פוסט, תקשורת מקרבת

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית)

פוסט, תקשורת מקרבת

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית)

לפני כמה שנים סיפרה לי חברתי (המצחיקה מאין כמוה) עֲדית בן-פורת על מפגש שהיה לה עם מישהו. ברגע מסוים בשיחתם המישהו הזה אומר "נראָה (נרAה) לי ש…", ומיד מתקן ל"נראֶה (נרEה) לי ש…", ועדית מזנקת ושואלת אותו: "זה מארנינה? גם לך היא עשתה את זה???"

אנקדוטה 2…

בטלפון מרגש מתלמידת פסנתר לשעבר שלי, אחרי שנים שלא שמעתי ממנה, סיפרה לי (בין היתר… היא סיפרה לי עוד דברים…), שחברים שלה אומרים לה שהיא מדברת עברית נהדרת. ובצחוק משותף אמרה לי "אני לא מגלה להם שזה בגלל שאני אומרת 'נראֶה (נרEה) לי' במקום 'נראָה (נרAה) לי'…".

ואנקדוטה אחרונה להפעם בעניין זה – לפני שנים, כשעבדתי צמוד עם חבר יקר, איתן יעקובוס, בעמותת "חינוך לחיים", הוא הצליח, בהקשבה אמפתית מרגשת ביותר, להבין לעומק את רגישותי האדירה לשפתנו. ואז הציע לשנינו פתרון מזהיר, שאִפשר לכל אחד/ת מאתנו להמשיך למלא את התפקיד הספציפי שלו: הוא עושה שגיאות, אני מתקנת אותן…

אז כן, כמו ששאלה אותי ממש היום אחת מתלמידותי, גם אני שואלת אותי – מה הקטע שלי עם העברית? כי גם היא, כמו כל תלמידַי לדורותיהם, חשופה לָאובססיה שלי לשפה "תקנית", שבעטייה אני שבה ומעירה להם על שגיאות לשון כמעט בכל הזדמנות אפשרית (ולא פעם גם כשהם באמצע מהלך רגשי כלשהו, מסכנים…).

והאמת היא, שאני לא באמת מבינה אותי עד הסוף. אולי אפילו שופטת את עצמי לפעמים על עוצמת הרגישות. אכן, אבא שלי, הדמות הכה משמעותית הזאת בחיי, היה, בין היתר, איש-לשון, עתונאי וסופר, שאף כתב שני ספרים הקשורים לשפה, ואמא שלי, לצדו ובלעדיו, היתה ועודנה אשת-לשון, שאף פיתחה שיטה מרהיבה להוראת עברית. כלומר, עברית "תקינה" היתה המים ששָתִינוּ. לא ידעתי משהו אחר.

אז אולי יש לי איזו נאמנות מטורפת לבית? אולי. אבל העוצמה שבה אני ממשיכה להיות מצד אחד מאוהבת בשפה המופלאה הזאת, ומצד שני להזדעזע, ברמה של צריבה בעור, מכל טעות (כלומר, כמעט כל היום, כי לא פגשתי בארץ הזאת כמעט אף אדם שלא טועה, למרבה התדהמה והכאב), חשודה בעיני כמשהו הרבה יותר עמוק מאשר רק נאמנות לבית.

פשוט אהבה?

אין לי תשובה. אני יודעת שלושה דברים מרכזיים. האחד, שיופייה המרהיב, העושר החד-פעמי הטמון באותיותיה, בנייניה, הטיותיה, פעליה, הצירופים המפליאים שכל שינוי אות קטן מחולל, הדקויות הנסתרות של תולדות עמנו, הצרובות בה, והמשמעויות העצומות המהדהדות בה הלוך ושוב עם כל תנועה קטנה או גדולה, מפריחות אותי לקוסמוס של הִתעלוּת שכמותו אינני מכירה ולא חוויתי בשום שפה אחרת. (ולא במקרה אני כותבת שירה בעברית ולא בשפות אחרות, למרות בקיאותי בהן. הגמישות הפלאית של העברית מאפשרת לי להמציא, כל פעם מחדש, לכסיקון פרטי משלי, שכולו שאוב מן, שואב מ-, ומלהטט עם האפשרויות הבלתי-נדלות שהשפה המהפנטת הזאת מניחה לפתחנו).

אז למה אני לא מסתפקת באהבה הזו ביני לביני? מה אכפת לי כל-כך כשאנשים טועים (ועל אחת כמה וכמה, מעל במות ציבוריות, ויותר מכולן באמצעי התקשורת)? אני חושבת שכאן מתעורר בי הצורך האדיר בשותפות. ואולי גם בתקווה. נכון, אפשר לראות את היאחזותי בשפה ה"נכונה" כאובססיה קנאית. בוודאי. ואולי יש בכך מן האמת. במיוחד כשמדובר בְּשפה, שהיא יישות כל-כך דינמית, וההוכחה המדהימה ביותר לכך היא אליעזר בן-יהודה עצמו, שאלמלא הוא היינו אולי מדברים עגה עתיקה כלשהי, ללא כל השפע המודרני שהוא המטיר עלינו וחלק מאתנו ממשיכים לפתח (גם לכיווני הסלנג המבורך).

אבל מה עם הבדידות, אני שואלת… איך יכול להיות שיש כל-כך מעט אנשים ששותפים לי לאכפתיות (המטורפת) הזאת? איך יכול להיות שמדינה שלמה לא שומרת על שפתה, ועוד שפת-עָבר (וגם שפת-עֶבֵר) מדהימה שכזו?

יש לי הסבר, חלקי אך מהותי. אלוהים יודע איך ולמה התקבלה מתישהו ההחלטה במשרד-החינוך, להפסיק את הניקוד בספרי הקריאה של ילדים בכיתה ב'. איך לעזאזל יידעו ילדים וילדות צעירים כאלו, ובמיוחד כשזו מדינת מהגרים, להפנים את ההגייה הנכונה של מלים, כשאין בעברית אותיות ניקוד? איך אפשר לקרוא נכון מלים, משפטים, שלטים והסברים, כשהדרך שבה אנחנו מבינים טקסט היא הקשרית? מה לעשות שיש מלים שיכולות להשתמע לכל מיני משמעויות, איך יידעו אז ילדים (ובעקבותיהם בוגרים) להתענג על מכמני שפתם המדויקים והעשירים???

ומנגד, איך ולמה התקבלה ההחלטה המזעזעת השנייה, לקיים את בחינות-הבגרות בלשון בכיתה י' ובכך לצאת ידי חובת השפה הבלתי-נשכחת הזאת ולהכריז, למעשה, על הישכחותה המתעצמת? לא אבין זאת.

וכאן עולה הצורך השלישי והאדיר שלי, שאיננו ייחודי רק לעברית. מודעות. (ומנוקד, ולו חלקית: מוּדעוּת…). אחד הערכים / צרכים המובילים בחיי. שגם בהם אני כמהה לשותפות. כשאנחנו מדברים בשגיאות שרכשנו בילדותנו, ואיש אינו מיידע אותנו על כך, אין לנו למעשה בחירה אמתית באופן ההתבטאות שלנו, באיך שאנחנו נוכחים בעולם. בדיוק כמו אופן הדיבור בבית, וכל הדברים האחרים שנספגו בתאינו הצעירים מבלי שהיתה לנו בחירה לגביהם, כך השפה עצמה.

ובדיוק כמו שריפוי יחסים יכול להתרחש רק כשבוחרים במודע לדבר, להקשיב ולהגיב אחרת (שזה כוחה העצום של תקשורת מקרבת), כך הלשון עצמה. שאם נמשיך להשתמש בה בָּאופן השגור, אנחנו מחמיצים אוצרות נדירים, שממתינים לנו מעבר לאוטומטים הקבועים (כמו השימוש האינסופי ב"כאילו…" ודומיהם, וזוהי דוגמא אחת מני אלף), ושיכולים להיות חלק כביר מן הריפוי האישי והחברתי שכל אחת ואחד מאתנו יכולים לחולל, במו פינו, אם וכאשר נבחר, במודע, להיות ערים לבחירות הלשון שלנו ולהשלכותיהן על האופן שבו אנחנו מביאים את עצמנו לעולם וליחסים.

נסחפתי? ברור. משוגעת? אולי. במיוחד כשתראו את הסרטון…

ובכל זאת נוע תנוע… כי זוהי בחירתי. המודעת. אולי האמיצה. לא יודעת אחרת. וגם לא רוצה.

ואם עוררתי במי מכם/ן מחשבה, אולי רגע של התבוננות, ואולי אפילו רצון לעצור ולבחון את בחירותיכם, ממש אשמח לדעת…

ותודה על ההקשבה.
ארנינה

2 תגובות

  1. האותיות הן אבני הבניין של הבריאה –צינורות להורדת שפע למציאות בריאה

    "עשרים ושתיים אותיות יסוד

    חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן

    וצר בהן את כל היצור

    ואת כל העתיד לצור"(ספר היצירה)

    ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו, מגלה כי כל המציאות

    בנויה מאותיות שפת הקודש.

    הנוסחאות הבסיסיות של הבריאה מקודדות ב- 22 אותיות א'

    ב' – האטומים הראשונים של יצירת המציאות בהן צפון הקוד

    הגנטי של היקום – ידע אלוקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.