פוסט, תקשורת מקרבת

"העבודה" שלי בברצלונה

פוסט, תקשורת מקרבת

הפעם אני רוצה לספר לך על אשה אחת, שהתעוררה מחלום-הבלהות שלה בעזרת "העבודה" – והבינה שהמצב הוא בכלל לא מה שהיא חשבה. ושיש מה לעשות!

פגשתי אותה בסדנה שהעברתי בברצלונה בשבת החולפת (נסעתי ל-5 ימים, היה נפלא!). עשרים שנה היא מסתובבת עם הסיפור "הבן שלי שונא אותי". הוא בן 30. הבן הבכור. עשר שנים הוא לא מדבר איתה. היא ניסתה כבר עשרות שיטות והתנצלה מאות פעמים, כדי להחזיר אותו אליה, ללא הצלחה.

מאיזה עיוורון התעוררה המשתתפת בברצלונה
כששאלתי אותה את השאלה השנייה של ביירון קייטי, "האם את יכולה לדעת בוודאות, שהוא שונא אותך?" השתרר לפתע שקט. לא. היא לא יכולה לדעת את זה בוודאות. זה הסיוט שלה, הוא רודף אותה עשרים שנה, היא לגמרי מאמינה לסיפור הזה – אבל אין לה דרך לדעת את זה בוודאות.

זה כוחה העצום של השאלה השנייה מתוך 4 השאלות של "העבודה". לשאול את המוח שלנו, שרואה רק סיפור אחד ומאמין לו, האם הוא יכול לדעת שהסיפור הזה הוא 100% אמת.

כשיצאה מן השתיקה אמרה לי "לא. אולי הוא לא שונא אותי. אולי קורה שם משהו אחר". ואז סיפרה על ילד בן 6, בוגר, אחראי, חכם, מבין. שנולד לו אח. והוא, הבוגר, לא רק שבילה כמה לילות אצל סבתו בלי להתלונן, אלא שכאשר שב הביתה, נרתם גם הוא לקחת אחריות על אחיו התינוק, שבניגוד אליו, הבכור, לא נתן לאמו מנוח, ותבע תשומת-לב ללא הפסקה.

כשהמשכנו, היא קלטה, שמה שבנה הבכור רוצה, ותמיד רצה, זה דבר אחד בלבד – שהיא, אמא שלו, תקשיב לו. שתראה את הסיפור מן הזווית שלו. פתאום נזכרה, שיש לה קלטות וידאו מאותן שנים, שכשהיא צופה בהן – זה בדיוק מה שהיא רואה. את התחנונים שלו. את הכאב. את הבדידות, הייאוש. שהוא בעצם זעק "תראי אותי! תקשיבי לי! אני אמנם נבון ואחראי, אבל אני צריך אותך, שתקשיבי גם לי!"

ואז זה הכה בה ממש. שכל השנים הוא רצה שהיא תראה, כמה הוא ויתר על עצמו. כמה הוא הבין אותה, ובשל כך ויתר על הקשר הקרוב איתה. ושכל השנים, שבהן שבה וביקשה את סליחתו – היא למעשה הוסיפה שמן למדורת הסבל שלו. על מה את מבקשת סליחה, בעצם, כשעדיין לא ראית מה עשית, אמא?

עשרות המכתבים ששלחה לו, ולא נענו. עשרות סמסים, אימיילים, טלפונים. שנות ה-אשמה, הסבל, נדודי-השינה, החיוך שנעלם מפניה.

ובתוך ההתעוררות מן הסבל הזה, של הסיפור המדומה "הבן שלי שונא אותי", אחת מנקודות-האור היתה – שהיא סוף-סוף קלטה, שאין לה בעצם על מה להאשים את עצמה. היא הבינה, שעד הרגע שבו אנחנו מתעוררים ו"רואים" – יש שם עיוורון. אמיתי. היא לא ראתה את הבן. היא פשוט לא ראתה אותו. היא ראתה את הסיפור שלה עליו. וממנו גם גזרה את הסיפור של על עצמה – שהיא בטח עשתה משהו נורא, אחרת הוא לא היה שונא אותה כל-כך. ורק בגלל שהיא האמינה לסיפור הזה במשך עשרות שנים – היא הגיבה, פעלה וחיתה כאילו הסיפור הוא המציאות, והמשיכה לעשות דברים, שלא ענו על הצורך העמוק והבסיסי של הבן, שיקשיבו לו, וגם לא על הצורך העמוק והבסיסי שלה, לקשר קרוב ואמיתי אתו.

מכתב חדש. ללא אשמה.
עם ההחלטה הזאת היא יצאה מן הסדנה. שהיא הולכת הביתה וכותבת לו מכתב, שאין בו מילה אחת של התנצלות, בקשת סליחה, הסבר, או הצטדקות. רק תקשורת מקרבת: כותרת בכיוון של "הבנתי, סוף-סוף. ואני רוצה להגיד לך מה הבנתי", ואז – מלים שבהן היא משתפת אותו בהשערה שלה, שמה שהוא היה זקוק כל השנים זה להקשבה שלה. מלות אמפתיה על מידת הכאב שבה הוא חי כל החיים, כשלא חווה ממנה את מה שהיה כל-כך נחוץ לו, ובקשה ממנו – שיגיד לה אם ההשערות שלה אכן נכונות ואם הוא שומע שהיא נמצאת במקום אחר, ובאמת מנסה להבין אותו, ולא לבקש ממנו שיסלח לה.

אין לנו דרך לדעת איך הוא יגיב על המכתב. אבל היא הרוויחה את עצמה בחזרה. היא כבר לא האמא המפלצתית שהיתה. היא אמא שהיתה עיוורת – והתעוררה. היא כמובן שרויה בכאב עצום, על כל מה שלא ראתה, אבל – היא לא מאשימה את עצמה. היא לא בַּסבל שסיפורי-אשמה מחוללים. היא בכאב ובצער עצום, אולי אפילו אֵבל, על ההחמצה שהעיוורון מוליד. שעל-כך – אין לנו כל שליטה.

והיא  מקווה, בכל לבה הדואב, שבנה יזהה את האמת שבוקעת ממנה עכשיו, ויתרצה. ואז תוכל להיפגש אתו, ולהקשיב לו עוד. ואז אולי יתרכך גם לבו אליה.

אמן.

כמה מלות נחמה – ואמת. וגם וידוי אישי של התרגשות
כל סיפור, של כל אחת ואחד מאתנו, יכול לעבור מהפך כזה. כל סבל – יכול לבוא אל קצו. כי סבל – מקורו, כמעט תמיד, בסיפור. שאנחנו נאחזים בו בציפורנינו, במשך שנים. אז כדי להפסיק לסבול – צריך להסכים להתבונן באומץ אל תוך מחשבותינו. צריך לרצות לשחרר את האחיזה. זה התנאי היחיד. כל השאר – כבר יקרה.

זה לא אומר שלא נפגוש כאב. אבל כאב, בעיניי – הוא חלק מן החיים. סבל – הוא כמעט תמיד המצאה. במיוחד כשמקורו במחשבה תקועה, שלא מרפה, ומתחזה לאמת.

"העבודה" של ביירון קייטי סוללת לנו את הדרך לשחרור המופלא הזה. האמפתיה, שתקשורת מקרבת יוצקת אל תוך התהליך – מעלה אותו לדרגת קסם בלתי-ייאמן.

כל פעם, כשמגיע הרגע הזה, בתוך תהליך שבו אני עובדת עם אנשים – אני מתרגשת מחדש. הרגע, שבו משהו שהיה תקוע, או מכאיב, או אפוף בדידות, או מכעיס, או לא-מובן, פתאום עובר איזו טלטלה. הרגע, שבו נוצר סדק בְּשריון ההגנות העתיק שלנו ונחשף האוצר שהיה חבוי שם. הרגע, שבו אנחנו מתעוררים מן העיוורון ולפתע "רואים".

כי מתחולל בו קסם, ששמור באמת לרגעי-חסד בחיים. של חיבור עמוק, מפעים, נדיר, עם הרטט הפועם של החיים. עם האני האמיתי שלנו. ושם אנחנו נולדים מחדש.

מזמינה אותך לחוות את הקסם הזה איתנו ביום שישי הקרוב (30.11.2012)

להתראות,

ארנינה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.