אז מה, בעצם נהייתי פסיכופת? 

את השאלה הישירה-בועטת-מבוהלת-אמיצה הזאת שאל אותי לא אחר מאשר בנה הבכור של חברתי בהמבורג, לפני כשבועיים.

הבחור, בן 22, שמזה שנים אחדות מבלה את רוב ימיו – ובעיקר לילותיו (בלי הגזמה) – ספון בחדרו שבקומה השנייה, האוזניות דבוקות לאוזניו, הכסא לישבנו, והמחשב למוחו, בילה (כן, בילה) 9 שעות תמימות בחברתי, בסדנה שהעברתי בקומה הראשונה, בסלון של אמו.

לא רק שהוא אפילו לא עלה לבדוק אם המחשב עדיין שם, אלא שהוא אף ניהל שיחה הדדית ופוריה ביותר (כך העיד עליה מאוחר יותר בן-שיחו) עם אחד המשתתפים (המבוגרים), ישב בריכוז עמוק במהלך הסדנה, שאל שאלות (רבות ומרתקות), הקשיב לאחרים (או התכנס לתוך עצמו, אך לא פרש, כשהיה לו פחות מעניין), וסיכם את היום בשאלה אלי – איפה אפשר לקרוא עוד חומר וללמוד על מה שאני עושה. וכל זה עוד באנגלית! (שהוא חשב שהוא לא יודע).

הזוי ומרגש שאין בכלל לתאר.

שלא לדבר על אמו, שאחרי שנים של דאגה לגורלו, המריאה במהלך היום הזה הרחק מעבר לעננים.

איך אפשר להסביר את המהלך הדרמטי הזה?

לפני שאנסה לפענח את החידה (וכמובן לגלות לכם מה השבתי על שאלתו המאתגרת…), אני רוצה להגיד לכם דבר אחד גדול:
גם לכם זה יכול לקרות – מפגש מטלטל, מרגש, מפתיע, משנה-חיים כזה עם עצמכם.

איפה? בסמינר הדגל שלנו, "מאחורי המסיכה".

מתי? ממש או-טו-טו. בעוד 7 ימים בדיוק. ביום שלישי, ה-5.9.17, בין השעות 16:00-22:00.

למה? כי בסמינר הזה אני חושפת את הכלי שבעיניי הוא הגורם לכך, שהבחור יצא מדעתו (או מוטב, נכנס אליה…) באותו יום.

מה? "כוכב החיים".

והנה הניסיון להסביר חלק מסוד התפנית של הבחור באותו יום.

מעבר לכך, שאי אפשר להתעלם מן העובדה, שהוא מכיר אותי כבר כארבע שנים, רואה את השינויים שאמו עברה ועוברת, חש את האנרגיה שאני מביאה – ולכן, כשאני מתארחת שם, והוא לרגע יורד למטה, הוא כמעט תמיד ניגש בסקרנות זהירה, להחליף אתי כמה מלים – מה שהיה עוצמתי במיוחד, ככל הנראה, היה המפגש שלו עם "כוכב החיים" שלו, במהלך הסדנה.

בפעם הראשונה בחייו הבחור קלט, שמאחורי כל מיני התנהגויות "מוזרות" שלו – בילדותו וגם בבחרותו – מסתתר עולם רגשי עצום, שהוא בכלל לא היה מודע אליו. והפענוח החדש, השונה, ההומניסטי, של מצבים והתנהגויות שלו בעבר (ובכלל זה תשובתי לשאלתו הראשונה), ההבנה שמה שהניע ומניע אותו בחיים הוא צורך אדיר בחופש, חוללו בו טלטלה של ממש.

קשה לתאר את ההתרגשות (הכבושה, כמובן), שבה הוא הסתובב לאמו ולי "בין הרגליים" כששאר המשתתפים/ות פרשו לבתיהם. "מה צריך לסדר", הוא שאל, בין היתר – שאלה שאמו כבר מזמן הפסיקה לצפות שאי-פעם תישאל (פסיכופת או לא…), והמשיך בהפגזת שאלות ובשיתוף בתובנות – מרגשות ומרתקות – שזרמו אל תודעתו בקצב מסחרר. וביום שובי ארצה (כשאמו-חברתי כבר חזרה לעבודתה ולא יכלה להסיע אותי) הוא אפילו התנדב להתלוות אלי ולסייע לי ברכבת לשדה-התעופה, "בשמחה" כדבריו – משהו שפשוט אי אפשר היה לחלום עליו בשנים עברו.

מה יש לומר.

ומה עם הפסיכופת, אתם שואלים.

למה הוא בכלל שאל שאלה כה בוטה?

כי זה מה שקרה לו (לדבריו הוא) אחרי שנים של חברויות וירטואליות, בעיקר בקבוצות של משחקים חברתיים, שבהם לא סופרים את מי שפישל, כי מיד יש מי שיחליף אותו, ורק מפגינים כעס עז על הפישול ומוחקים את הבן-אדם. מרוב קהות רגשות, כך המשיך ושיתף, הוא מרגיש שהוא ממש יכול להרוג מישהו כשההוא מעצבן אותו.

(אני רק רוצה להזכיר, שעל כל הדברים האלו הוא דיבר בקול רם בסדנה, כן? באוזני אנשים שלא הכיר! ומדובר, כפי שהבנתם, בבחור מופנם ביותר).

אז אחזור על השאלה, כדי שתחושו את הרצף פחות או יותר כפי שחווינו אותו שם, ב"לייב".
הוא פונה אלי ושואל: אז מה, בעצם נהייתי פסיכופת?

אני שותקת רגע. נושמת. ומשיבה לו בזו הלשון: יכול להיות. אבל פסיכופת לא היה שואל את השאלה הזאת.

סוף.

הבן-אדם נרגע. לגמרי. יצא לו הרעיון מהראש. הוא קלט.

אגב, למחרת היום, כמו באגדות טובות, הוא קיבל את ההודעה המשמחת ביותר בחייו: הוא התקבל ללימודי אלקטרוניקה במחלקה מסוימת מאד, באוניברסיטה מסוימת מאד, שרק אליה הגיש מועמדות (ושאלמלא התקבל אליה, היה חוזר לרבוץ מול המחשב).

בשיחתנו ברכבת לשדה-התעופה שאל אותי, בין היתר "אז מה, כדי שיהיו לי חברים אני צריך לחזור להרגיש?"

זהו, אין יותר מה להוסיף. מרגש עד אין קץ.

ועכשיו מה? להגיד שוב, שזה או דומה לו, יכול לקרות גם לכם?
ושכשזה קורה לכם, זה משפיע על הסובבים אתכם?
ושכשזה משפיע עליהם, חייכם (וחייהם) משתנים?

אין צורך. כבר אמרתי…

מחכה לכם "מאחורי המסיכה".
יום של קסמים עם עצמכם. שלישי, 5 בספטמבר 2017. 16:00.

ארנינה

תגובות

תגובות