לפני שאני נכנסת למה שלי יש להגיד על "הקפה נגמר", מזמינה אתכם/ן לעצור רגע, לחשוב ואולי אפילו להקדיש 30 שניות ולכתוב לעצמכם/ן, מה האסוציאציה שעלתה להם למקרא הכותרת.
בשבילי, אחרי שהכותרת נולדה בתוכי (כמו שקורה כל פעם מחדש), קלטתי שיש בה משהו נוסף מעבר למה שבשבילי הוא obvious.
רמז: זה לא על סדנת "בלי קפה ובלי מאפה" המתקיימת בחמישי השבוע אצלי בסלון.
וזה כתב-החידה
כמה פעמים בחיים אמרנו או שמענו משפטים כמו "הקפה נגמר", או – "הכלים על השולחן, הנעליים בסלון, האוכל מוכן, הדו"ח לא גמור…" ואלפים דומים להם?
מה משותף לכל המשפטים האלו?
שאנחנו אומרים אותם (או אומרים אותם לנו) כשבתוכם מקופלת משמעות רחבה בהרבה מאשר המלים הספורות הנשמעות בקול.
למשל –
- למי אני אומרת את המשפט הקצר "הקפה נגמר"? במקרים רבים – לבן או בת-הזוג שלי, לפעמים לקולגה בעבודה.
- לָמה אני אומרת אותו? כי אני רוצה שיהיה קפה.
- מתי אני אומרת אותו? כשהקפה נגמר, מה ז'תומרת… J
- איך אני אומרת אותו…? אֶה… תלוי… L
עד כאן נורמלי ומוכר לגמרי, נכון?
אבל משהו כמעט תמיד מסתבך. וזה מה שמרתק כאן מבחינתי, כמו בכל דיאלוג בין בני-אדם. הדברים הלא-מדוברים. הרעיונות, הדעות, הרגשות, הצרכים, ובעיקר – הציפיות הסמויות, שלא-פעם סמויות גם מעינינו שלנו. ואלו הן בדיוק הציפיות הסמויות האלו, הרוחשות בתוך כל אחת ואחת מאתנו, שמכתיבות את כל מה שקורה בתקשורת הגלויה, ויותר מכך, את התחושות שכל אחד מן הצדדים יחוש לנוכח הדברים שנאמרו.
ונחזור ל"קפה נגמר" שלנו.
- למי אני אומרת? נניח לבת-זוגי. שעצם המחשבה "בת-זוג" (או בן-זוג, קולגה, חבר/ה, שותפ/ה לדירה, אבא, אמא, ילדים…) כבר ממלאת אותי באינסוף אסוציאציות פנימיות, מהירות כברק ועמוקות מני ים, על תפקידה, מקומה ומשמעותה של הדמות הזאת בחיי. זה הדבר, שלמעשה יכתיב את ה"איך": איך אומר את המשפט, וגם איך אשמע אותו.
- למה אני אומרת? נכון, על פניו, כי אני רוצה קפה ואין. אבל בתוכי, בעומק, כאן נוצר הבלבול בין הרצון המיידי (קפה) לבין מה שלא נאמר בקול (ואולי אפילו אני לא לגמרי ערה לו). ככל שהדמות בצד השני קרובה או אינטימית יותר מבחינתי, כך גוברת בתוכי הציפייה הסמויה ממנה. בת-זוגי? ברור שהיא "אמורה" לפחות אחד משני הדברים הבאים:
- לקנות קפה כשהיא רואה שהוא נגמר, פשוט כי זאת התנהגות מתחשבת ואלו הערכים שאני מאמינה בהם, וחשבתי לתומי שגם היא…
- לזכור כמה הקפה של הבוקר / ערב חשוב לי, ולהיות מספיק רגישה ליידע אותי שהוא נגמר או לקנות בעצמה, גם אם היא לא האחרונה ששתתה ממנו.
וכמובן אפשר להוסיף כאן גרסאות אחרות לאותו עניין.
שבעיקרו אומר דבר אחד עמוק:
יש לי הנחה על הדמות השנייה, או על החיים, או על איך אנשים-אמורים להתנהג, בעיקר במצבים שלי ברור מאד איך צריך לפעול, שכשהאדם השני לא התנהג לפיה, כמעט תמיד התחושה היא שמשהו בי מתכווץ. והכיווץ הזה יכול להופיע כאכזבה, עלבון, בדידות, או תסכול, תדהמה, כעס.
וזה מה שיכתיב את ה"איך" אומר את המשפט הלכאורה תמים הזה, "הקפה נגמר".
ככל שבתוכי נצבר מטען דחוס יותר של ציפייה לא ממומשת לגבי הקפה / השולחן / האוכל / הטיול המתוכנן / הדייט שקבענו, וכו' וכו', ביחס לאדם השני, כך הטון שלי יישמע ביקורתי יותר. למה? כי בצד הציפייה הספק-מודעת מאותה דמות, ישנה גם ההתניה הרב-דורית, שכבר מושרשת היטב גם בתוכי, של חשיבה במושגים של "בסדר" או "לא-בסדר".
לכן, נוסף על הציפייה הנובעת מעצם המשמעות שאני מייחסת לדמות המסוימת הזאת, אני גם אחשוב עליה שהיא "לא-בסדר". ומכיוון שכך רובנו הורגלנו לחשוב, לדבר, לשמוע ולהגיב, מבלי להרגיש בכך, גם למשפט הקצר הזה, "הקפה נגמר", אני אדחס את כל המטען הזה, של הציפייה + הביקורת.
התוצאה? אני משערת שאין צורך להרחיב.
והנה פתרון החידה
מה שמשותף לכל חלקי הפאזל בכתב-החידה שלנו הוא, שהאופן שבו הדברים מתבשלים בתוכנו ויוצאים החוצה, מושתת על הסתכלות והצבעה על האדם השני. אמנם הציפייה היא שלי, והיא בתוכי, אבל את המימוש אני מצפה שהיא או הוא יעשו. אמנם יש כאן רצון שלי (שמתרחש בתוכי), אבל הוא יוצא החוצה כאילו האדם השני אמור למלא לי אותו.
ואז האדם השני שומע ביקורת ודרישה, והדבר האחרון שבא לו לעשות זה למלא את ציפייתנו, הסמויה והגלויה כאחת.
מה במקום?
- לדבר על עצמי בגוף ראשון.
- לחשוף מה קורה בתוכי.
- לבקש (שזה אומר לזכור שגם בצד השני יש אדם כמוני…)
- להישאר בלב פתוח למה שיקרה.
- למצוא פתרונות ביחד.
פשוט? כן.
קל? לא.
אפשרי? לגמרי.
מהפכני? מאד.
ועל כל אלו, ובעיקר-בעיקר על הבלגאן הפנימי שקורה סביב הציפיות, ההנחות והכמיהות הלא-מדוברות, ועל ההשלכות המכאיבות של לחיות בלי תקשורת מקרבת נדבר במפגשים הקרובים שלנו – אתי, עם מנחות-הבית שלנו ועם אחותי מיקי, שמגיעה בקרוב לארץ.
הנה מה שקורה ממש בימים הקרובים:
- "ביעור חמץ משפחתי – ממלחמות-התשה לקירוב לבבות" – 24.3.15 בשעה 13:00 – חינם אצלכם במחשב.
- "בלי קפה ובלי מאפה" (אמרנו שהקפה נגמר, לא?) – 26.3.15 בין השעות 17:00-21:00, בדאנא (+ דמי-הרשמה) אצלי בסלון.
והשאר בניוזלטר שלנו.
ההרשמה לקורסי יסודות משני-החיים שלנו ולסדנאות המרגשות עם מיקי – בעיצומה!