למה האינטרפול עצר אותי בלונדון בדרך לאזכרה של אחותי

להגיד שהכל הזוי יהיה מאד מאד זעיר.

בעוד 3 שעות (עכשיו 15:30 בלונדון) תתאסף קבוצת אנשים אוהבים ליד הקבר של אחותי ענבל בקליפורניה. שנה חלפה. 365 יום בלעדיה.

ואני אתמול, במקום לעלות על טיסת ההמשך לסן פרנסיסקו, וליפול בסופה בזרועות אחותי מיקי, ולהכין את עצמנו לקראת היום, תקועה כאן, בעיר שהייתי אמורה לשהות בה שעה וחצי בדיוק.

מה קורה פה, עם החיים האלה. מה צריך אדם לעבור כדי שוב ושוב ושוב ושוב להתאמן בלקבל את מה שיש. כמה אפשר למתוח את זה.

כשהמטוס של בריטיש איירווייז המריא באיחור של 45 דקות ("בעיה במד-הדלק"), כבר נמלאתי חשש. אבל במאזן הנסתר של בין כיווץ להתרחבות, שמלווה אותנו מיום היווצרנו ועד אחרית נשימתנו, הדובדבן הופיע הפעם בדמות הנוסעת שישבה על ידי, אשר לא רק התגלתה כדיילת של בריטיש בחופשה, אלא שהציעה את עצמה לעזרה בלתי מסויגת. ואכן, ברגע שכף רגלנו דרכה על אדמת הית'רו – יצאנו בריצה לעבר התחנה הבאה שלי.

אבל למישהו שם למעלה היו (שוב) תוכניות אחרות. (אני תוהה אם זה אותו מישהו שהתגעגע כל-כך לענבל, שהקדים את הליכתה מכאן אליו).

גם בלי מריטת-העצבים בביקורת הבטיחות הבריטית, שבה החליטו לשלוף, אחד אחד, את כל בקבוקוני התוספים מן התיקים שלי, לא הייתי מגיעה לטיסה בזמן. אז האיזון כאן היה, שבריטיש שלחו אותי באדיבות לתחנה הבאה, כדי שיכרטסו לי שם מקום בטיסה מאוחרת יותר, ואפילו ישירה לס פרנסיסקו, בלי עצירת-ביניים. תודה!

אבל לפני שהספקתי לחצות את המרחק הקטן שבין שני הדלפקים – פגשתי את האויב. כלומר, הוא פגש אותי במחשבה שאני האויב. גבר ענק-ממדים, שהגיח לפתע משום-מקום, אבל ניצב איתן כאילו היה מונח שם מאז ומעולם, וטוען בשוויון-נפש זוועתי "הדרכון שלך הוכרז כנגנב או אבד".

מה???

ואז אני מבינה. נכון, אני נוסעת עם שני דרכונים, שהישן שביניהם אכן נעלם לי לפני כשנה. מה הפואנטה? שמכיוון שאחרי הוצאתו של הדרכון החדש, הישן כמובן התגלה מחדש (בבית, כצפוי), אני אכן לוקחת אתי את שניהם. כי כדרכן של בדיחות מקאבריות, דווקא בדרכון הישן נמצאת הוויזה האמריקאית שלי. לכן, בדיוק כמו לפני שנה, כשנסעתי להיפרד סופית מענבלי, גם הפעם היו אתי שני הדרכונים. כי לפני שנה זה פשוט עבר בלי טיפת בעיה: כשהצגתי לפקיד חמור-הסבר בביקורת הדרכונים את הדרכון החדש ואת הוויזה בדרכון הישן, הוא פשוט הניף את החותמת ואישר. וזהו.

ואילו אתמול, בצהרי היום בלונדון, מיסטר שלטונות-ההגירה-של-ארצות-הברית-של-אמריקה מצטט לי את האינטרפול (!!!): "גברתי, את נוסעת עם דרכון שהוכרז כאבוד, לכן גם הוויזה שלך לא תקפה. את לא יכולה להיכנס לארה"ב. לכן את לא יכולה לעלות לטיסה."

כשאני חוזרת לנשום לרגע, אחרי ההשתנקות הראשונית (שאחר-כך נמשכה שעות, אבל באותו רגע מי חלם שכך יהיה), ואומרת לו כל מה שאני יכולה לחלום להגיד – שבשנה שעברה נכנסתי לארה"ב בדיוק באותו מצב, שאחותי מחכה לי לאזכרה של אחותי, שאיך יכול להיות שאין מה לעשות, שעם מי אפשר לדבר (אתי, הוא אומר, אני נציג השלטון, אני כאן מחליט).

כשאני כבר בוכה, המכסימום שהוא מצליח לפלוט זה קובץ מלים קפואות, שהקשר בינן לבין אמפתיה שואף לאפס:  "נשמע שאת לא מבינה אותי, גברתי. זה שבשנה שעברה עשו טעות, לא אומר שצריכים לחזור עליה. יש עוד משהו שאת צריכה ממני עכשיו?"

לא אלאה אתכם בכל הסאגה. רק אומר שהיא נמשכת עד דקות אלו, ועדיין ללא פתרון. השגרירות האמריקאית סגורה עד יום שלישי (שבת-ראשון – צריך לנוח, לא? יום שני – חג לאומי. ככה הגענו לשלישי). להגיש בקשה לוויזה אונליין לקח לי 3 שעות, רק כדי לגלות בסוף, שהמועד הראשון הפנוי לקביעת תור הוא ה-14.9.

שקלתי כבר התאבדות שקטה. (אין מה לדאוג, אני לא מהסוג המתאבד. אבל מבינה איך מגיעים לזה).

אפיזודות של איזון:

• אמנם אכסניית-המהגרים הנידחת שמצאתי אמש (אונליין) ללון בה היתה מזעזעת, אבל אמא שלי, מהארץ, הצליחה למצוא לי בית ללון בו לימים הקרובים, בביתו של ידיד כאן, בלונדון.
• אמנם אני כאן לבד, אבל הילה ועוד כמה אוהבות ואוהבים, מהארץ ומחוצה לה, מלווים אותי בכל צורה אפשרית, שלא אשתגע.
• אמנם פספסתי את הטיסה ואלוהים יודע מה יקרה, אבל נציג בריטיש איירווייז, מיוזמתו, לא רק שאיפשר לי להתקשר במשך כשעתיים לכל מקום בעולם מן הטלפון שלהם, אלא ש(שוב מיוזמתו!) קבע לי טיסה חלופית ליום רביעי, 9.9, כדי שאהיה אחרי הביקור בשגרירות (גם אני האמנתי שיהיה אפשרי, חחח) ולא אפסיד את כל מחיר הכרטיס (אילו חזרתי מיד לארץ).
• אמנם לא אהיה על-יד הקבר עוד מעט, ואת הכאב הפעם אחצה לבד, אבל את התכנסות החברים שהיתה מתוכננת להיום אחה"צ (בקליפורניה), כדי להתייחד ארוכות עם זכרה של ענבל אהובתנו, החליטו שם לדחות לאחרי שאגיע. נכון, אני אחת המארחות של המפגש הזה, אבל זה היה מרגש לקבל את ההצעה הזאת, כשעדיין מיררתי בבכי בשדה-התעופה בלונדון.

חשבתי, שוב, על ראש-השנה. לפני שכל זה קרה התכוונתי לכתוב כמה הרהורים עמוקים שהיו לי, שוב, על סוגיית הסליחה אך בעיקר – על סוגיית הקבלה, שהיא-היא האתגר הענקי, המחכה לנו מתחת למעטפת הסליחה.

אז אין לי לצערי אנרגיה פנויה לכתוב על רומו של עולם כשאני בהיתקלות כה מאסיבית עם החלקים הפחות מרוממים שלו (אפילו לא הזכרתי את הזעזוע כשהמחשב נשמט לי לרצפה בעודי מנסה גם לאחוז בו וגם לכתוב את כתובתו של המארח שלי).

מה שכן יש לי זה לשתף אתכם, כרגיל, בפיסת האמת המקומית שלי.

איך כל זה מביא אותי, כמה וכמה פעמים בשעה מזה יותר מ-24 שעות, לחפש בתוכי את היכולת לקבל. לקבל את ההלם, לקבל את ההלם, לקבל את ההלם. לקבל את מוגבלות המין האנושי וכל היצירות החוסמות שיצר. לקבל את חוסר-האונים, את הבדידות, את כאבי הגוף וכאבי הנפש, את הבכי על ההחמצה ואת הצחוק על האבסורד, את הכיעור ואת הכוחות שעמלים לאזן אותו.

בסקייפ, לפני כמה דקות, עם אחותי מיקי (תודה לאל, המחשב אמנם קיבל כתם כהה מצד ימין, אלוהים, מי יתקן לי את זה ואיפה,  בעיר הזרה הזאת, אבל הוא עובד!), שעדיין רועדת את האירועים שפוקדים את אחותה ארנינה מאז אתמול, ואת הביקור בקבר שהיא עתידה עכשיו לעבור בלעדיי, אמרנו שוב את אהבתנו. את קוצר-ידנו. את ההלם. את האבסורד.

ושוב סיכמנו. שגם זה יעבור.

לא, זה לא מבטל את טלטלת הרגע (או הרגעים הארוכים לפעמים). זה כן, לפעמים, מזכיר את היותנו אוקיינוס. סערות ואיזון, סערות ואיזון. ובסוף כולנו לא נהיה פה. וגם זה יהיה אוקיינוס למישהו. וחוזר חלילה.

שנה טובה, עם הרבה איזון (ולאו דווקא עם הרבה סערות, אם אפשר)

ארנינה

לאיזון נוסף, במיוחד "לפני החגים"…

אם טרם נרשמתם-נכנסתם-הקשבתם-למדתם את ההרצאות הרבות, המגוונות והמחכימות בשני המקומות שעליהם סיפרתי לכם לאחרונה, אני באמת ממליצה מכל הלב. שני המקורות פתוחים להאזנה חינמית לזמן מוגבל בלבד.

אז הנה תזכורת – אם תרצו לשטוף את התודעה בחומרים פחות עמוסים, אך לא פחות מעניינים…

הראשון:

6 הרצאות (!), כ-3 שעות נטו, של ידע מתקדם, שייתן לך הרבה השראה בהמשך התקדמותך בקליניקה, בעסק או ביחסים הארגוניים שלך, כמאמן/ת, מטפל/ת, יועץ/ת (הורה…). כאן

על מה ההרצאה שלי: "מה לעשות כשזה דורך לי על…"? מה לעשות עם השיפוטים, הבלבול, האמונות והפחדים – שאתם פוגשים בתוככם?

ועל מה דיברו המומחים האחרים?

שרון קל אור ודורון גושן ממיקוד דינמי: ממטופל פוטנציאלי למטופל בפועל – איך להציע את עזרתך בלי להתכווץ, לגבות תשלום ראוי, ולבנות מערכת יחסים סמכותית ומלאת אמון כהקדמה לאימון או טיפול

אריק פלד: הדיאלוג הפנימי – המפתח לשינוי אמיתי בחיים

אוריאלה פז מורין: 2 כלים חזקים שיהפכו את הטיפול/ אימון שלך לעמוק ועוצמתי ויניעו את המטופל לריפוי והגשמה כאן ועכשיו

ליאה ארד: "לראות עמוק, גבוה ורחב" – כלים פרקטיים לתוצאות עוד יותר טובות בטיפול ואימון

נילי דור האלה: כל מה שלא לימדו אותך בבית-הספר לטיפול ואימון אודות רגשות ולא העזת לשאול

השני:

האקדמיה לחוכמת-החיים – הפלטפורמה האינטרנטית החדשה, עתירת-הידע, להגשמה אישית, רוחנית ועסקית.

מה מחכה לכם שם?

כ-150 הרצאות (והמספר עולה…) שהוקלטו מראש וכבר מונחות אי-שם בסייבר ספייס – מכל קשת הנושאים האנושיים, ממרצים מובילים בתחומם (נכון, גם אני), מחולקות לקטגוריות בהירות, שייקלו עליכם/ן להתמצא ולבחור.

וכזכור, גם ההרצאה שלי (הבאמת מושקעת…), על "איך לחיות מהלב ולגעת בלב – המצפן הפנימי לפריצת-דרך בחיים וביחסים".

ומה מחכה לכם בהרצאה שלי?

• מהם 3 הכוחות העצומים, שחוסמים את כולנו כשאנחנו רוצים לחולל שינוי?
• מהן 5 דרכי-הפעולה הלא-מודעות שעליהן כולנו נופלים ביחסים – ואיך לצאת מהן?
• ואיך להשתמש ב-3 כוחות הריפוי הנגדיים בעזרת המצפן הפנימי, וליצור פריצות-דרך למרות המכשולים המוכרים?

הנה כרטיס הכניסה החינמי שלכם להרשמה לאקדמיה, כאן.