אני וכסף. דברים שמעולם לא חשפתי.

הדברים כאן לא פשוטים. לא מסוג הדברים שאני מדברת עליהם הרבה, אם בכלל, בוודאי לא דברים שרוב הא/נשים יודעים עלי. חומר אישי מאד ועדין מאד. קודם-כל לי, ומשערת שגם לחלק לא מבוטל מכם/ן.

אז בעצם מבקשת שתי בקשות. האחת, שאם לא מתעכל לכם טוב – תעצרו את הקריאה. כי היא באמת אישית וחושפת, וחשוב לי שתגיע לְלב שמוכן לכך. והשנייה – שתשתפו אותי במה זה עשה לכם, איפה פגש. ממש לא חייבים, רק מבקשת. בעדינות. ותודה מראש.

********************************************************************

כשהתחילה שנת 2015 אמרתי לעצמי שזאת הולכת להיות שנת ההבראה שלי.

אני לא מחבבת במיוחד טקסים, אבל משהו בי אמר לי, שכדאי לי להתגמש קצת… במיוחד כשבצד תשוקה עזה ואמתית לשינוי, בָּאופק מתקרב והולך לו יום-הולדתי (ב-26 בחודש הזה… אמא'לה), וההתגייסות הפנימית חזקה שבעתיים. אני באמת מתכוונת להצליח הפעם, גם אם רק בידיעה, שעשיתי כל מה שיכולתי. השאר ממילא לא בידיי…

אז התחלתי לתהות. מה הדבר שהכי הכי הייתי רוצה לשנות. ומה מנע ממני עד היום להצליח בו.

חשבתי, לפני הכל, שאני ממש, אבל ממש רוצה לטפל בענייני הבריאות שלי (הבראה, לא?). שהגוף שלי כבר הפסיק לאותת לי עליהם, ומסתפק בלצרוח. אז דווקא עשיתי כבר שני צעדים בכיוון, שאני מאד גאה בעצמי ופשוט שמחה עליהם (מה גם שאחד מהם כבר התחיל להראות סימני שיפור), אבל הרגשתי שזה לא זה.

ואז הבנתי שהנושא הוא היחסים שלי עם כסף. וצללתי לחיפוש האמונות שלי עליו. כי את הדפוסים שמתלווים ליחסיי אתו אני מכירה היטב היטב וגם הצרכים די ברורים לי. אז ידעתי, שאם אני לא מצליחה להזיז שם משהו, מתוך חיבור לצרכים, משמע שיש עדיין איזו אמונה שחוסמת אותי מלראות ובמיוחד מלנוע.

וגיליתי משהו מצמרר.

עוד פעם אבא?

כשאבא שלי הלך לעולמו, לפני יותר מ-30 שנה, החוויה הפנימית שלי היתה של נפילה אדירה לתהום נטולת-קרקעית. האבסורד היה, שבתוך הסבל הבלתי-יתואר שדמותו הסבה לי רוב שנות חיי (בצד הרבה נפלאות, רק שיהיה ברור), הסתתר גם החלק שהיפנט אותי אליו. הוא היה האיש ש"ידע" בשבילי את חיי – מה נכון לי ובעיקר מה אסור, מה אני צריכה לעשות, מה לא-בסדר אצלי (מהותית, כמובן), מה הרסתי במו התנהגותי, מה לעולם לא אהיה (כי לא עשיתי מספיק) וכו' וכו'. גופי ונפשי, למרות הכאב שחוו כל אימת שעשיתי זאת, היו נשואים אליו, מתוך האמונה המשתקת של "אני לא יודעת", שסיגלתי לעצמי מתוך כל אלו, שאילצה אותי להסתמך על כל מה שהוא אמר, טוב או רע לי.

שיחה הסטורית, שהוא קיים אתי בתחילת מחלתו, שבה הכיר בכובד המשא שטיל עלי ואמר שהוא "משחרר" אותי לחיות כרצוני, היתה חויית התהום הראשונה שלי אל מולו. כי כבר אז הבנתי שאין לי מושג איך לחיות בלעדי ההפנוט המעוור שלו. ואז, כשהוא הלך, נותרתי חסרת כל-הגנה – כך חשבתי וחשתי אז, עם אפס בהירות לגבי המשך דרכי (כי הוא לא היה שם כדי להראות לי אותה), אכולת-אשמה וכמובן עם בושה אדירה על כל אלו.

למזלי, כוחות הנפש שלי היו, כתמיד, עצומים. ולמרות הפחד המשתק והדיכאון המוכר, שהמשיך לרחוש מתחת להכל, יצאתי לדרך. ידעתי שאני מתחילה מחדש, בעצם לומדת לחיות, אולי לראשונה, ושמחכות לי כמה שנים טובות (או רעות…) של חיפוש בלתי-פוסק, כדי לגלות מי אני מתחת לכל מה שלמדתי לחשוב על עצמי, ואיך, ללא מישהו שיידע בשבילי, אני יכולה ללמוד לנהל את חיי.

אני קופצת המון שנים קדימה (השאר ייכתב באחד הספרים הנרקמים והולכים בפינת-העבודה שלי) ומגיעה לימינו אלה, שבהם אני כבר כמה וכמה שנים מלמדת את מה שלמדתי בכל השנים האלו – ששיאו בשיטת "המצפן", והקורס שאני מקיימת לפיה ממש בימים אלו. ואחד המרכיבים החזקים ביותר בה (בשיטה) הוא עבודה על דפוסים מכאיבים.

למה אני מציינת דווקא את החלק הזה? כי זה הגילוי המצמרר שחוויתי.

הנה תמצית הגילוי

כשהבנתי שכסף הוא הנושא המרכזי שלי השנה, התחלתי לחפש – שוב – מהי האמונה שממשיכה להחזיק אותי, בשחזור מכאיב ביותר, בדפוסי ההתנהלות שלי עם כסף (שמובילים אותי להיות לא-פעם בלעדיו… או לפחות בתחושת חסר מפחידה). חלק מרכזי מן התיאוריה שלי (במצפן) הוא, שבתוך הדפוסים שלנו מסתתרות אמונות-חיים שלנו על עצמנו. ושהמהלך הגדול לעבר שחרור כולל את – זיהוי האמונה הזאת, זיהוי הנדר שמתלווה אליה, ואז – התחברות לצרכים הענקיים שמסתתרים מתחת לכל המנגנון הזה, ויציאה ממנו.

ובתוך שיחה עם חברה, בעודי מתפלשת בַּכאב של היתקלות נוספת בַּדפוס המרכזי שלי לגבי כסף, הבנתי.

הבנתי, שלמרות כל שנות העבודה העצומה על התרת חבל-הטבור שלי מאבא, ולמרות הצעדים הפנומנליים שעשיתי לעבר ההתרה הזאת, וההצלחות שכן הצלחתי לחולל, משהו בי עדיין משמר את הקשר לאבא. ושאני עושה פעולות שיחבלו בכסף, שאותו אני מרוויחה בעמל רב – בשם הנדר הסמוי שנדרתי לעצמי, ביחס לאבא.

אבא שלי, לפחות בסיפור שלי, ובוודאי בסיפור שלו, סיים את חייו כהחמצה. במשך שנים רבות מאד גם אני חייתי את עצמי כהחמצה. ועד שלשום, לפני שגיליתי מה שגיליתי, הייתי בטוחה, שברוב תחומי חיי אני כבר לא חווה את עצמי דרך תחושת ההחמצה הזאת, כפי שהכרתי אותה בשנים עברו. וכל זה חיזק בי את ההרגשה המתעמקת והולכת, שאכן סיימתי את פרק ההזדהות עם אבא, ויצאתי לחופשי.

אבל.

לפתע, תוך-כדי השיחה שלשום, הבנתי, שכשאני מבלה שעות מול אימיילים ומוצרי-מידע של אנשים אחרים – במקום לשבת כמטורפת ולכתוב את הספרים שבוערים בי, ולהוציא אותם לאור, וליצור עשרות מוצרי-מידע משלי (כי יש לי כל-כך הרבה מה לתת!), או כשאני נותנת אמון במקורות השקעה שונים ומשונים (שאחד מהם גרם לי לאבד את כמעט את כל כספי בן-לילה לפני שנתיים), או מתחבטת כל פעם מחדש בין התשוקה לתת ללא תמורה, לבין הפחד שלא יהיה לי (ואז מסתבכת שוב בפלונטר של "כמה לקחַת"), אני לא רק משחיתה את עיתותי ומשאבי על דברים שלא באמת מקדמים אותי, אלא שאני מחבלת לי בחסכונות העתיד (וההווה) שלי ובעצם-בעצם גוזרת על עצמי שלא להצליח באמת. וככה אני משאירה אותי בתפקיד (העתיק) של הקטנה, הלא-יודעת, המוחמצת.

ואז הופיעה הצמרמורת. מן ההבנה הפתאומית, שזוהי השארית האחרונה-באמת (אמן) של החיבור הטבורי שלי אל אבא. שזוהי השארית, שעדיין מתקיימת בתוכי, של אותו נדר לא-מודע, שכרתתי עם עצמי ואתו, לפני שנים רבות מאד מאד, להיות הלא-יודעת והלא-מצליחה, כדי שאוכל גם אני להגיד שחיי היו החמצה. ושהוא צדק. שאני באמת הורסת הכל.

אפילוג לא ידוע עם קישור מפתיע

אני כמובן לא יודעת עדיין לאן כל זה יתגלגל. אני כן יודעת, שהלם הגילוי עדיין מהדהד בי, ושאני בדרכי לעשות מעשה שישנה את המנגנון העתיק הזה מן הקצה. אני יודעת שאמשיך לחקור בתוכי את המחירים הגדולים (תרתי משמע) שהסכמתי לשלם תמורת האמונה העיוורת הזאת ובעיקר ללוש בתוכי את גילוי הנדר ולפעול למען התמרת הדפוסים שנולדו ממנו, עד שאגיע לשחרור. ואחרון חשוב – שאני צריכה כאן עזרה, ושאחפש ואמצא אותה.

אז אין כאן עדיין הֶפי אנד.

מה שכן, עשיתי צעד ברור לעבר קבלת עזרה. ופניתי למישהי, שאני רוצה לספר גם לכם עליה. כי אני לא חושבת שאני היחידה בעולמנו מוטרף-הפחד, שיש לה עניינים עם כסף… אני חושבת, שרבים ורבות מאתנו, שֶיָנקנו את מורשת החשיבה של הדורות הקודמים לנו, ממשיכים להתנהל עם (או בלי) כסף מתוך פחד עצום, כל אחת ואחד עם הניואנס המאד אישי שלו/ה.

ויש לי הרגשה חזקה בבטן, שתמי יערי, שלסמינר שלה על כסף נרשמתי ברגע שהבנתי שזה "הנושא השנתי" שלי (עוד לפני התובנה הטרייה), היא כתובת מעולה לעניין הספירלה המטמטמת על כסף שהתרגלתי לחיות בה. צפיתי בסרטונים שלה ביו-טיוב. לא הכרתי אותה קודם, למרות שהבנתי שהיא מוכרת לרבים. אני הרגשתי את האותנטיות שבתוך דבריה, ולשם הלכתי.

אז כיוון שלקחתי על עצמי להביא לידיעת הקוראים והקוראות שלנו כל מה שנדמה לי שיכול לעשות טוב בעולם, אני שולחת לכם המלצה מהלב גם על הסמינר של תמי. האשה הזאת עברה הרבה מאד בחיים, וממה שאני מרגישה מכאן – יש לה כוחות מיוחדים לאתר את המוקשים הפנימיים שלנו ולעזור לנו לצאת מהם. אני עכשיו בעניין ריפוי מדור הכסף שלי, ואני כמובן אהיה שם, ב-9-10.2.2015. תבואו להגיד שלום אם גם אתם/ן. הקישור כאן.

********************************************************************

וכמו שאמרתי בהתחלה, ועוד יותר עכשיו, כשהחומר בחוץ – זה עדין. יכולה לדמיין לי, שיהיו מי שיקבלו השראה מן האומץ שבחשיפה וגם מן הדרך שעשיתי, ויהיו גם כאלו שיתמהו, איך אחרי כל-כך הרבה שנים היא "עדיין שם". אז הקולות האלו נמצאים כמובן גם בתוכי, ולמזלי אני לא תמיד מאמינה להם… ובשם המאבק המתמשך שלי על לחיות את האמת הפנימית, בחרתי לצאת מהארון הזה. ואני שמחה על האומץ שלי לשתף. ואשמח על הלב שלכם שיגיב, אם ירצה.

שוב תודה

ארנינה

רגע! כמעט שכחתי. שמחה שנזכרתי.

להגיד לכם/ן שתבואו להכיר את תקשורת מקרבת. שהיתה ועודנה אחד התהליכים שהכי, הכי, הכי שינו את חיי. יותר מכל 12 שנות הטיפול שעשיתי. ושעוזרת לי כל הזמן להתחבר לעצמי, להבין אנשים אחרים, לפתוח את הלב, להרגיש את העולם בתוכי, לצאת ממחשכים, לתמוך באחרים, להשפיע על החברה הפצועה שלנו, להמשיך לגדול.

יש לנו מפגש היכרות עם התהליך המופלא הזה ב-29 בחודש. בואו. והביאו חברים, משפחה, מכרים. זה חשוב לכם. זה חשוב לעולם הפצוע שלנו. אפשר לחיות אחרת. ההרשמה כאן. המפגש – שם…

עכשיו שלום ולהתראות