח מעבודה במטבח (או במלצרות) ואז ללכת, כי אם בכסף חשקה נפשכם, תקבלו יותר במקומות אחרים. ייתכן שאפילו תעבדו פחות ותקבלו יותר, ובתנאים הרבה יותר טובים (אין חימום ואין מיזוג בחווה, הכל בנוי מעץ), אבל זה לא העניין כאן, בחוות התבלינים. העניין הוא אהבת הדבר. מצד אחד – הרצון להתעניין ברזי הבישול, לחקור, להבין, לגלות וליישם בידיים, ומצד שני אהבת אדם, הרצון לשרת, להיות קשובים, לתת.

וכשתאכלו שם, אני חותמת לכם שתרגישו את האהבה הזאת בכל ביס. קשה לתאר עד כמה אפילו לחביתה פשוטה יש טעם אחר. שלא לדבר על מטבלים מתוחכמים, וכמובן מבלי שהזכרנו את הקינוחים המעלפים. לא נתפש.

אז איך נראֶה הניהול של ישראל?

אין שעות קבועות, אין ימים קבועים. אנשים באים כשהם רוצים. כן, מתאמים מראש, כדי שאפשר יהיה להתנהל בצוותא, אבל באים כשרוצים להיות שם. כלל-הברזל היחידי הוא – שבשעה מסוימת האוכל צריך להיות מוכן להגשה. זה הכל. רוצים לבוא ב-3 בלילה? בבקשה. רק ביום זה וזה? בבקשה. אבל אין מצב שלא יהיה מה שצריך להיות.

וגם – כשנכנסים למטבח לראשונה, מסתובבים שם 3 ימים ללא תפקיד מוגדר. רק מתבוננים, סופגים, רואים מה קורה, לְמה נמשכים, ובהמשך, אחרי חודש ימים לפחות, מגלים בהדרגה מה הצדדים החזקים ומה פחות. וכך בוחרים איפה להיות ומה לעשות. לא לפי "מה צריך" אלא "מה יכולים" (וכמובן רוצים).

וגם – משתמשים בכל מה שיש, מזהים בהדרגה מה נחוץ, בונים ביחד את השכלולים, יוצרים כל הזמן מציאות מתחדשת.

ועוד – אין יחס VIP לבעלים. הפוך. הוא מקבל טעימות בדיוק כמו כל לקוח אחר (ואפילו ממתין לתורו, אם יש לקוחות לפניו…!). כלומר, לא רק שוויוניות כערך מוביל, אלא במיוחד 100% אחריות על הבעלים, כדי שיידע בדיוק מה הולך ומתוך כך להסיק מסקנות לשיפור. שהרי אם יקבל טעימות שנועדו רק לו (ולא יֵירד לסייר בָּעָם…), איך יידע מה הלקוחות חשים ולמה הם זקוקים?

התוצאה של כל זה?

העובדים/ות מחכים בכליון-עיניים לישיבת-הצוות השבועית, חברויות-נפש בין א/נשים, שמבלים בשיחות מזון הרבה שעות אחרי ה"עבודה", שעבודה בשבילם היא תענוג מתמשך, שחווים את עצמם משמעותיים, ומתוך כך מתעצמים לאין שיעור, תוך-כדי יצירה משותפת ושיתופית שהלוואי וכל בית וארגון היו מאמצים לעצמם.

וכמובן, צעירים/ות שנפלטו ממוסדות או בתים שלא ידעו להכיל אותם, ופורחים בחסותו של אשף הטעמים והאנוש, ישראל אודלס.

קצת פוליטיקה לקינוח וגם זה בטעם אחר לחלוטין

לשמוע משהו מרענן על פוליטיקה בארצנו זה לא עניין של מה בכך.

וישראל, המוח המקורי הזה, הפתיע אותנו גם כאן.

לא רק שהוא הגה רעיון גאוני בפשטותו, שאילו רק האדונים שם למעלה היו מאמצים אותו, הוא היה מוריד, כבר עכשיו, את מפלס המתח באזורנו, אלא שהוא ניסח משהו שלכאורה מובן מאליו, אך גם הוא, כרעיונות פשוטים אחרים, לא מיושם.

אז לא שאני מניחה שרעיונותיו יהיו אוטומטית מקובלים על כל הפלגים, וייתכן שאף ייתָפשו על פניהם כחתרניים ו/או שמאלניים, ישמור השם, אלא שאני רוצה להניח אותם כאן כאפשרות שדווקא בשל פשטותה יכולה אולי להיות מקובלת על רבים. וההזמנה שלי אליכם/ן היא לקרוא בין השורות לא את המשמעות הפוליטית הגלומה בדברים, אלא לקבל השראה מן היצירתיות החשיבתית.

והנה שני הרעיונות –

האחד, להוציא את כל מבני הממשלה ומוסדותיה מירושלים ולהפוך מקום אחר בארץ לבירת המדינה (רצוי ואפשר בגליל). לאורך כל ההסטוריה, מזכיר לנו ישראל, כל מי שניסו לְנַכֵּס לעצמם את ירושלים, נפלו.

והכוונה העמוקה כאן היא לא של ויתור על חלום, הסטוריה, או תחושת שייכות, אלא של הבנה, קבלה ובחירה (כל מה שאני אוהבת ומאמינה בו). הזמנה עמוקה להתבונן אל המציאות נכוחה בעיניים, להבין באמת את המורכבות הכפויה והבלתי-אפשרית שנוצרה, ולבחור באופציה אחרת לגמרי, שיכולה לשרת צרכים הרבה יותר עמוקים, של הרבה יותר אנשים ודורות. וכאפקט ראשוני – לשחרר את האנרגיה התקועה בעיר הזאת, להפוך אותה לאתר שהוא השראה רוחנית בינלאומית, ובו-בזמן להפריח מחוזות אחרים באופן אורגני וטבעי.

נושמים… לחלק מאתנו מן הסתם לא פשוט עכשיו… אבל מזכירה לכם, זוזו מהפוליטיקה. חשבו בני-אדם. לקיחה בחשבון של כולם. יצירתיות. בחירה. כמובן שמן הסתם יהיה כרוך בכך גם תהליך של אֵבל, של פרידה מאלפי שנות כמיהה. אבל אם נסתכל לעומק, ירושלים כמו כל דבר, מקום, או אדם – היא לא הצורך. היא אסטרטגיה עצומה, שעם ישראל לדורותיו טיפח כמקור לתקווה, לאחדות, לשייכות. ואולם את הצרכים הגדולים האלו אפשר למלא גם בדרכים אחרות ועם בירה חדשה. רק צריך להסכים לפתוח את התודעה, ולהיזכר, גם אם לא נוח בגוף או בנפש, שהכמיהה לירושלים היא לא רק שלנו, היהודים. היא של רבים רבים אחרים. ועם ההבנה הזאת לצאת מהפחד אל החירות.

ושוב, עזבו את הנושא, חשבו על המהלך המוצע כאן, על היצירתיות שבעצם העלאת הרעיון. בכמה משפחות מהלך מסוג כזה יכול לחולל פלאים? להכניס תנועה? להביא שלום? בכמה ארגונים? קהילות? מדינות, כמובן…?

והרעיון השני של ישראל (אולי מאתגר עוד יותר מקודמו, לפחות לחלק מאתנו): להכריז על כל תושבי המדינה כעל ישראלים. וכך לא נאמר ישראלי ונתכוון יהודי, או ערבי-ישראלי, אלא נאמר ישראלי-יהודי, ישראלי-ערבי וכו'. לכאורה הבדל סמאנטי, אך למעשה – שוב – מהפך בתודעה. כי מה שנדרש מאתנו, שוב, הוא להיפרד מדרך-הסתכלות אחת ובלעדית, אסטרטגיה מובילה, שנצמדנו אליה במשך עשורים רבים (שלא לומר דורות רבים), ולבחור דרך אחרת, שלא כרוכה בוויתור על מה שבאמת חשוב לנו (למשל, לחיות על האדמה הזאת), אלא לראות, שהדרך הקודמת היא רק דרך אחת לממש את מאוויינו, שאנחנו משלמים עליה מחיר יקר מאד בוויתור על ערכים אחרים שלנו, כלומר, אנחנו מממשים איווי שלנו על חשבון אחרים.

ומתוך כך – למצוא (ולפעמים להמציא) דרך אחרת, שתיקח בחשבון את כל הצדדים הנוגעים בדבר (ואיך שלא נהפוך את המציאות, אנחנו לא לבד כאן, במדינה המסוכסכת הזאת), ושתיצור מצע של שותפות בחיים, שממנה יכולים לצמוח רעיונות אינספור של דו-קיום, תלת-קיום, רב-קיום, כל מה שהאנושות יכולה להמציא כדי לעשות טוב לכמה שיותר אנשים.

סיבכתי אתכם?

לא יודעת. אולי. ולוקחת על עצמי את מטר התסכול שאולי יופנה אלי. יכולה להבין. במיוחד אם נופלים בפח ההסטוריה ונאחזים בחשיבה הקיימת, המוכרת והזמינה. אם רק תסכימו לראות, שכשדרך רבת-שנים מתגלה כלא-עובדת ללפחות 20% מן האוכלוסיה (מן המשפחה, מן הקהילה, מן הארגון…), וה"רוב" או בעלי-הכוח ממשיכים לפעול להשלטתה על כל השאר, מתישהו כל המבנה הזה יקרוס. ואילו אם נתעורר, למרות הפחד, להתבונן בעיניים מפוכחות על הבלתי-אפשריות של המצב, נוכל, בכוחות משותפים, בדמעות אך גם בחיוך של תקווה אמיתית, לעשות משהו אחר, חדש, רענן, אפשרי ומאפשר. שֶיַעבוד להמונים.

לא שווה?

בברכת חג חירות מודע ושמח
ארנינה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.