נפלאות הפרגון

מה אומר לנו wiktionary (המילון של וויקיפדיה) על המלה "פרגון"? "התייחסות אוהדת להצלחות האחר ללא הבעת קנאה".

ואני לא נכנסת עכשיו להסטוריה – המרתקת – של מילת-הסלנג הזאת, שממנה נגלה, שהיא בכלל לא נולדה בעברית, אלא באה מיידיש (ועוד קודם לכן מגרמנית…) לפני שהתאזרחה אצלנו עד כדי שאי-אפשר-לחשוב-על-לחיות-בעברית בלעדיה.

אני כן רוצה לספר ולהודות על לפחות שני מקרים שקרו לי ממש בימים אלו, של פרגון עמוק מאד שהופנה כלפיי. ושאני רוצה להפנות כלפי מישהו אחר, שאני מאד אוהבת…

המקרה הקל…

והוא – כל עשרות האימיילים, התגובות בפייסבוק, התגובות בבלוג שלי, ששלחתם אלינו בעקבות הפנייה אליכם, לסיוע בחיפוש סלוגן חדש למיתרים. וואו. איזה וואו.

לא הגעתי להשיב לכל אחת ואחד מכם בנפרד, אז אני שולחת לכם, מעל במה זו, ים של תודה והפתעה ואהבה. על עושר המחשבה, היצירתיות, המקוריות, ובתוך זה – החשיבה העמוקה על התאמת ההצעה לרוח של מה שקורה במיתרים.

אבל התרגשתי לא פחות, אם לא יותר, מגלי הפרגון, האהבה, העידוד, החיבור אלי ואלינו – שזרמו וזורמים לעברי ולעבר מיתרים דרך התגובות שלכם. אמא'לה.

עד לפני שנים ספורות ממש, לא הייתי מסוגלת להכיל את עוצמת הפרגון הזה. הייתי מספרת לעצמי משהו שלילי עליי (שהרי שם-המשפחה שלי היה "לא-בסדר"…), שהיה מצדיק לי את סגירת-הלב מפני האהבה או הפרגון הזורמים אליי. ולמעשה נותרתי בתחושת בדידות עמוקה בלב, למרות שרוב חיי הרבה אנשים אהבו אותי.

אז זה שאני נשארת פתוחה, קוראת כל מלה שלכם בשקיקה, לא מתקפלת בִּפְנים כשהמלים מחבקות, מתמוגגת כששומעת באמת כמה מפרגנים לי ולמיתרים – זה הישג נפלא מבחינתי. הסיסטם שלי הסכים להשתנות… חגיגה באמת!!!

לכן אני מדגישה את ההיבט הזה, הרגשי, יותר מאשר את תוכן הדברים, הלוא הוא – מה יהיה הסלוגן החדש של מיתרים… כי נרEה לי שברור לכולכם/ן, שאנחנו בתהליך חיפוש, שלא ממש קל להוציא אותו לפועל. אז לעניין עצמו – יש כמה רעיונות ממש מפתיעים ומקסימים שקיבלנו מכם/ן, למרות שהם עדיין לא היו "זה". בבקשה המשיכו, לא להתבייש ולא לחשוב שלא תספיקו. כי הבנתי שזה תהליך לידה לא-פשוט, ולכן הצעותיכם, גם כשאינן מתאימות לנו, מאד מאד מעשירות את כיווני החשיבה שלנו. וזה הדבר העיקרי בחיפוש מעין זה.

אז שוב תודה על כל מלה וכל רעיון! המשיכו לשלוח לנו רעיונות (כאן או בדף הפייסבוק שלנו), כל אחד כזה פותח כיוונים נוספים, ונמשיך עד שנמצא! וללא ספק תשמעו מאתנו לכשייוולד הסלוגן המיוחל…:-)

והמקרה היותר קשה…

המעוגן בַּשדה המכוּנֶה בעולמנו "תחרות". שכולנו מכירים אותו כ(לכאורה) נתון-טבע כמעט בכל תחום בחיינו – החל משנות הילדות המוקדמות, שמֵהן והלאה מטפחים לנו את המצוינות ו/או ההישגיות – באמצעות תחרות, וכלה בעולם השיווק, הפרסום, העסקים בכלל, שניזון מן הרעיון הזה (של תחרות-הישגיות-מצוינות כפסגת הכל) וממשיך להזין לנו את התודעה במושגים האלו בעוצמה כה גדולה, עד שנדמה שאין אפשרות לראות את העולם אלא מבעדם.

מה קורה לנו, למשל, כשאנחנו שומעים על שני גופים או יותר, שלכאורה או באמת פונים לאותו קהל-יעד? אנחנו אוטומטית תוהים איך הם יכולים לשרוד ו/או מי מהם "ינצח". אני משערת שאין צורך להכביר כאן מלים בעוד דוגמאות מעין אלו, שאלפים כמותן חולפים לנו ליד התודעה (ומחלחלים אליה, כמובן), כמעט מבלי שנשים לב שהן מתרחשות.

איך כל זה קורה? ההסבר הראשוני אך הממצה גלום כולו במלה "פחד". כן, אותו צורך-הישרדותי עתיק ועמוק, שמטרתו האחת והיחידה היא להגן על חיינו, ושלמרבה הצער, מזה אלפי דורות נעשה בו כלפינו, ואנחנו ממשיכים לעשות בו כלפי אחרים וכלפי עצמנו – שימוש מעוות, שזורע נפרדות, סבל והרס בקרבנו.

למה אני אומרת "מעוות"? כי המשפט "אין מספיק לכולם" הוא המצאה של המוח המערבי, שבעיקר מאז הולדת הקפיטליזם טורח לטפטף לנו אותה כאילו היא האמת-על-החיים, בשעה ש – למיטב הבנתי – העובדות הן שונות לחלוטין. אילו היתה חלוקת משאבים בעולם באופן שלוקח בחשבון את כולם – לא היה חסר לנו דבר.

אז לפני שמתנפלים עליי פה (בזעזוע או בהסכמה…) אני מודיעה מייד, שאני לא נכנסת כאן לכל הדיון הפילוסופי (הכאוב), שמתנהל ושאפשר לנהל על הסוגיה הזאת. אני מניחה שלא כולם/ן מסכימים/ות אתי, ואולי בפלטפורמה אחרת ובזמן אחר נוכל להמשיך לחשוב על כל זה (שהוא בנפשי, אגב…). כרגע אני ממשיכה לעבר הפואנטה…

רוצה להביא עוד דוגמא אחת לעניין זה, ולעבור לנקודה האישית.

מתי, למשל, למדנו להציב "הצלחה" בראש סדר-העדיפויות האנושי? מתי הסכמנו להצדיק ואף להעצים אותה בעזרת חשיבה כמו "יש מקום רק ל-X אנשים בצמרת", או "אדם לאדם זאב", "אין מספיק לכולם…", "אי אפשר לסמוך…" וכיוצא באלו תפישות-עולם פרדיגמטיות, שבמודע או לא במודע, רובנו המכריע מתנהל על-פיהן? איך זה שכל-כך רבים ורבות מאתנו נופלים בפח ה"ריאליטי", שכולו ניזון מן ההסתכלות הקוטלת על "מי פה לא-בסדר ואיך הם יאכלו זה את זה"??? משאירה את השאלות האלו פתוחות כרגע. למחשבה. ואולי, מתישהו, גם ליצירת שינוי.

אז כל אחת ואחד מאתנו נמצאים במקום אחר בספקטרום הרחב הזה, של תודעת החֶסר=פחד. ומה שאני מאמינה הוא, שהעולם נמצא עכשיו בשלב-המעבר בין המודעות הזאת, הכל-כך מכאיבה, לבין התודעה החדשה, שבה "יש מספיק לכולם". תודעת האֵמון, הפתיחות, הנתינה, הפרגון… התודעה שאהבה היא המפתח שלה ואליה.

אני עצמי מתאמנת במודע על לצאת מפרדיגמת הפחד מזה כמה שנים טובות. וכל פעם נתקלת בעוד מחסום פנימי, שלכאורה מצדיק את הישארותי בחשיבה העתיקה, של תחרות, כלומר מלחמה… ואתמול היתה לי הזדמנות נדירה-נדירה, לחוות את פתיחת-הלב, שמתרחשת ברגעי החסד שבהם התודעה מסכימה לאפשרויות חדשות.

וזה הפרגון במלואו

שוחחתי (בסקייפ) עם אחד מתלמידיי האהובים ביותר, שהחיבור שלי אתו כל-כך עמוק, שאילו היה לי בן – הייתי שמחה אילו הוא היה הוא…

שמו יואב ליבנה. בוגר קורס המנחים שלנו, "מנהיגות מודעת", 2009. נשוי לגליה (גם היא בוגרת אותו קורס…), אב ל-3, מורה, מנחה, מאמן, מנהיג. שיחד עם גליה ממשיך להפיץ בארץ את בשורת המודעות המקרבת. ומי שעוקבים אחרינו ו/או כבר לומדים אצלנו, ודאי יודעים/ות, שהפקדתי בידיו חלק מקורסי היסודות שלנו, ושהוא מעביר אותם בהתלהבות אדירה בכמה וכמה מקומות בארץ, וההדים שמגיעים מתלמידינו שם פשוט נפלאים.

עד כאן טוב ויפה, נהדר אפילו – המון המון סיפוק, נחת, עונג בשבילי, כמי שהיתה מורתו. מה עוד אני יכולה לבקש לעצמי. אבל למה שיהיה רק פשוט וקל? למה שלא יהיה קוץ באַלְיָה? נו, אז לא לדאוג. יש קוץ.

בצד עבודתו בתוך מיתרים, את מלאכת ההפצה וההנחלה של תקשורת מקרבת יואב עושה גם במסגרת גוף עסקי משלו, שהקים יחד עם גליה, ושבו הוא משקיע כמובן המון אנרגיות, שעות, חשיבה והתכוונות. כדרכם של יזמים עצמאים (שגם אני אחת מהם, כמובן), הוא כמובן רוצה להצליח. כלומר, בצד התשוקה – המשותפת לשנינו – להביא את הרוח המקרבת לכל מקום אפשרי בארצנו, כדי שבאמת נחיה כאן אחרת, יואב גם מפרנס משפחה. (גם אני, כמובן, רק שבמקרה שלי – אני המשפחה שלי, שתחת כנפיה נמצאות גם כל בנות-הצוות הנפלאות שלנו…).

מה כל זה אומר? שעל-פני השטח, קל מאד ליפול למלכודת הפחד הנרכש, שאומר שאנחנו "גופים מתחרים", כלומר, שאנחנו צריכים לדאוג "רק לעצמנו", שאנחנו צריכים לשמור על הקהל שלנו כל אחד/ת לעצמו, כדי שלא תהיה "זליגה" וכו' וכו', משערת שלא יקשה עליכם/ן להשלים את החסר.

אז בשיחתנו אמש, בעוד שנינו נעים בין שחוק לדמע (פשוטו כמשמעו), הגענו לעומק של חיבור, שכמותו לא זכיתי לחוש פעמים רבות בחיי. בזכות האומץ האדיר של שנינו, וההתעקשות שלי – ושל יואב – על "לדבר את השיחה הלא-מדוברת" (המוטו של חיי…), פתחנו ואמרנו דברים, שרבים-רבות בעולם לא מעזים להגות אפילו במחשבתם. עברנו – ביחד – דרך מופעי הפחד העתיק, שבו בעיקר אני העליתי את השאריות של מה שלפעמים עדיין מנהל אותי – כמו, למשל, שכידוע, אני כבר לא בת 20, אפילו לא בת 40… ורוצה לחשוב בפיכחון על המחצית הרביעית של חיי…:-) וכמה קל, מתוך ההסתכלות כזאת, ליפול למחשבות התחרות המוכרות, של "לא יהיה לי מספיק".

ובכל זאת, בסבלנות ובאהבה אין-קץ, תלמידי היקר התנווט בתוך המהמורות עם לבו הגדול, והוביל את שנינו אל מעבר לתהום (המדומה…) של העיוורון.

מקצרת לכם/ן את תיאור המסע המרגש שעברנו ביחד, וחותמת בשורה התחתונה: יואב ואני החלטנו לא רק לפרגן זה לזה, אלא ממש לתמוך זה בזה.

ולכן, כצעד ראשון ומרומם-נפש (בשבילי), אני מזמינה אתכם/ן בשמחה, בהתרגשות (ובגאווה, בעצם…) – כל מי שמתגורר/ת באיזור ראש-העין או מכירים/ות אנשים משם, להצטרף לקורס יסודות התקשורת המקרבת של יואב ליבנה ובהנחייתו!

פותחת את שערי לבי להזמין את כל מי שרוצים/ות ללמוד את התורה המופלאה הזאת, ושרוצים ויכולים לעשות זאת כבר בשבוע הבא – עם יואב בסדנת המבוא לקראת הקורס המלא שלו.

פרטים על הקורס המלא שיתחיל ב-4.2.14 – תמצאו כאן

ואת כל הפרטים על סדנת המבוא שתתקיים בראש העין ב-14.1.2014 – תמצאו כאן

הסדנה בת 4 שעות בלבד תיתן לכם בין היתר:

– הבנת הסיבה לריחוק ביניכם לבין יקיריכם!
– מדוע אנחנו מתרגזים עליהם ואיך אפשר להמנע מלהגיע לתחושת הריחוק זה מזו?
– מהי השפה המרחיקה וכיצד להתבטא כך שיבינו מה אנחנו רוצים!!!
– ועוד ועוד תועלות רבות שיעזרו לכם לשפר את מערך התקשורת בבית.

יחי עידן הפרגון!

ארנינה

נ.ב.

לא יכולה שלא לפרגן, מעומק לבי, לשלוש דמויות נוספות: אחותי מיקי, שכשהיתה לא מזמן בארץ, נפגשה אתי ועם יואב (וגליה), כדי לעזור לנו לחצות מחשבות עתיקות ושבזכותה חלה תזוזה גדולה אצל שנינו. גליה, שנולדה עם לב בגודל שאני לא מכירה הרבה כאלו, ומרעיפה על כולנו, מאחורי-הקלעים של כל זה, את אמונתה המוחלטת בעולם שהפחד לא שולט בו, והילה, אשת-החוטים של מיתרים, שהיתה אתי ועם יואב בשתי שיחות (גם בזו של אתמול), ומלווה אותנו בלבה הגדול לעבר ממלכת הפרגון, השיתוף והאהבה.

חותמת בדמעות של התרגשות ואהבה וגם תקווה – שעוד ועוד מכם/ן תבחרו בָּאומץ החדש, של לדבר, להקשיב ולחיות בלב פתוח.

גם אתם/ן התרגשתם/ן כמוני? כתבו לנו, שתפו אותנו… איפה זה פוגש אתכם/ן? מה אתם/ן למדים/ות מהאפשרות לדבר כך? איך אתם/ן יכולים לאמץ את זה לחייכם כצעד ראשון? איך לדעתכם/ן שיחות מהסוג הזה יכולות לשנות את העולם בו אנחנו חיים?

סקרנית לשמוע אתכם/ן,

ארנינה