מצטער, המעדנייה סגורה כבר…

ככה הוא אמר לי, הבחור הצעיר, הנאה, בהיר-המבט הקפוא, כשביקשתי גבינת גאודה עיזים.

היום – שישי, השעה – 15:32.

בחוץ אחד הבחורים עורֵם אמנם את הכסאות (בעצלתיים של שרב), אך המאוורר עדיין פועם בעוז, אנשים יושבים, הגבינות ממש מעבר לזכוכית, בית-הקפה פתוח לגמרי.

מה קרה לי בלב ומה דיברתי בפה אל מול התשובה הזאת? למה היא הסעירה אותי עד כדי כתיבת פוסט שלם (וארוך…)?

את השתלשלות העלילה בהרחבה (כולל הצטרפות ה"בוס" לתמונה, פלוס ההיזכרות במשפט אייכמן, כן, כן) תמצאו בהמשך הרשומה, כאן למטה. אבל לפני שעוברים/ות לשם (לפחות חלק מכם/ן…), אגיד משהו לגבי השורה התחתונה המשמעותית באמת מבחינתי בכל הסיפור הזה ואיך היא קשורה גם אליכם/ן, ממש ברגע הזה – סוגיית הבחירה.

או במלים אחרות -

התודעה החדשה  

כמו שלפחות חלקכם/ן מכירים/ות אותי, העניין בשבילי הוא לא רק המפגש במישור האישי. אני מיד רואה את ההקשרים החברתיים, שהם המניעים את העשייה שלי בעולם: איך הבחור במעדנייה – כמו מיליארדים מאתנו – תקוע בתודעה הישנה, הלא-מודעת, לא-בוחרת, שמייצרת תקשורת אלימה, חסומה, חורצת לשון, חורצת גורלות.

ואני, שמתנהלת בעולם בידיעה מוכחת, שאפשר לחיות לגמרי-לגמרי אחרת, יודעת שכל מה שנחוץ הוא ליצור שינוי בתודעה וכמובן בתקשורת שלנו, וכך להפחית סבל ולהגביר שמחה. להפחית סבל ולהגביר שמחה. ככה. אפשרי. לא פשוט, אבל לגמרי אפשרי. רק צריך לרצות ולהחליט.

ולכן, אפילו אם לא תקראו את כל מה שכתבתי (אני לא איעלב, רק אצטער…), אני מזמינה אתכם/ן לקורס החדיש-מקסים שהילה דוד, שותפתי לחזון המרגש הזה, ואני, בנינו ואף נעביר ביחד, פעם ראשונה (ואחרונה): "מדברים תודעה חדשה".

קורס חדש, מיוחד, עמוק ומקיף, שבו תתוודעו גם אתם למרכיבים הנחוצים כדי ליצור לעצמכם – בתודעה, במלים ובמעשים – את מערכות היחסים ואיכות החיים שאתם רוצים. שתמיד רציתם, רק לא ידעתם איך, או לא העזתם, או השד יודע מה.

כמובן ש"תקשורת מקרבת" היא חלק בלתי-נפרד ממנו, אך הוא ניזון גם ממרכיבים מתוך "המצפן" (הייתם/ן מאמינים/ות?) וחושף לראשונה פיתוחים בלעדיים נוספים שלנו, שעליהם תשמעו… רק בקורס…!

רוצים לטעום קצת ממה שמחכה בקורס המלא? בואו למפגש המבוא (נותרו עוד מקומות ספורים, למען האמת…), ממש השבוע, חמישי 24.8. נרשמים מכאן>>>

יהיה מרגש, יהיה אחר, יהיה מרומם-נפש, מלמד, חווייתי, תודעתי… וזה יקרה רק פעם אחת. אז ממש שווה…

וזהו. (הקישורים מרוכזים בתחתית המסר שוב, לנוחיותכם).

עכשיו המשך העלילה…

(להזכירכם, עזבתי את הבחור כשאמר לי "מצטער, המעדנייה סגורה").

"אני לא מבקשת לפרוס אותה לפרוסות, אני מבינה שהמכונה כבר נוקתה, אבל לתת לי בחתיכה אחת, אתה לא יכול? הרי הגבינה כאן והסכין לא רחוק".

הפעם הוא מסתפק בהרמת כתף בלִוְויית ידיים נפרשות לצדדים, כאומר "מה לעשות, אלו הכללים".

"אתה מוכן להסביר לי מה ההיגיון?" אני מנסה עוד פעם אחת. תנועת צוואר חלושה היא המענה האחרון שאני מקבלת.

יכול להיות שאילו הסכמתי להקשיב ליקום, הייתי מבינה שגבינת גאודה – עם כל הכבוד להקפדה שתהיה מעיזים ולא מפָּרות – היא לא הדבר הנחוץ לי ביותר כרגע להורדת העודפים. אבל מי מקשיב בדיוק כשצריך?

במקום זאת קניתי 3 בורקס (סליחה, ארנינה, שלא דאגתי לבריאותך בשבת הזאת), שילמתי ויצאתי.

ואז ראיתי את הבעלים מתחת לסככה. הוא איש נחמד, הבעלים הזה, וכבר היה לנו דיבור, אז ניגשתי. ושאלתי.

הוא קם.

קיוויתי שלא יכעס על הבחור, ואכן, הוא לא כעס, אבל בעודו חותך לי את הגבינה, כן נזף.

המטבח עדיין פתוח, הוא אומר לצעיר, שכמעט בלא להביט אליו, מסביר, "אבל נאוה אמרה שכשהיא הולכת, המעדנייה נסגרת."

אני מתכווצת בשבילו, אולי הוא חדש, ולא ידע בדיוק, וכל-כך רצה למלא בדיוק אחר ההוראות.

אני פונה אליו. "אני לא כועסת, הבנתי שאתה רוצה לשמור על המקום, רק שחשוב היה לי להבין את ההיגיון, לכן המשכתי לשאול אותך. כשמבינים, יותר קל לקבל דברים. אתה מבין?"
לא עונה.

"כן?" אני שואלת שוב, בלי טרוניה.
"אני שומע", הוא משיב, בלא להרים מבט, מקליד תווים במכונת התשלום ללקוח אחר.

עובד ותיק יותר, שהיה עד למהלך, מסביר לי שהוא חדש ועדיין לא מכיר את כל הנהלים. "העיקר שתצאי מרוצה", הוא מסכם בחיוך.
"לא, זה לא בשבילי", אני אומרת, עצובה על הפספוס החשיבתי האוטומטי, "זה בשבילו…".

ופונה אל הצעיר הנכלם בפעם האחרונה, "אז אולי, אם הבוס עדיין כאן, אתה יכול לשאול אותו, לא? ולהמשיך ללמוד?".

ובהעדר תגובה אני יוצאת עגמומית, מותירה מאחורי את שתיקתו.

אולי, למרות נסיונותי (הנודניקיים…) ליצור חיבור, נשמעתי ביקורתית (כי גם עמדתי על שלי באותו זמן)? אולי הסיטואציה הפומבית היתה מלחיצה מדי, אולי הוא עייף מִלֹא להיות מובן? בכל זאת עבודה חדשה, צריך כסף, הבוס חייב לאשר, איך מתמצאים במבוך הזה, בסך-הכל הוא כל-כך ניסה להיות "בסדר".

ולהבדיל, נזכרתי במרשאל רוזנברג.

שהיה שב ומזכיר, כנביא בשער, את אדולף אייכמן, שתשובותיו הקצרות במשפטו בארץ, המשקפות את תפישת-העולם הצייתנית בתמציתיות מצמררת, מקפיאות את הלב עד עצם הרגע הזה. "מילאנו אחר הוראות".

מה לגבינת גאודה ולבחירה חופשית

למה אני שבה ונעגמת אל מול התנהלות אטומה, כזו או אחרת, של בודדים או רשויות? וממש לא רק כשזה נוגע לי אישית, במקרה זה או אחר. כי ברור לי, בכל עצמותי, שאין שם בחירה. או מוטב לומר, שהבחירה שם היא לא-מודעת. ושכולנו, כמעט ללא יוצא מהכלל, משלמים מחיר שאין לשערו, על ההסכמה להיכנע לחוקי המשחק העתיק הזה. שמושתת כולו על חשיבת ה"בסדר / לא-בסדר", כלומר, על הפחד שמא נישפט כ"לא-בסדר", ונשלם את המחיר הנורא שהשיפוט הזה מחזיק בתוכו.

למה אנחנו ממשיכים לתדלק את המשחק הזה? כי בהסטוריה האישית של כל אחת ואחד מאתנו, כששופטים אותנו פירושו, במקרה הטוב, שכועסים עלינו. שזה כשלעצמו אחד המופעים האנושיים הפחות נעימים לנו, לנפשנו ולא פעם לגופנו. אולם המשמעות העמוקה יותר צרובה בתאינו הקולקטיביים הרבה מעבר להתפרצויות האישיות שהופנו כלפינו.

במקרים השכיחים יותר, שיפוט אותנו על-ידי הורינו עולה לנו ברגעי ניכור, פחד ובושה. וכשאנחנו פעוטות, המחיר הזה נחווה כאיום הישרדותי של ממש.

במקרים המעט פחות שכיחים, כשאנחנו כבר בתוך מעגלים חברתיים חוץ-משפחתיים, שיפוט יכול לעלות לנו בהרחקה חברתית, החל מלעג סתמי וצורב, וכלה בחרם, שאת השפעתו קשה לשער, למי שלא חוו אותו. כי כחיה שבטית, כשנגזר עלינו לוותר על תחושת השייכות, המחיר הפנימי נחווה כאִיוּם הישרדותי של ממש.

ובמקרה הגרוע – שגם הוא אינו נדיר – אנחנו משלמים בחיינו. בין אם העילה לכך היתה זעמו של גבר על אשתו הנואפת (לכאורה), בין אם העלאת מיליוני נשים על המוקד,  ובין אם השמדת עמים שלמים, רק מפני היותם שונים מאתנו.

הרחקתי לכת אתם/ן אומרים/ות? זהו, שלא.

נחזור ליום-יום הנוכחי. הבחור במעדנייה.
מה הוא מבקש בסך הכל? ביטחון כלשהו בעולם הכאוטי של חייו.
איך ישיג ביטחון? אם תהיה לו המשכיות במקום עבודתו, למשל.
איך יעלה את הסיכויים לשמירת ההמשכיות? אם ימלא אחר הוראות המקום.

יצירתיות? אנושיות? גמישות? בחירה? ממנו והלאה. אחרי נסיונות-שווא של שנים, לשאת חן בעיני הוריו, היטב למד גם הבחור שלנו, שאלו כוחות שסכנה לכלול אותם ברפרטואר הרגשי-חברתי. עד כדי כך, הוא, ומיליארדים כמותו, הטמיעו את אימת ההישרדות. עד כדי כך חלחלה התודעה הישנה, תודעת "שלטון הפחד", אל תאי האנושות.

לכאורה מופע תמים וחסר-חשיבות, "המעדנייה סגורה". הרי הוא מילא את חובתו, כעובד שכיר. הוא עשה את מה שהוא הבין כמילוי כללי המקום, לא?

זהו, שאפשר אחרת.

ואני לא מדברת על מרד המוני (אני כן, אבל לא מגלה באמת…). גם כשאנחנו רוצים לשמר את מקום עבודתנו, את הקשר עם אדם זה או אחר, את הערכים שחשובים לנו, אנחנו יכולים/ות לעשות זאת בשילוב עוצמתי וחדשני, שלצערנו לא נפוץ במחוזותינו, ושיכול לשנות את כל מנגנון החיים האנושי, בכל המישורים:

  • קודם-כל, "אם אין אני לי – מי לי": להקשיב פנימה ולפעול מתוך חיבור לעצמנו ולאמת שלנו (כלומר, לברר מה אנחנו עושים מתוך פחד – ולרפא זאת, ומה אנחנו עושים מתוך רצון – ולהעצים זאת בעזרת בירור-עומק מהם הערכים שהם באמת שלנו, ולא רק ירשנו אותם באופן עיוור מקודמינו).
  • שנית, "וכשאני לעצמי – מה אני": לזכור שאנחנו לא לבד כאן. מתוך אכפתיות אמתית לאדם שמולנו ולצרכיו, גם כשהוא פועל אחרת מאתנו.
  • והעיקר, "אם לא עכשיו, אימתי": להחליט, במודע ובאומץ, שאנחנו שוברים את הכלים הישנים. שוב ושוב, עכשיו, ועוד עכשיו. ועושים זאת לא רק בחלקתנו הקטנה, האינדיבידואלית, הנפרדת. אלא מתוך התכוונות בלתי-מתפשרת להניע את העולם שלנו למקום הרבה יותר טוב לכולנו. כלומר, כחלק מתהליך חברתי מקיף ומודע, שבו כולנו, לחוד ויחד, בבית, במוסְדות החינוך, ברחוב, בקהילה, בארגונים, בשלטון – חיים במחויבות פנימית עמוקה ליצור לעצמנו, בשותפות עם כולם, עולם חדש, שבו אנחנו מחפשים ומגלים אפשרויות ואסטרטגיות חדשות לניהול כל מישורי חיינו מבלי לוותר על מאומה מן הצרכים הבסיסיים של כולנו. של כולנו.

כי אפשר. כשנפעל מתוך התודעה החדשה. 

איך נשמעת לכם/ן האפשרות הזאת? רוצים גם?
רוצים לגלות מה נחוץ כדי לחיות אחרת, אבל לגמרי?
לעזור לעצמנו ולאחרים לחיות כך?

בגרסה הקצרה: בואו לקורס שלנו. "מדברים תודעה חדשה"

טיפה יותר ארוכה: בואו למפגש-המבוא, תטעמו קצת, אולי תשתכרו גם אתם/ן מן הטעמים החדשים ותרצו את כל הארוחה. "נפתחים לתודעה חדשה" 

וליתר ביטחון ונוחות -

אפשר גם אפשר להכיר את העולם התודעתי-עשייתי-אישי-משפחתי שלנו במיתרים, דרך מפגש המבוא לקראת קורס-הדגל שלנו, "המצפן".
סמינר "מאחורי המסיכה" המרגש, האחרון לשנה זו, שכל הפרטים עליו כאן: "מאחורי המסיכה".

אני אהיה שם, כרגיל.
ארנינה

תגובות

תגובות