ברגע שראיתי את הפסל עוצר-הנשימה הזה – לבי נפער לרווחה וידעתי מה אני רוצה לכתוב לכם/ן.
אסביר.
דווקא מתוך התלאות הלונדוניות שעברתי בשבוע הזה (פתאום קלטתי שהוא האחרון בשנה הנוכחית! יש!!!) הולך ונובע בתוכי תרכיז מזוכך של תובנות. והפסל הזה פשוט הניח את הדברים לפניי על מגש זוהר.
מה שכחנו
שכחנו את החיבור לעצמנו. את התום, הראשוניות, הטבעיות. הפשטות, היצירתיות, החשיפות.
- החנקנו את הושטת היד הבלתי-אמצעית, הפשוטה, הנובעת-מעצמה, מאתנו אל האחר.
- נבלענו, נחנקנו ונכלאנו בתוך הדעות, הרעיונות, האמונות, התורות, וכמובן הנדרים הסמויים שנדרנו לעצמנו, להורינו ולהורי הורינו.
- התרחקנו מן האנושי, העמוק, הפנימי, הנסתר-מן-העין, הפתוח, הסומך, המשתוקק.
- בלמנו את זרימת החיים האמיתית בתוכנו.
- הלכנו שולל אחר המבנה המשורג, הענקי, שעוטף אותנו. חשבנו בטעות שהוא = אנחנו.
ויהי חושך.
מה אני מאחלת לכולנו, שוב ושוב, בשנה הזאת
- שניזכר בכל מה ששכחנו. (כל פעם עוד קצת…).
- שכאשר נשוב ונשכח – נדע לקבל אותנו באהבה. לפחות בחמלה. לפחות בהבנה. (כי "מאחורי כל צרחה יש צורך". ואם שכחנו – משמע היתה שם צרחה גדולה, שאטמה את אוזנינו מלשמוע ואת עינינו מלראות נכוחה).
- שנסכים להיפתח. לכל מה שעדיין לא ניסינו, לכל מה שלא מוכר.
- שנסכים לחיות מתוך אומץ, הקשבה ובחירה וליצור את ההתמרה המיוחלת, שרק אנחנו יכולים לחולל. (4 המפתחות של המצפן – א.ה.ב.ה. = אומץ, הקשבה, בחירה, התמרה).
- שנשכיל להתחבר, לבחור ולהשפיע (3 הכוונות של המצפן).
- להתחבר = לילד או הילדה הפנימיים שבתוכנו. שתמיד ולנצח ממתינים לנו שם, שופעי חיים, אמת ויצירה.
- לבחור = באמת, מתוך הקשבה פנימית עמוקה, במה שיעשה לנו טוב. וגם לאחרים.
- להשפיע = לזכור, שוב ושוב ושוב, שאנחנו לא לבד כאן. שכולנו שכחנו. וכולנו יכולים לעזור לכולנו להיזכר. וליצור לעצמנו את החיים, המשפחה, החברה, העולם שמחכה לנו כבר דורות רבים.
- שנדע להושיט יד החוצה, גם אם היא רועדת, למרות ומעבר לכלובים שבנינו, למרות הפחד, כי רק האהבה תגאל אותנו מאשליית הנפרדות.
זה מה שהיה לי לומר. שנה של היזכרות.
באהבה עמוקה
ארנינה