אשתף אתכם במשהו שבדרך-כלל רק מקורבי ולפעמים תלמידי יודעים עלי…

במשך רוב חיי האמנתי שאני "לא יודעת לאהוב".

למסקנה הכאובה הזאת הגעתי בעקבות שילוב קטלני בין שנים של ספיגת מסרים שוללים מאבי (על כמה אני "לא…" בהרבה מאד דברים) לבין סצינה אחת עם אמי, שהטביעה בי את האמונה הזאת לשנים רבות מאד.

אמא שלי, כנראה במר ייאושה מבתה הסוררת דאז (כך בעיני אבי, הלוא הוא בעלה, כמובן), אמרה לי – כשאני בסביבות גיל 14 – את המשפט הקשה הבא: "את בדיוק כמו סבתא שושנה (אמו של אבי). לא יודעת לאהוב".

ובמשך שנים אכן האמנתי שזאת האמת עלי (כמו עוד כמה אמיתות קשות). לא עזרו מאות פעמים, שרבים ורבות מחברי ותלמידי (עוד בימים שלימדתי פסנתר), שלא לומר אחיותי, פשוט אהבו אותי על מי שאני ועל החוֹם הטבעי שיצא ממני, ובעיקר אחותי ענבל (ז"ל), שממש טפטפה לי במשך שנים כמה אני מקסימה וכו' וכו'. המשכתי להאמין שמשהו בי פגום. "אני לא יודעת לאהוב".

מה גאל אותי בסופו של דבר?

ראשית, כל מה שלימדתי… (שנבע, כמובן, בדיוק מתוך הפציעות שלי). לאט לאט השתכנעתי בעצמי, שחמלה כלפי עצמי בִּמקום אשמה, ולב פתוח לאנושיות שבי במקום תיעוב עצמי, תקפים גם לגביי… ובסופו של דבר, מפגש אחד, בלתי-נשכח, עם תלמידים שלי ושיחה אחת, בלתי נשכחת, עם ענבל, הצליחו לשחרר אותי מאחיזתה של האמונה הכל-כך קשה הזאת.

המפגש ההסטורי התרחש ביום-הולדתי ה-60, שבו הסכמתי, לראשונה בחיי, להיפתח לאהבה שזרמה אלי מכמה עשרות תלמידים ותלמידות שלי (מקורסי ההכשרה למנחים של מיתרים), שעמדו מולי ושרו לי את "Imagine" של ג'והן לנון (דמעות עולות בי כל פעם שאני נזכרת בזה. הנה קישור לוידאו מן האירוע…). והשיחה ההסטורית התרחשה לפני כמה שנים לא רבות (לצערי…), שבה ענבל שאלה אותי סדרה קצרה של שאלות, שהצליחו סוף-סוף לטלטל את המוח העיקש שלי ופתחו לי את הדלת לָחיים שאותם אני חיה עכשיו. (חשוב רק לומר, שאם היה יצור אוהב בפלנטה הזאת, זאת היתה ענבלי. הזוהר הפנימי שקרן ממנה בכל אשר היתה ועשתה, היה בלתי שנוי במחלוקת. כלומר, מבחינתי היא היתה אוטוריטה בענייני אהבה… ולכן הקשבתי לה… תמיד התקנאתי בה, על הפשטות שבה התדר הזה זרם ממנה. עד אחרון ימיה, פשוטו כמשמעו…).

היא שאלה אותי – "יש אנשים שאת חושבת עליהם כשאת לא רואה אותם?"

כשעניתי, כן, אמרה – "זאת אהבה".

"יש אנשים שנעשֶה לך חם בלב כשאת פוגשת אותם?"

כן. "זאת אהבה".

יש אנשים שאת רוצה לעשות להם טוב? ושעושה לך טוב לעשות להם טוב?

כן. "זאת אהבה".

ובבת-אחת, המוח שלי הסכים לרעיון (שכמובן לימדתי אותו במשך שנים, וממשיכה ללמד), שהכינוי שאנחנו מצמידים לדברים משנה את כל החוויה הרגשית שלנו כלפיהם.

כלומר. התשובות שנתתי לענבלי לא היו לי חדשות. ההבנה שכל זה הוא אהבה, היא זו שנחתה על התודעה שלי והזיזה את ערימת האמונות המעוורות שאיתה הסתובבתי. עד אותו יום פשוט לא קראתי לחוויות הפנימיות האלו שלי (= מתגעגעת לאנשים, עושֶה לי חם בלב לפגוש אותם, רוצָה לעשות להם טוב) בשם "אהבה". אפילו האמנתי – במסגרת האמונות של העידן החדש – שמכיוון שכולנו ממילא השתקפויות אלו של אלו, אז אני בעצם אוהבת את עצמי בהם, אז זה לא באמת לאהוב… (כי אז לא ראיתי את מה שאני רואה כיום, שאין סתירה בין שתי האהבות. שאני יכולה, בו-זמנית, לאהוב אותי כפי אני משתקפת בהם, וגם לאהוב אותם על מי שהם… פשוט לא האמנתי, בעיקר בבית, שמישהו אוהב אותי על מי שאני, אז לא ידעתי שבעצם אני כבר חיה כך…).

איך כל זה מתקשר ללימודי א.ה.ב.ה, שאני יותר ויותר מלמדת (וחיה, כמובן)??

כשיותר ויותר חילחלה המלה "אהבה" לעשייה שלי במיתרים, התבלבלתי… מה לי ולאהבה… ועד היום, אני נזהרת מאד מן השימוש המוגזם והשחוק (בעיני) שעושים במלה העצומה הזאת.

אני לא חושבת שיש למישהו/י מאתנו צורך באהבה. לא. אני הרבה יותר מתחברת לְמופעים אנושיים, יומיומיים, שמבחינתי הם ביטויים ממשיים של אהבה. אני מאמינה שהקשבה, חמלה, אמפתיה, הבנה, לדעת שאכפת מאתנו, סקרנות כלפינו ונתינת מקום לחוויה שלנו, שלא לדבר על מגע (אוהב… :-)) והזנה, הם-הם הדברים (הצרכים) שאנחנו כמהים אליהם. לא "אהבה" כמושג בפני עצמו. הוא ערטילאי מדי. (או – כל-כך ממשי ועמוק, שאי אפשר בכלל להגיד אותו במלים…).

כשאנחנו אומרים "תינוקות צריכים אהבה", פספסנו משהו גדול בעיני. הם צריכים את כל האיכויות שמניתי, את הביטויים האנושיים של התייחסות כלפיהם, שימלאו את לבם וחייהם בַּידיעה העמוקה שהם (אנחנו…) רצויים, שיש להם מקום בטוח להיות בו מי שהם באמת ובמלואם. כך הם מבינים שהם אהובים…

למרבה הצער, רובנו המכריע, לא זכינו לחוות את החוויה הענקית והמתמשכת הזאת בשנותינו הראשונות, ומתוך כך, גם לא בשנותינו המאוחרות יותר. דורות של אנשים פצועים, שגררו – וגוררים – איתם את תפישת-העולם של "בסדר / לא-בסדר", המשיכו – וממשיכים – להעביר הלאה את העדר-האהבה הפשוטה. כשאנחנו "לא-בסדר", כל הצרכים שמניתי כמעט לא יכולים להתקיים. כי מגיבים אלינו לא באופן ספונטני, מחובר לצרכים (של הורינו ושלנו), אלא מבעד לפילטר הקבוע של מדידת ההתנהגות שלנו וקִטלוּגה באמצעות שיפוטים. ואיבדנו את הטבעיות הזורמת של הקשר האנושי.

ואז חיפשתי בתוך המושג העצום הזה, אהבה, מהם המרכיבים שיכולים לאפשר לנו, לכל אחת ואחד מאתנו, להשתחרר ממעמסת הדורות הזאת, להרים את ראשינו, לחפש ערוצי ביטוי חדשים, לצאת מן האוטומטים של שלטון הפחד ולפתוח את לבותינו כלפי עצמנו וכלפי הקהיליה האנושית… באהבה.

והתשובה נחשפה לפניי. א.ה.ב.ה

א.      אומץ.

ההתגברות על הפחד שמא לא יבינו אותי, שמא אפגע באחרים, שמא ישפטו, שמא לא יאהבו אותי… ההסכמה לפתוח את הפה ולומר את האמת שלנו (בחמלה…) למרות הפחד…

ב.      הקשבה.

ההסכמה לפתוח את הלב. לשמוע מעבר להרגלי הפילטר השיפוטי, מעבר להתניות, מבעד לתגובות האחר, למרות האוטומטים…

ג.       בחירה.

ההסכמה לפעול אחרת מכל מה שהתרגלנו. ללכת בשבילים לא-ידועים-מראש, להגיב בחמלה במקום בשיפוט, לבטא ברכות במקום בהאשמה, בעצירה במקום בריצה ועוד ועוד ועוד…

ד.      התמרה.

השינוי העמוק, הפנימי, והשינוי הרחב, החיצוני. קפסולות המפגשים האנושיים שמתחילות לפתע להיראות אחרת, שמרגישים בהן אחרת, היכולת לנשום, שמתחדשת כאילו-מעצמה,

כך הגענו למפתח הרביעי.

שמתרחש מתוך עצמו, כתולדה טבעית של הדרך החדשה שבה התחלנו לפסוע בעזרת האומץ, ממשיך לשלוח שורשים חדשים לתודעתנו, לבנו וגופנו, ככל שאנחנו מתמידים להקשיב אחרת, והופך יותר ויותר לברירת-המחדל המועדפת שלנו, כשאנחנו שבים ובוחרים בַּתודעה החדשה, למרות הפחד, למרות ההתניות, למרות הפיתויים.

אלו החיים הממתינים לכולנו, בפנים ובחוץ, כשא.ה.ב.ה היא הדרך הנבחרת. במודעות, ברצון, בכוונת-הלב.

כך אני חיה, כמיטב יכולתי, מדי יום. זה מה שאני מלמדת. זה מה שאני מאחלת לאנושות הפצועה והמבולבלת שלנו.

איך תוכלו ליישם את הדרך הזאת בחיי היום-יום שלכם?

הקצו לעצמכם כמה דקות היום (ובכל יום…?) לשבת עם עצמכם. פשוט כי אתם מספיק חשובים. כי זה אקט של אהבה כלפיכם. באמת פשוט. ושאלו את עצמכם שאלות על מצבים מוכרים ובעיקר מכאיבים בחיים.

הפליגו פנימה, התבוננו, נשמו, שובו ושאלו.

באומץ. כי לא תמיד נעים לפגוש את מה ששם בפנים. אבל זה אנושי כל-כך…

בהקשבה. כי המוח הקדום שלנו מסתיר מפנינו חלקים רגישים, שעלולים להכאיב. עזרו לו ולעצמכם לחצות בעדינות את המהמורות העתיקות, הזכירו לעצמכם שאתם כאן כדי לצמוח ולצאת מכל המשא הרב-דורי הזה, ושהדרך היא ללכת בדרך…

בבחירה. כל פעם מחדש, כשהפיתוי לחזור לישן מופיע. זכרו, בלב פתוח וחומל, ש(רק) לפעמים נצליח, הרבה פעמים לא. ואז בחרו להיות באמפתיה לעצמכם (או אליהם, כל אלו שכל-כך ציפינו שכבר יעשו את מה שאנחנו רוצים ומבקשים [לרוב דורשים...], במיוחד אם לדעתנו זה לטובתם ו/או משפיע על חיינו שלנו…).

שאלו את עצמכם… מהי א.ה.ב.ה בשבילכם? מה משמעותה? האם היא קיימת בחייכם במינון שאתם שמחים עליו? איך ואיפה את מפעילים אותה? מוותרים עליה? מודעים לקיומה גם במצבים מאתגרים אך לא מצליחים ליישמה? מה עוצר אתכם? ואיך תוכלו לעזור לעצמכם להעצים את השימוש בה?

שאלות עמוקות, יומיומיות וחוצות-חיים כאחת. בסוגייה שהיא אחת הגדולות בחיינו כאדם.

שאלות שאין עליהן תשובה "נכונה". יש התשובה שלכם. (וגם היא משתנה בתוך החיים…).

וכל התהליך המדהים הזה, של חיפוש וגילוי, חיפוש וגילוי, עלייה וירידה, התרוממות ונפילה, היזכרות ושכחה, התעוורות והתפכחות, הוא-הוא ההתמרה (טרנספורמציה) בהתהוותה. אינסופית, תמידית, בכל זמן, בכל מקום, וגם, לנצח, ברגע הזה ממש.

עד כאן.

לחיי האהבה,

ארנינה

נ.ב.

מצחיקה… איך לא חשבתי על זה קודם… הספר שלי. "להתאהב בעצמי מחדש". שכל-כולו מתנה שקיבלתי אלוהים-יודע-מאיפה (מאד מאמינה שרוחה של ענבל ליוותה אותי בתוך תהליך היצירה המואץ שבו נולד הספר). במבט מסכם, אולי זוהי ה-חגיגה הגדולה של הטמעת הא.ה.ב.ה בחיי… (אין לי ספק שהולדתו של הספר הזה היא מענה מרפא מאין כמוהו לחוויית השלילה המתמשכת שחוויתי מאבא שלי… שכנראה, זו היתה דרכו לבטא את אהבתו אלי…).

מזמינה אתכם מכל הלב לקרוא אותו. הוא עושה הרבה-הרבה טוב למי שכבר טעמו ממנו (מקבלת הדים כל הזמן). אפשר להזמין אותו כאן.

ואחרון חביב… אם כל סדרת המפתחות הזאת עשתה לכם חשק להצטרף לקורס שבו לומדים, חווים, מתנסים, מגלים ומתמירים את כל זה והמון יותר, אז הירשמו עכשיו לרשימת ההמתנה למחזור הבא של "המצפן"… כי המחזור הנוכחי מתחיל ממש ממש בעוד יומיים… (כמובן שאם הקול הפנימי לוחש בטירוף "עכשיו, עכשיו!", תוכלו להרים טלפון ממש עכשיו ליפעת, 054-374-9294, ונצרף אתכם, אבל בתוך היום-יום המשוגע של כולנו, אני מניחה שזה יחכה לשנה הבאה…).

לחיינו!

תגובות

תגובות