מילא הבחירות. שגם בשבילן נחוץ איזה ביעור פנימי, שלא לומר ניעור, כדי שנצליח – אלו שרוצים בכך, כמובן – שלא ללכת שולל אחר הקולות החיצוניים. אבל איך נצליח להתנהל בשפיות בשאר ימות השנה, כשגם שם הקולות רמים וגועשים?
הרי מה קורה שם, בעולם החיצוני, (גם) בתקופה הזאת, שבה כל אחד מבעלי הקולות מתאמץ ללכוד את תשומת-לבנו ולמשוך אותנו לעברו, כדי שבסופו של דבר נלך אחריו (ונאמין שזה גם רצוננו)? מכבירים עלינו שטף אינסופי של מלים, מלים ועוד מלים, ארוזות בעוצמות, צבעים, ואמצעים ויזואליים ושמיעתיים מכל הסוגים, כדי שנאמין ונלך אחר המסר.
וכדרכם של מסרים מפתים, הם מצליחים למשוך אליהם לא מעט מקִרבֵּנו, שמוצאים בהם מענה כלשהו למשהו שהם מחפשים, גם אם המענה הזה לא מדויק ואלי אפילו לא מתאים להם באמת. ואילו אלו מאתנו שמאד רוצים ללכת אחר נטיית-הלב שלהם עצמם, ולא אחר הפיתויים והרעשים שמונחים לפנינו שם בחוץ, צריכים איכשהו לעמוד איתן אל מול השטף הזה, כדי שנצליח לבער את מה שלא מתאים לנו, למצוא את הקול הפרטי, הפנימי, האמתי שלנו, ואז לעשות את הבחירות שלנו (תרתי משמע).
וכל ההמולה הזאת – תקפה ליום אחד בלבד, אמנם משמעותי ביותר, אבל הוא רק אחד מכל ימות השנה או 4 השנים שלנו. העניין הוא, שכמו היום הזה (כולל ההכנות אליו) כך כל שאר ימות חיינו. רצופי קולות, אריזות, מסרים ופיתויים, שמפגיזים את התודעה שלנו ממש ללא הפוגה (לפעמים אפילו עד אלפי פעמים בדקה!), תובעים את תשומת-לבנו ומטלטלים אותנו ממחשבה למחשבה, מרגש לרגש, מותחים את גבולות הריכוז שלנו עד מעבר לאפשר, ומאלצים אותנו להתנהלות אקרובטית מטורפת מבלי שאפילו נבחין בכך. ואחרי זה עוד רוצים שנדע מה לעשות בחיים האלו… (או למי להצביע). 🙂
איך יוצאים ממעגל ההיפנוזה הזה ועושים ביעור חמץ עמוק ומרפא?
חמישה צעדים. (בתור התחלה…).
1. לרצות. בלי לרצות באמת, כלומר, בלי לדעת שיש כאן משהו שמאד משמעותי לנו, לא באמת נצליח. כי כולם של הקולות המפתים הוא עצום. הוא יושב על אלפי שנות הַתְנָיָה, שכבר הכינו אותנו עוד טרם לידתנו לחשיבה המְפַלֶגת (גם בין מפלגות, כמובן) של "בסדר / לא-בסדר", כולל כל תותחי הרעש של ה"צודקים" אל מול ה"פראיירים", וכל אלו ש"מגיע להם" (לא משנה אם זה עונש או פרס). רוצים לחיות אחרת? דבר ראשון תחליטו שאתם באמת רוצים ומוכנים לעשות מה שיידרש כדי לשנות את המודעות שלכם.
2. לעצור ולנשום. לא משנה איך ייראה ה"לעצור" הזה, הוא חייב להיות משהו שונה מן האוטומט הרגיל. זה יכול להיות לכבות את הרדיו או הטלוויזיה אפילו ל-5 דקות, כדי להפסיק את הטרטור החיצוני במוח. כדי שנוכל לרגע להתרכז. ואז לנשום. כי בלי לנשום עדיין נחזור מאד במהירות לאוטומט. זה מה שהגוף והתודעה שלנו רגילים, והם יעדיפו תמיד את מה שמוכר להם. תמיד. (לכן גם קשה לעשות בחירות חדשות…). לנשום פירושו לחזור לחיים שבתוכנו, בתוך הגוף שלנו, לא מחוצה לו. ושוב לנשום.
3. לשאול. לפנות בשאלה אל עצמנו. והכוונה היא לשאלות סקרניות, מתעניינות באמת, רצוי אמפתיות (כלומר, שיש בהן לב פתוח ומוכן לשמוע ולקבל). אפשר למשל לשאול – מה אני מרגיש או מרגישה כאן, במצב הזה, ברגע הזה, אל מול המסר הזה. מה באמת אני מרגיש/ה בפנים?
ובעיקר לשאול – מה חשוב לי כאן, מתחת למה שאני מרגיש/ה? מה הדבר שבאמת-באמת חשוב לי שיקרה, שיהיה, שיתקיים, שייעשה, כשאני שומע/ת את המסר הזה (של מפלגה מסוימת / של בעלִי / אשתי / הילד או הילדה שלי / הורַי / חברים / קולגות בפגישה…)? האם מה שחשוב לי הוא לסמוך על זה, שמי שאומר את המסר מתכוון לדבריו? האם בעצם הייתי רוצה לחוש קרבה? אולי הייתי רוצה לדעת שרואים אותי באמת? שאני חשוב/ה או משמעותי/ת לאותו אדם? שיש מקום למי שאני, לדעות, לרצונות ולרגשות שלי?
ועוד יותר לחדד את השאלה לעצמנו (כדי לגלות מה באמת חשוב לנו) – מהו הדבר, שמבחינתי הוא קריטי, שבלעדיו אני לא מוכנ/ה להגיד "כן" לקול הזה למסר הזה, לאדם הזה? (כשאומרים לי למשל להחזיר שטחים / לפנות את הכלים מהשולחן / לחזור בזמן / להתנהג יפה…).
4. להבין ולהרגיש. כשנהיה באמת קשובים לעצמנו (אחרי שעצרנו, נשמנו ושאלנו בסקרנות), נוכל גם לשמוע את התשובות הפנימיות שתעלינה מתוכנו. זה הזמן לנשום שוב ולהתיישב. כן, פיזית. גם אם "אין זמן", כי יש אלפי משימות להספיק, מומלץ ביותר לקחת 2-3 דקות שאין בהן שום "חייב / מוכרח / אמור / צריך ל…", אלא רק שֶקט יזום של הקשבה פנימית. כדי שנוכל באמת להרגיש מה המשמעות של ההבנה שלי – בשבילי.
נניח שלמשל זיהיתי, שכאשר בן-זוגי מתעצבן עלי ודורש ממני להגיע בזמן, מה שאני מרגישה זה עלבון וכעס. והבנתי שמתחת לעלבון והכעס האלו יש לי כמיהה / רצון / צורך, שהוא יראה את המאמצים שלי ויסמוך עלי שאני באמת מתכוונת להגיע בזמן. הצעד הזה, של להבין ולהרגיש, פירושו שאני אתן לעצמי להרגיש, ממש בגוף, את ההבנה הזאת. מה זה אומר לי, בתוכי, שבעצם מתחת לכעס אני משתוקקת להיות מובנת ורק לא ידעתי איך להגיד לו את כל זה. ורק בגלל שהוא התעצבן עלי (כי הוא עדיין לא הבין מה מתרחש אצלו מתחת לכעס…), אני מתבלבלת וכועסת עליו בחזרה
5. לעשות. רק אחרי שבאמת, אבל באמת, התחברתי למה שמתרחש אצלי בפנים, אני יכול/ה להגיב עכשיו אחרת לגמרי אל המסר (המתעצבן / מאשים / מאיים / מפתה / דורש…), שלפני כן בלבל או הטריף אותי לגמרי.
ואז, כשאני באמת יכול/ה לבחור מבפנים, מתוך מה שחשוב לי ולא כתגובת היגררות או כפעולת-נגד למסר ששמעתי (ובעיקר למה שחשבתי שמתכוונים להגיד לי), אז אני יכול/ה לפנות אל אותו אדם בלי לחץ, ו/או להגיב אליו אחרת לגמרי (להגיד לו מה שעל לבי או לשמוע אותו מהלב) ו/או לעשות פעולות שקודם לכן לא הייתי מסוגל/ת לעשות ו/או ללכת לקלפי מתוך בהירות ולא מתוך פחד או "ידיעה אבסולוטית" וכו' וכו'.
רוצים גם אתם/ן ללמוד איך לבחור בעצמכם/ן מחדש, מבפנים, ולעשות בחירות אחרות גם בעולם החיצוני?
יופי. כי אפשר. ואצלנו, כזכור, לומדים ומלמדים איך לעשות זאת ממש צעד אחר צעד.
בברכת חג ער ומבורך