אמונת חיי

כשיצרתי לפני כשנה וחצי את מופע התנועה הראשון בחיי, שנבנה על השיר שלי "תלויה", ידעתי כבר אז, שכמו אחדים משירַי, גם השיר הזה מדבר על משהו שעתיד לקרות לי.
והמשהו הזה סוף-סוף קרה.
בסוף-השבוע שעבר. ואני בת 64 וחצי בדיוק.

ובעודי חוזרת ומעבדת בתודעתי ובגופי את המהפך שעברתי, הבנתי, שכל מה שעשיתי במהלך אותו סופ"ש היה ב-ד-י-ו-ק מה שיצרתי, יצקתי וכיום לומדים אצלנו, בשיטת המצפן.

שַבתי עכשיו לקרוא את השיר, בעיקר את השורות שהחזיקו את העתיד הזה (שבאותו סופ"ש הפך לעבר), והצטמררתי.

בִּקְצה האין-חופש
בנקודת ההיחבטות של עברעתיד
על סף תהום הַכְּניעה
לַאבדון השקר
– – – –
במבט כמעט אחרון
אל מֵעבר לאופק המוסתר
ראיתי אותי
ממתינה לי.
– – – –
עכשיו אַתְּ
אמרתי לי
עכשיו את.

למה אני משתפת? שאלה טובה. כי היא מאד קשורה למה שגיליתי.
ואני מניחה שהתשובה תתבהר לי ולכם/ן תוך-כדי הכתיבה. (הכל קורה עכשיו, אמיתי, לייב, אין צנזורה).

ואתחיל מן העבר.

המועקה

כל חיי, ממש כל חיי, אני מסתובבת עם מועקה קבועה (אולי מדויק יותר לומר הסתובבתי? כי היא יצאה ממני). עמוקה, רוחשת, מאכּלת, מכאיבה, לא הולכת לאף מקום – לא משנה מה קורה לי.

המועקה שאני "עדיין לא". ש"הם", ההמונים, העולם, עדיין לא גילו אותי. שלא הגעתי למיליונים. שאני לא מספיק מפורסמת. שאני לא מספיק משפיעה על אנשים כמו שהייתי יכולה. מועקת ההחמצה הגדולה.

ושום-דבר לא מצליח לגעת במקום הזה, לא העובדה שאני מוערכת ואהובה, לא זה שאני כן נוגעת בחייהם של אלפי אנשים, לא זה שמבחוץ רואים "סיפור הצלחה", שאנשים רואים את ההתקדמות המדהימה שעשיתי ואני עושה, כלום. נאדה. המועקה שם.

אני אפילו יודעת כבר, מזמן, שאני משחזרת את סיפור ההחמצה של אבא. אבא, שהיה איש חינוך מזהיר ופורץ-דרך אמיתי, עתונאי אמיץ, חוקר-לשון נדיר, סופר, הוגה-דעות חדשן, מורה בחסד, אדם ששינה את חייהם של מאות אם לא אלפים. ובכל זאת סיים את חייו בתחושת החמצה מובהקת. הוא לא פילס את דרכו במעלֶה הסולם האקדמי (כי פרש מן האקדמיה לטובת יצירת-חייו, הלוא היא ניהול תיכון תֶּלמה ילין), הוא לא הפך לעיתונאי מפורסם (למרות שלימד עתונאות כמו אף אחד אחר), ספריו (על הלשון העברית…) לא כבשו את המדפים. וכך, עם כל ההשתאות על מי שהוא כן היה, כל חייו (וחיי) ידעתי ש"הוא יכול היה…", אבל זה לא קרה.

וכך חייתי גם אותי.
עד סוף-השבוע האחרון.

הקצה

כשהתקשר אלי לפני כחודש מנהל הסניף של ביטוח לאומי, ובישר לי את סכום החוב העצום שלי על 2013 ו-2014, נשנקתי. אמנם באותן שנים, במסגרת חיפושי המתמשכים איך לשנות את ההתנהלות האַמֶבִּית שלי (+ לצמצם הוצאות), הייתי במעבר בין רו"ח אחד למשנהו, ורוה"ח שלבסוף מצאתי התאחר בהגשת הדו"ח, ורק השנה משהו שם התחיל להתייצב, וידעתי שצפוי להגיע חוב, אבל לא צפיתי שאלו יהיו המספרים.

למי מכם/ן שזוכרים/ות, הכרזתי על 2015 כעל שנת ההבראה שלי בענייני כסף. והשיחה הזאת, עם האיש הזה, היתה לי מקלחת מקפיאה של היזכרות בְּעומק הסבך שלי. כי עכשיו ברור שאני חייבת לקחת הלוואה. עוד הלוואה. לא טוב.

כששוחחתי, שוב, ביום שישי החולף, עם רוני, אשת ההפקה שלנו, לקראת פרידתה המתוכננת ממיתרים, הבנתי, פתאום, מה שלא הצלחתי להבין כל 15 השנים שבהן מיתרים קיים. שאני בעלת-עסק. שאני אחראית על ההתנהלות. שאני צריכה להחזיק כאן מושכות, ולא באמת החזקתי. כל השנים האלו, כמו הד מתמשך של משהו לא-ברור, ליווה וניהל אותי החלק הנזקק. זה שלא באמת סומך על עצמו. זה שעדיין, למרות שכבר בקעתי ממנה, המשיך לתחזק את האמונה הגדולה של חיי, שלפני יותר מעשור כבר התחלתי להשתחרר ממנה, שאמרה "אני לא יודעת".

מה שגאל אותי בשעתו מן האמונה הקטלנית הזאת (שגם היא, כמובן, פרי מפעלו של אבי), היה הפענוח המדהים – שהתאפשר רק  בזכות תקשורת מקרבת – שמתחת לאמונה הזאת (כמו מתחת לכל אמונה) הסתתר צורך ענק. ובמקרה שלי הצורך הזה היה (ועודנו) לסמוך על עצמי. ובשיחה עם רוני הצלחתי לראות, שלמרות שהתקדמתי כבר שנות-אור בַּיכולת ובהתכוונות לסמוך על עצמי, ועשיתי פריצות-דרך ומהלכים אמיצים מאין כמוהם, עדיין, בכל מה שקשור לניהול העסק (והכספים בכלל!), לא הייתי נוכחת בתוך מימוש הצורך הזה. עדיין, למרות שידעתי כל השנים האלו שמשהו בעסק ובכספים מתנהל עקום, וידעתי שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי להסיר מעלי את הכישוף המשתק של האמונה "אני לא יודעת", ושאני ממש מתאמנת יותר ויותר בלסמוך על עצמי, עדיין חייתי, באופן סמוי (לרוב גם ממני), כאילו מישהו אחר "יודע", והוא אמור להציל אותי.

הטלטֵלה

השיחה עם רוני היתה הראשונה מבין 3 שיחות שקיימתי ביום השישי המכונן הזה, שבמהלכן, ובתוך השבת שאחריהן, השתנו חיי.

השיחה הבאה היתה עם איש שלא הכרתי, נָציג של אחד המנטורים המבריקים ביותר שאני מכירה (Brandon Burchard), שהפגישה הטלפונית אתו נקבעה כמה שבועות קודם-לכן במסגרת התייעצות לכאורה-עסקית שלי סְביב "פָּנַי לאן" במיתרים. בַּסקר המקדים ששלחתי לו הצבעתי על נקודות התורפה בהתנהלותי בעסק וחשבתי לתומי שאוכל לשמוע ממנו משהו חכם על – האם להוציא עכשיו את ספר "המצפן" שלי בעברית? באנגלית? האם לבנות קורס אונליין לפני או אחרי שאני מוציאה את הספר? איך בכלל להביא את המסר שלי לעולם (= להגיע להמונים)?

ולתדהמתי המוחלטת, האיש היקר הזה, Kendrick, שלח אותי למשהו, שהילה (יקירתי ממיתרים) ואחותי מיקי (וכמובן אחותי ענבל, כשעוד היתה אתנו) כבר זועקות לי לעשות אותו חודשים ארוכים מאד (שלא לומר שנים). לטפל בעצמי.

כשאת קמה בבוקר – לפחות שעה שלמה את לא הולכת לקרוא אימיילים. את עושה משהו שעושה לך טוב. אם את נורא רוצה משהו של עבודה – את יכולה לתכנן לך את היום (מי רוצה לשמוע על זה???). את שותה 3 ליטר מים ביום (מה?? כל הזמן פיפי??), אוכלת בריא (אתה לא יודע שאני מחפשת כבר שנים מה הדבר הבריא הנכון בשבילי???), קמה כל 50 דקות מהמחשב והולכת לעשות משהו אחר (קונספט שעקרונית מאד מדבר אלי, אבל למי יש זמן לקום…), עוצרת 3 פעמים ביום (בשביל זה המציאו טיימר בסלולרי, הוא מתעקש), נושמת ומרגישה את האיכויות שאמרת שחשובות לך (שיתפתי אותו במה שהייתי רוצה להעמיק ולממש בחיי = אותנטיות, לחיות-את-מה-שאני-מלמדת Walk the Talk, ולהיות השראה), הולכת לישון בשעה סבירה (אחרי שעברת שוב על היום הזה והִכרת תודה לכל מה שהיה לך בו). וכמובן, כמובן, כששיתפתי אותו (זהירות, זה מביש…) בכמות האימיילים שגודשים את תיבת הדוא"ל שלי (עשרות אלפים, כן כן), ההוראה החד-משמעית שלו היתה (כמובן) – למחוק ולהוציא את עצמי מכל רשימות הדיוור שאני ממשיכה להאמין שמה שנאמר בהן יציל אותי, ואז קונה עוד מוצר, עוד קורס, עוד הדרכה. שעות (שנים) מחיַי הולכות על ההתנהלות הנוראית הזאת, שממשיכה להפגיז את התודעה שלי ולהנציח את המועקה.

ואֶת כל זה אמר לי, בחיבה ובאכפתיות נדירות, יועץ עסקי, שבהיסוס רב (כדי שלא להעמיס עלי עוד הוצאה) הציע לי אולי להצטרף לתוכנית-אתגר שמציע ברנדון, שבה מאמן משלו ילווה אותי ביציאה מבּורוֹת הדפוסים האלו שלי. (זה בסדר, לא נרשמתי…).

זה היה הבום השני.

ואז הגיעה השיחה עם הילה.
ואחריה מכתב שכתבי למיקי על השיחה עם הילה.

ואז הבנתי הכל.

וזה מה שכתבתי למיקי. מוצאי-שבת, 25.7.2015

"שוב קונה דברים.
ככה זה, כשאני שוב בפאניקה.
אבל זה לא הנושא הראשי. הוא כאוב, אבל יש כאן משהו אחר.

דיברתי ארוכות מאד עם הילה אתמול וגם שלשום, לקראת אתמול. כי ברור לי ולה, שאנחנו בצומת קריטי מאין כמוהו.
ואתמול דיברתי (לפני הילה) גם עם מאמן כלשהו, מקסים, שבדק איך אני מתקדמת בתוכנית מסוימת (שטרם הגעתי אליה) והגענו לְמסקנות דומות מאד. שהמוקד שלהן הוא, שאני משנה את כל הפוקוס – ללטפל בעצמי.
והנה מה כל זה אומר.

בַּשיחה עם הילה הבנתי משהו שלא ידעתי עד אתמול. כלומר, כן ידעתי חלקית, אבל הוא התנסח בבהירות מבהילה.
שאני בעצם לא נוכחת רוב חיי.
מתי אני כן נוכחת? כשאני כותבת וכשאני מלמדת. אבל אפילו הזמן הזה, שבו אני מלמדת, הוא נוכחות בשביל או עם האחר, לא עם עצמי. אני לא מכירה חוויה של פשוט "להיות".
כל המרדף שלי הוא אחרי הכרה / שייראו אותי. כי (עכשיו אני מדייקת עוד יותר, וזה זוועה) – רק כשרואים אותי אני קיימת.
עכשיו, ממש הרגע, הבנתי את זה, וזה מסביר לי כמעט הכל. ולא ראיתי את זה עד אתמול והרגע עוד יותר.

למה תמיד רציתי להיות מפורסמת, או להגיע להמונים. הילה אמרה אתמול, שאפילו חזון ה-100,000 שלי יש בו לדעתה גם מזה. כלומר, תמיד רציתי וארצה לגעת באנשים, לקבל בָּמה – כי זה בטבע שלי, ו"זה בסדר" (הייתי צריכה לשמוע את זה ממנה כמה פעמים, שלא ייצא שאני שוב שומעת שיפוט עלי, או בעיקר שופטת אותי). זה בסדר. ככה אני. יש אנשים שצריכים במָה.
אבל כשמתלווה לזה המניע הנסתר, של – רק ככה אני נעשית נוכחת (קיימת), זה מה שבעצם גורם לי כל הזמן להיות באי-שקט קיומי.

בעודי כותבת אני ממש מבינה את זה, כמה זה פשוט זה.  מזעזע אותי.
גם להבין את זה ככה וגם איך לא ראיתי קודם וגם כמה אלמנטרי וכמה מסביר הכל.
הילה אמרה, שאילו יכלה היתה שמה אותי באיזשהו מקום לשבוע שלם בלי עולם חיצוני, אפילו במשהו שקרוב לטבע (להגברת העינויים…), כדי שאתאמן, לראשונה בחיי, על להיות. להיות עם עצמי. לראות אותי.
ואני מבינה, שבגלל זה אני לא יודעת מה זה שקט, מה זה לא-לעשות מה זה להרגיש את עצמי. אני ממש לא יודעת, מיקי. את מבינה???? אני לא ניסחתי את זה ככה לעצמי, ולא ידעתי.

והילה ממשיכה ואומרת, שכריזמה וגאונות כבר יש לי, אבל האי-שקט, שבעצם משאיר אותי כל הזמן תלויה במה-יגידו, איך יגיבו, האם יבואו, כל זה, בעצם גוזל ממני את האפשרות להביא את עצמי באמת במלואי לעולם. (כי הוא גם מכרסם בשעות שאני לבד, שמתנהלות כמעט כולן בתוך המירוץ-להגיע-להמונים, בלי שאני מקשיבה לעצמי, דואגת לעצמי, מטפלת בעצמי, אוהבת את עצמי).

ויותר מזה. שכשאצליח להגיע למקום הזה, של יש לי את עצמי, ואני קודם-כל אוהבת אותי, ואני באה מן השקט שלי – אז יגיעו שאר הדברים. (מה גם שאז זה יהיה פחות היסטרי בתוכי, וכמובן הרבה יותר מזמין את האחרים).
הבנתי מהשיחה עם המאמן הזה, שאף פעם בחיים לא חשבתי – איך אני יכולה לחיות טוב, מה יעשה לי טוב, אין לי את המושגים האלו במוח. אני מקווה שאת שומעת ברור. אין לי חשיבה על ארנינה, מה יעשה לה טוב. כן, כאילו כן, אבל זה לא עליה בתור אדם, אלא בתור הדמות שמצליחה להגיע להמונים. אני לא יודעת ליהנות מן הלהיות עם עצמי.

לרגע זה התפזר לי. כי אני כן נהנית מהמון דברים. נכון. אבל אני לא בנוכחות, אני כמעט מיד בדבר הבא, במיוחד אם אני אומרת לעצמי, שמה זה משנה ההנאה או ההצלחה של עכשיו (למשל, שהיו 100 איש בכנס של המצפן), אם זה לא "ההמונים". וכך, שוב, מיררתי בבכי (אמיתי ונוראי) כמעט מיד אחרי הכנס. לא על ההמונים שלא היו, אלא על כמה קשה לי בחיים.
כלומר, אני לא מצליחה להחזיק בתוכי אפילו את ההרגשה הנפלאה כשההצלחה כן כאן. והיא ישנה, רק אני ממוססת אותה מיד אל תוך מה שאין, כי אם לא ראו אותי המונים – אני עדיין לא קיימת.

מיקי, אני ממש מזדעזעת עכשיו. כי הניסוח של בלי זה אני לא קיימת ממש נולד עכשיו, תוך-כדי הכתיבה.
וזה בדיוק מה שאני מלמדת במצפן. שכשזה מתנסח ככה – זה אמונת-החיים שלי.
ועצוב לי. שאני חיה כך 64 וחצי שנים בלי שידעתי, כל הזמן בסבל. מזה.
לא כי החיים לא היו טובים. זה לא נכון. אני יכולה לראות את זה. אבל לא אהבתי אותם. לא אהבתי אותי".

ההתמרה והמצפן הפרטי שלי

סיימתי לכתוב לה. קמתי.

וראיתי.

איך כל מה שאני עוברת בסוף-השבוע הזה הוא ב-ד-י-ו-ק מה שאני מלמדת במצפן. ככה:
הגעתי לקצה הסבל.
עצרתי.
נשמתי לרגע.

ונכנסתי לתוך שבעת השערים (= להתבונן, לשאול, להבין, להרגיש, לעשות, לקבל, לאהוב).

התבוננתי. ממש אבל ממש לעומק.

שאלתי שאלות. בלי להסתיר מעצמי דבר. בלי לעגל שום פינה.

הבנתי. הבנתי חזק כמו שאף-פעם לא הבנתי. כי הסכמתי באמת לצלול ולהתבונן בעיניים פקוחות. (הבנתי אפילו מה החזיק את הציפייה העמומה שמישהו/י ינהל את מיתרים. כי לאכלס את תפקיד "המנהלת המחזיקה", היה אומר שאני קיימת. ואני הרי האמנתי שאני לא!!). ובעיקר הבנתי, שמֵעבר לזיהוי האמונה עצמה, הדבר הגדול הוא, שהאמונה הזאת (שרק-אם-המונים-ייראו-אותי-זה-אומר-שרואים-אותי-ואז-אני-קיימת) היא מה שהילדה ארנינה פיתחה לעצמה, כדרך יחידה שתיתן לה את תחושת הנראות והקיום. אבל אֶת הצורך עצמו, שייראו אותה, אפשר למלא בדרכים אחרות, שיעבדו הרבה יותר טוב, בלי שהיא תסבול ובלי שהיא תוותר על תחושת הקיום שלה.

הרגשתי. עד קצות הנפש שלי הרגשתי. את האפקט האדיר והנוראי שהיה לאמונה על כמעט כל צעד ושעל בחיי. כאבתי. נחרדתי. הזדעזעתי. התרגשתי.

עשיתי. החלק זה כבר התחיל לקרות, כמעט מתוך עצמו, עוד לפני שישבתי אפילו לחשוב על צעדים נוספים. קודם-כל, במוצ"ש של הגילויים הלכתי לישון מוקדם יותר (חידוש מרעיש בפני עצמו). קמתי בראשון בבוקר והרגשתי שהגוף שלי נושם אחרת. נשימות עמוקות, שקטות, לתוך הבטן (לא כָּאֵלו שנעצרות בחזה ואני צריכה להתאמץ להעביר אותן לבטן). עדיין דמעתי כשחשבתי על ענבלי (שלא כאן כדי לספר לה את כל זה, כמה היא היתה שמחה!), אבל משהו בתוכי היה אחר. שקט. לא היה מתח. עדיין לא האמנתי, התקשרתי למיקי, לדבר איתה על הפלא הזה (אחרי המכתב), ואז קמתי. והלכתי לפסנתר. הלכתי לפסנתר. הלכתי לפסנתר. וניגנתי לי. התענגתי בלי לחשוב על הפסנתרנית שיכולתי להיות. ניגנתי ונהניתי. לעצמי. בלי סיפור. וניגנתי בטהובן, שלא נגעתי בו כבר עשרות שנים. נדהמתי.

ואז זיהיתי בתוכי תחושה חדשה לגמרי. שאני סקרנית לחיים שלי. סקרנית. לא מתוחה. סקרנית. אני הרי לא יודעת לחיות בשבילי, אלא בשביל הסיפור (האמונה) או בשביל אחרים. והופיעה שאלה חדשה, בתוכי – מה זה אומר לחיות בשבילי? שמה שאני עושה הוא עדיין כל מה שאני כבר עושה ואוהבת, אבל בלי התלות במה יהיה, אלא בהנאה ממה שכבר קורה? מה זה אומר שכל יכולת ההנאה האדירה שיש לי – אצליח להרגיש עכשיו, בלי קשר למה יהיה אחר-כך? מה זה להיות בגוף וליהנות בלי סיפור? וואו. לא יודעת. סקרנית.

וקיבלתי. קיבלתי את כל מה שהיה עד עכשיו. את השנים שעברו בלי שראיתי. וגם את אלו שיבואו. כולל זה שברור לי, שלא אצליח לקיים ב-100% את כל ההמלצות והרעיונות והשינויים ולא-משנה-מה, מעצם היותי אנוש מוגבל: קודם-כל, מעצם העובדה שהאמונה הענקית הזאת רק הרגע התגלתה, ועם כל זה שעברתי מטמורפוזה, אני יודעת הרי כמה הדפוסים חזקים, וכמה רוב הסיכויים שלפחות חלקית הם יחזרו (וכבר במהלך השבוע הזה חלקם הופיעו שוב). וזה בסדר. אני אעשה כל מה שיכולה, כל פעם קצת יותר, וכשלא יילך לי אחזור לנשום. וגם זה יהיה קל יותר, כי הנשימה פתאום כל-כך יותר טבעית לי עכשיו!

ואם ממש "אפול" לתוך האמונה והדפוסים שלה, אחבק את הילדה הקטנה, שהיא זו שהמציאה את כל הסרט המופלא הזה, ואזכיר לה שאני כאן, ושהיא יכולה להרפות מהאמונה. ואלחש לה שאנחנו יכולות להתאמן, כל פעם מחדש, על לראות את עצמנו ולהיות אנחנו (אני והיא), ולנשום, ללכת, לנגן, לדבר, לרקוד, לישון, לכתוב – בהקשבה לעצמנו. בחיבור לעצמנו. כל פעם מחדש לבחור בי.

ואהבְתי. נולדה בי אהבה עדינה, עמוקה, לעצמי. לילדונת ההיא, הזאת, שכל-כך שיוועה שייראו אותה, עד שהיתה צריכה להמציא לעצמה אמונה, שרק אם המונים ייראו אותה, אז היא קיימת. ילדונת אבודה. חמודה. לבדית. אני כאן עכשיו, איתך, בשבילך, בשבילנו. הסיוט נגמר.

אפילוג

והיום, יום ראשון, 2.8.2015, סיימתי לכתוב את כל זה. ומתכוונת לשלוח.
חושבת שמה שיש כאן הוא תערובת של כל מה שאני מאמינה בו, מלמדת, והערכים / תכונות שעליהן דיברתי עם Kendrick – אותנטיות, walk the talk ולהיות השראה.
ושוב הופיע המצפן במלוא הדרו: כל מה שקרה לי הוא בדיוק לחיות את 3 הכוונות של המצפן. להתחבר. לבחור. להשפיע. התחברתי אלי. בחרתי בי. ואני רוצה להשפיע, כי אני מנהיגה מטבעי. אז אני רוצה להיות מנהיגה שגם אני הייתי בוחרת בה למנהיגה שלי. (זהו. עכשיו זה התנסח לי).

ואחרי כל המהלך הגדול הזה, ובעיקר השיתוף, החשוף, אני חותמת בהזמנה. לכל אחת ואחד מכם שהגעתם עד הלום, ליוויתם אותי בשיתוף הכי חשוף שלי, הרגשתם אותי ואתי, ואולי קיבלתם השראה.
ראשית, כתבו לי, זה יעזור קצת להרגיע את החשש, שבכל אופן שם, שמא זה יותר מדי, כל השיתוף הזה. ושנית, ובעיקר – תעשו טוב לעצמכם!!! בואו הצטרפו אלי ללימודי המצפן.
כי זה מה שהמצפן מציע לכל אדם שנכנס בשעריו. טרנספורמציה מִסֶדר-גודל הסטורי. לא מתיחת-פָּנים. אלא מתיחת-פְּנים. ניתוח לב-פתוח. שבקצהו מחכה – לכל מי שמשתוקקים לזה – גם היכולת לתמוך וללוות עוד ועוד א/נשים, שגם הם משתוקקים לעשות את מסע הגילוי, השחרור וההתמרה של חייהם.

להתראות לכולכם/ן. 

מתבוננת, שואלת, מבינה, מרגישה, עושה, מקבלת, אוהבת.
ארנינה

נ.ב.
הבטחתי את הקישור למופע התנועה שלי. הנה הוא כאן.