שנתיים בלעדיה. שיתוף אישי מאד.

שנתיים בלעדיה. והזמן לא מרפא. 

בובה שהתרפטה, חבר מהגן שעבר למקום רחוק, אבא שיצא למילואים ולא חזר, בן-זוג שהעדיף להיות בלעדינו (או אפילו אם אנחנו בחרנו בזאת, עדיין כואב…), אמא, חברה, בן שהתבגר, בת שהפסיקה לינוק… אין מישהו או מישהי מאתנו שלא חוו אובדן.

ואני, הפעם, אשתף אתכם, שוב, באובדן הפרטי שלי.

שהוא תמיד, אוניברסלי, מעצם היותנו בני-אנוש, ופרטי לגמרי, מתוקף היותו שלי בלבד.

ואני מתייחסת כמובן לאחותי המופלאה, ענבל.

שאין בוקר שאני לא מתעוררת לתוך ההיזכרות הצורבת בהעדרה. שאין יום שהיא לא מופיעה בתודעתי, תמונות מילדותנו הנפלאה ביחד (כשהייתי לה אֵם קטנה, ארבע-עשרה וחצי שנים בינינו, במיוחד בשנים שאמנו נסעה למרחקים…), צמותיה המרהיבות בחתונתי (כן… התחתנתי… פעמיים אפילו, אבל מי זוכר…), החודשיים שבחרה לחיות לבדה, והיא רק בת 14, כשאבא שלנו בילה בבית-חולים, על סף לכתו שלו, רגעים בביתי, שאליו עברה אחרי מות אבא, ואז כל השנים שלה בארצות-הברית, רחוקה רחוקה ממני, בונה לה שם חיים, אשה, בן, משפחה, קהילה, מוות, ולנצח בתוך לבי.

לפני כמה ימים כתבה מישהי בפייסבוק על מות אמה הפתאומי, וכמה לא היתה מוכנה לזה. כתבתי לה שאין לי מלות נחמה. כי הזמן לא מקהה. כן, משהו בנו "מתרגל" אבל הבור שנפער לא מתכסה. אין דרך להסביר זאת, הכאב מפלח את העצמות, פשוטו כמשמעו. לא, הוא לא כל הזמן באותה עוצמה, יש גם צחוק, ובכי על דברים אחרים, ויצירה, ואנשים, אבל הוא שם, אורב לימים עצובים, או לָעייפות, או ללילות של בדידות, שאז יגיח ויכה בכל עוזו.

הידיעה הבלתי-נתפשת את הסופיות. איזה תעתוע סידרו לנו, עם המוח הזה, שחושב שהוא מבין. ויודע לרקוח סיפורים שיסיטו אותו מן האמת.

ב-6 בספטמבר 2014, בשעה 14:23 לפי שעון קליפורניה (חצות ו-23 דקות במוצאי אותו יום בישראל), החזירה אחותי את נשמתה למקום שממנו באה. כתבתי לה מאז ספר שירים ורשימות, שטרם הגעתי להוציאו לאור. אחלוק אתכם כאן שיר נוסף, שנכתב דווקא לאחרונה, בתוך אחד מגלי הכיסופים הבלתי-נסבלים אליה.

אם מישהו או מישהי מכם יהיו ערים במוצאי היום – שלישי, ה-6.9, בשעה 0:23, אודה לכם מאד מאד אם תוכלו לחבור אלי לדקה של התכווננות למפגש עם נשמתה הפלאית של האחות הזאת (לכו תראו אותה ביוטיוב. היא כל-כך מקסימה). מיקי, אחותנו שעדיין אתי, וגם היא פרשה מזמן לארה"ב, תעשה זאת שם, וכך גם אמי, שגם היא עדיין כאן, בארץ… כך נתייחד עמה שלושתנו, לרגע של אשליית חיבור עצומה. ואולי אין זו אשליה… אולי רק המוח המוגבל שלנו לא רואה.

תודה על ההקשבה. עוד רגע של אשליית חיבור…
ארנינה
והנה השיר…

*******************

רחוקה

בִּקצה העצב
ממתינה הבדידות
מעורטלת
חפָּה ממך
זכה

בתוך הבדידות
ממתין הגעגוע
פועם
מייסר
מזוקק

בשולי הגעגוע
ממתינה ההתפכחות
בהירה
מפלחת
עזה

ובירכתי כל אלו
ממתינה הידיעה
שהיית
אינך
ולא תהיי

25.8.16

**************

ולשיר נוסף שכתבתי לה והעליתי הפעם – תוכלו לעבור לקרוא אותו ב"מגירה של ארנינה" – https://meitarim.co.il/recalculate/

תודה.
אני.