אלה היו מאותם אירועים חד-פעמיים, שבהם רוח האדם ממריאה מעל למחסומים, נפש פוגשת נפש, הלב מתרחב לִמחוזות שרובנו כמעט אף-פעם לא מגיעים אליהם, והנפשות הנוכחות זוכות להינגע ביופי הזה ולהתמלא ממנו.
פתאום, בַּיום השלישי של הריטריט שהיה לנו בסופ"ש החולף ("לדבר את השיחה הלא-מדוברת"), האופציה המופלאה הזאת התרחשה.
לא אפרט הכל, מחמת צנעת הפרט, רק אתן לכם נגיעה. הלוואי ואצליח להעביר משהו מן התחושה. ובעיקר מן התקווה והידיעה, שאפשר ממש לייצר יותר ויותר חיבורי-אמת מעין אלו בחיינו, אם רק נגיח מן הקונכיה המבוהלת ונדבר את הדברים באומץ, בפגיעות, בכוונת-הלב. ו"המצפן", גם בפעם הזאת, אִפשר את כל זה.
וכולנו, שם בריטריט, חווינו את האפשרות הנדירה הזאת על בשרנו.
האפשרות להיות בו-זמנית ביחד עם דמות שאני רגילה לראות בה "אויב" ללא שמישהי מאתנו נדרשת להימחק, לוותר, או להתנפל, כדי שיהיה לה מקום. להיות בו-זמנית עם דמות שעד עכשיו אי אפשר היה ששתינו נוכל להתקיים במקביל – ועכשיו זה אפשרי. אמנם לא פתרנו את שורש הכאב, שאולי לא יכול להיפתר לעולם, אבל שתינו יכולות להישמע, להיראות, לקבל מקום מלא. יש מקום לכאב העצום של שתינו להיות באותו חלל כשהוא מוחזק בראייה הדדית, בהקשבה הדדית, בהכלה הדדית, בשתיקה מחבקת. ביחד. גם וגם. לא "או-או". אין כאן מנצחים או מפסידים. אין צודקים או אשמים. יש כואבים ביחד. יש עדינות בהבנה, שהכאב הוא לא רק של צד אחד, והוא לא נגרם בגלל צד כלשהו.
זה מה שמאפשר את הנס הזה. היכולת להיות בו-זמנית עם כל הקולות, כל החלקים, כל הדמויות, ללא תחושת נפרדות, מבלי שיש מישהו או מישהי לא-בסדר. מעבר לכל תיאוריה, דת, "שיטה", או רעיון של "מי צודק", החוויה העמוקה של עד כמה כולנו נבדלים, ייחודיים, וגם דומים ומאוחדים.
התסריט מוכר עד כאב לכולנו. במקרה הזה הוא חריף ביותר, הכאב.
מצד אחד דמות א', שכל חייה, לרוב רק אנרגטית ובלי אמירות מפורשות, ספגה חוויות של דחייה, התעלמות, מיאוס, הדיפה ממשפחתה. ואת הדברים הקשים, שלאחרונה החלו להיאמר במפורש במשפחה, היא מצטטת בקבוצה כדי לחזק את שרירי הספיגה שלה. כל הסחרור הנוכחי בחייה קורה בעקבות מהלכים עתירי-אומץ, שהיא עצמה, בעזרת אוצרות המצפן, יזמה. היא פתחה במסע הידברות חסר-תקדים במשפחה, כדי שסוף-סוף אפשר יהיה להביא מזור לַכאבים של כולם. אלא שלפני שהמזור מגיע, הדברים הקשים צריכים להיאמר ולהישמע. והיא, עכשיו, לקחה על עצמה לשמוע ולספוג. וזה כואב.
ואנחנו שם, בריטריט, יושבים ושומעים. אין בנו שיפוט כלפי המשפחה, כבר הפנמנו שאין "צודקים" או "אשמים". לבנו יוצא לדמות שלנו, ואנחנו גם קולטים את מצוקת המשפחה.
מצד שני מתעוררת לפתע לדבר דמות ב', ממשפחה אחרת אך דומה, שמשהו בה בוער להיאמר בעקבות סיפורה של דמות א', אך מתבייש עד מוות להשמיע את עצמו. ואני דוחקת בה, בדמות ב', לומר בקול את דברי הבושה שלה.
"לפעמים אני חושבת 'הלוואי שהוא היה מת', היא מצליחה לפלוט, אחר מאבק שכבר נמשך שנים, נגד עצמה, מחשבותיה, הבושה הענקית שבלחשוב מיני דברים איומים כאלו. איך אפשר להגיד דבר כזה על בן-משפחה, גם אם נפשו לקויה. זוועה.
והיא אמרה את הזוועה הזאת. שוב. ושוב.
ואז נָשמה. אולי לראשונה בחייה.
וחוותה שחרור. מעצם היכולת לדבר את הדברים האיומים האלו אל מול קהל אנושי. ולהתוודע לאנושיותה שלה.
מן העֶבר השני, דמות א' (שהדברים לא כֻוונו אליה, אך כה מוכרים לה) ממררת בבכי. ובכל זאת נשארת בחדר, עם הכאב. היא רוצה לשמוע. להבין עוד יותר את משפחתה שלה, דרך סיפורה של דמות ב'.
ואז נוסף קולה של דמות ג', שטרם נשמע בחדר (שהיא למעשה דמות א'). זו הסופגת את ההכפשות. וכשהקול הזה בוקע, ומונח גם הוא בין כולנו, על אף שגם הוא מיוסר, בודד ומיואש, הפֶּלא מתרחש. ושתיקה רבת-הוד משתררת על כולנו.
אין באולם ולו גרם אחד של עוינות, טינה, כעס, או היסגרות בין דמות א' ל-ב'. שכל אחת מהן מייצגת את עצמה, אך בו-זמנית גם את כולנו. את התשוקה שיהיה לי מקום להיות מי שאני במלואי, בצד הכמיהה שייראו גם אותי כשתשומת-הלב המרכזית מופנית לבן-משפחה אחר, שעל פניו זקוק ליותר, לכאורה או באמת.
אין כאן מישהו לא-בסדר. יש כאב עצום, שמועצם עשרת מונים בשל הבושה להשמיע אותו, ושלרוב אנחנו מכסים עליו במופע כלשהו של אלימות – כלפי עצמנו או האחר, באשמה או בכעס, בהסתגרות או בהתקפות.
ובסוף המהלך, לאחר כמה דקות של דמעות חרישיות, נפתח לבה של משתתפת אחרת, שאומרת "איזה פלא זה באמת להרגיש את זה, עד כמה כל אחת ואחד מאתנו, נולדנו בדיוק מי שאנחנו. לא אנחנו יצרנו את מי שאנחנו, לא יצרנו את הרגלי התגובה שלנו, אנחנו פשוט ככה. וזה לא 'בסדר', וזה גם לא 'לא-בסדר'. רק מקום להתבונן אליו בחמלה, ומשם לבחור, בעדינות רבתי, האם ואיך אני רוצה ויכולה לשנות משהו במערך התגובות שלי, אם הוא פוגע בי או באחר. אני ממש מרגישה עכשיו איך נעלמת לי האשְמה מן הגוף…".
בקורס המצפן זה בדיוק מה שאנחנו עושים, רק למשך יותר זמן.
מתבוננים עמוק עמוק פנימה, אל המחוזות שרוב האנושות הממהרת לא מרשה לנו להתעכב עליהם. כי הפחד רב, ובעיקר הבושה. כי מה נעשה עם החומר "הנוראי" שבו ניתקל? איפה נשֹים את עצמנו, כשנפגוש את סלידתנו מן היקרים לנו ביותר? מעצמנו? מי יקשיב לנו בלי להתחלחל או להשתיק אותנו? מי יוכל לספוג את האנושיות הצרופה שמתחת לכל זה, ולאפשר לכל הקולות השורטים, השרוטים, אפופי האימה, להישמע, עד שהבושה הגדולה תתמוסס מהם והם יגלו את עוצמת הקסם האמיתי שבהם, בזכות יכולתם להביא את עצמם בפגיעוּת ובאותנטיות נטולת-פשרות?
מישהי אמרה לי בסוף הריטריט, שעד שפגשה אותי, היה לה דימוי על ישירוּת, שהיא אלימה ופוגענית. ועכשיו היא יודעת שאפשר להיות ישירה ואוהבת, לכוון חץ אל הלב, אבל כזה שבא מראיית האנושי ולא מתוכחה.
את כל זה ועוד המון אנחנו לומדים, חווים, מגלים במצפן. וכשממשיכים למסלול ההכשרה המלא, לומדים אפילו איך לעשות את הפלא הזה עם אחרים (משפחה, חברים, מתאמנים).
אני מניחה את האפשרות הזאת לפתחכם. רוצים ליצור ביחד את העולם, שכולנו בעצם כמהים אליו מאז ילדותנו, שבו באמת-באמת-באמת יש מקום להכל ולכולם? בואו למצפן. זה מה שקורה שם. פעם אחר פעם של גילויים אנושיים מפעימים, קליפות שנושרות, אמיתות שמתגלות, קהילה עוטפת, וכלים ומיומנויות מדויקים להפליא ליצירה משותפת ומתמשכת של כל זה ועוד.
לטעימה ראשונית מן הקסם הזה מוזמנים/ות לכנס ההיכרות החינמי עם שיטת המצפן, אתי ועם הצוות הנפלא שלנו. חמישי, 20.8.2015, 17:00-21:30. 4.5 שעות עשירות בתוכן, התנסות, חוויות, שאלות, תשובות וגילויים, על המצפן, השיטה, המורה והדרך. פרטים והרשמה – מכאן
ולעוד מידע על מסלול ההכשרה המלא היכנסו לכאן.
בשתיקה אוהבת
ארנינה