לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי.

לבדי.

כלומר, עם עצמי.

מהורהרת ועצובה.

למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות שכבר השלתי מעלי במרוצת חיי, הרגשתי, בתסכול כאוב, שיש עדיין פינה עיוורת, שאני לא מצליחה להגיע אליה – כי היא כמובן לא-מודעת – ושממשיכה לנהל פיסות מחיי (ולעשות זאת, כמובן, לא בדיוק כפי שהמודע שלי היה רוצה…).

היה לי ברור שזה – שוב ועדיין – קשור לאבא שלי, אבל זה עדיין היה חסוי מעיניי.

ושוב, בפעם האלף, הֵרצתי לעצמי במחשבותי את מה שכבר היה לי מפוענח – את אמונת- החיים שלי (כלומר, מה שהאמנתי במשך שנים שזאת אני האמתית, עד שהִצלחתי להתנערר ולהבין עד כמה היא היתה תעתוע), את הדפוסים וההרגלים שנולדו במשך השנים (גם הם בלא-מודע) מתוך האמונה הזאת – שמֵחֶלֶק גדול מהם כבר השתחררתי, אפילו את קפיצת הבאנג'י (הנפשית) הנועזת שעשיתי זמן לא רב לפני כן, אל התהום המפחידה של הלא- נודע, כשהחלטתי על מהלך כואב של פרידה מבלי שידעתי איך בכלל אצליח לתפקד אחריה.

ועדיין לא הצלחתי לראות.

ונָשמתי. שוב.

ואז, כמו שנסים מתרחשים לפעמים (אחרי הרבה השקעה…), זה קרה.

פתאום ראיתי אותה. את הפינה הנסתרת. הבנתי מה מוחזק בה. חשתי את עוצמתו הבלתי-תיאמן של אחרון החוטים שנותר מחבל-הטבור הרגשי שלי, דק ועיקש, שעדיין המשיך לאחוז באבא.

בבת-אחת התגלה לי מה שהפך, בזכות אותו אירוע מכונן, לאחד הכלים העוצמתיים ביותר בלימודי "המצפן": הנדר.

הבנתי שלפני הרבה מאד שנים, ואני ילדונת, כשעדיין לא ידעתי שיש אפשרות אחרת, כל שיכולתי לעשות כדי לחוש איזשהו ביטחון קיומי, היה להפנות את מבט התקווה המפוחד אל אבי, ולהאמין לכל מוצא פיו השופט, כי באיש הזה היו חיי תלויים.

ומכיוון שכבר אז האמנתי בכל לבי התמים, שאם רק אתאמץ מספיק, מתישהו האבא הזה יגיד שאני בסדר, כרתתי אתו חוזה חד-צדדי לא-מודע (הלוא הוא "הנדר"): אני לעולם אהיה זו ש'לא יודעת' (כי הוא תמיד ידע הכל בשבילי), בשם הסיכוי שהוא יראה ויאשר אותי.

בַּנשימה הבאה הבנתי, שלמעשה גיליתי משהו עמוק ביותר על אחד הכוחות הנפשיים- משפחתיים-חברתיים החזקים ביותר בחיי כולנו, בני ובנות-אנוש, כוח שמעכב אותנו – לעתים חיים שלמים ואף יותר – ומונע מאתנו להתעורר, לקום כאריות, ולממש את מלוא העוצמה, היופי, הרוחב וההשפעה של הווייתנו.

וראיתי איך הנדר הזה שוכן, מאז ילדותנו (ולעתים עוד לפניה…), בקרקעית הקיום שלנו, נאחז בכל כוחו בַּשארית האחרונה של חבל-הטבור שלנו, מאמין לחלוטין שזו הדרך היחידה האפשרית למלא את הצורך הנואש שלנו, ולופת בצבת מאובנת חֲלָקות עצומות מחיינו.

וכל זה בשם התקווה הממארת (כפי שכינתה אותה אחת מתלמידות "המצפן") שיום אחד, באיזשהו עתיד לא ידוע, הדמות בצד השני (אבא, אמא, סבא, סבתא, מורה, דודה מדור קודם, אח שנפטר…) תעניק לנו את האישור המיוחל, שסוף-סוף יאפשר לנו להיכלל בשבט האדם.

ואז נחתה עלי התובנה הבאה.

ידעתי שהנדר שפענחתי הוא לא שלי.

שירשתי אותו, הפנמתי אותו, אימצתי אותו, ניסחתי אותו לעצמי, בלא-דעת, מתוך צורך-חיים אדיר ועצום (שייראו אותי). והצמדתי אותו לָאיש האחד, שאֶל מבטו המאשר ייחלתי. אבל היטב ראיתי, באותו רגע הסטורי, שהנדר הזה הוא לא "אני". הוא לא נולד ממני. הוא נוצר מתוך נסיבות חיי. כתולדה ישירה של החברה, המשפחה, ובעיקר האב שאֲליהם נולדתי.

ברגע הבא, כששבה אלי נשימתי, למרות שבאופן כללי אני לא אדם של טקסים, נולד, מעצמו, טקס קטן, שם, על הספה.

בעודי ממשיכה לשבת, קֵירבתי את שתי כפות-ידי זו לזו, זרת אל זרת, ובתוך הגביע שנוצר "הנחתי" את הנדר.

התבוננתי בו ארוכות, שואפת ונושפת מקרבי בפעם האחרונה את מילותיו המכושפות, ובתנועה איטית ומדודה, בעודי מעבירה את כפותי מעל לכריות הספה, לעבר החלון, שילחתי אותו בדמיוני, כִּמְשַלחת יונה לחופשי, אל אבי.

*********

מכיוון שאין מספיק מלים שיכולות לתאר את הדהודו המתמשך של הגילוי ההוא על חיי, עד עצם הרגע הזה, אומר רק, שלאושרי הרב מאד, הצלחתי ללוש גם את הגילוי הכביר הזה אל תוך חומרי הלימוד, הריפוי והטיפול, שאת השפעתם וכוחם הרב חווים תלמידי "המצפן" במהלך המסלול, כשחייהם הולכים ומשתנים לבלי הכר לנגד עיניהם המשתאות.

אבל בגלל שכל-כך אני כמהה, שעוד לפני הקורס עצמו תוכלו לחוות ולו מקצת מן החוויה משנת-החיים הזאת, שאני חוויתי על הספה ותלמידי ותלמידות "המצפן" מגלים בקורס, אני רוצה להזמין כל אחת ואחד מכם/ן לבוא להיות אתי במפגש מיוחד במינו, שיצרתי בדיוק למטרה זו: סמינר "מאחורי המסיכה".

שכשמו כן הוא. הזדמנות מאד נדירה להיפגש עם עצמכם ועם עוד אחרים כמוכם, שקָצוּ בַּשעבוד למסיכות שכולנו אימצנו לעצמנו מתישהו בחיים, ורוצים לעשות מעשה.

ושהתשוקה להשלת האזיקים מספיק בוערת בהם, שהם רוצים לטעום מן הקסם המיוחד ולהתנסות בטקס מרגש ביותר, שניזון בדיוק מן האלמנטים שפענחתי במהלך הגילוי הפרטי שלי.

על מה אני מדברת?

על הרגלים, דפוסים, אמונות, שריונות, קליפות, שכבות, שמכאיבים לכולנו, אך רק חלק (קטן מדי…) מתוכנו מתעוררים להבחין בהם, וחלק עוד יותר קטן מוכנים לעשות את המהלך האמיץ של להסיר אותם מעליהם ולפתוח את פרק העצמאות בחייהם.

כמי שעברה את המפתן הזה כמה וכמה פעמים, וכל פעם הִשילה מעליה עוד ועוד שכבות, אני יודעת להגיד לכם שני דברים:

האחד, שהמַעֲבר מן החיים שלפני הסרת המסיכות לחיים שאחרי הוא כמו מַעֲבר לפלנטה אחרת, שאין שום דרך לדמיין אותה עד שלא חוצים את התהום שמפרידה בינינו לבינה. ואַל תתבלבלו! זה לא בלתי אפשרי, נהפוך הוא, זה אפשרי לגמרי! רק צריך לרצות מספיק ולהצטייד במנה מסוימת של אומץ… (וכמובן, להיעזר במי שכבר היו שם…).

והשני, שבזכות כל ההתנסויות המאתגרות ביותר שאני עצמי עברתי בחיי, למדתי דבר או שניים על איך אפשר לעשות את מסלול הסרת-המסיכות הזה – ואת הסמינר הפותח את הדרך אליו – באופן נגיש, אנושי ומעשי ביותר לכל אדם. זה מה שאני חיה, נושמת, כותבת, מלמדת – ומזמינה גם אתכן/ן אליו. טקס הסרת מסיכות פרטי שלכם – ביחד אתי.

"מאחורי המסיכה" – סמינר של חמש שעות אתי ועם הצוות המדהים של מרכז מיתרים במקום קסום בקיבוץ נחשונים, במחיר של 125 ש"ח בלבד>>

זהו הסמינר הגדול ביותר שעשינו עד היום במיתרים, שבו לא רק תוכלו לחוות חלק מן התכנים המרתקים של המצפן, אלא בעיקר לגלות את עצמכם האותנטי – זה שמתחבא כבר שנים רבות "מאחורי המסיכה".

כן, כן… זה לא מפגש מבוא רגיל לקורס (שגם הוא עוצמתי כשלעצמו). זה סמינר מקיף, שהחלטנו לקיים אותו – שוב – מתוך תשוקתנו לתת את המתנה הזאת של "המצפן" לכמה שיותר אנשים.

והלכנו עד הסוף…

יצרנו סמינר של כמה שעות, שבו לא רק תוכלו לחוות חלקים מן המצפן ולגלות בעצמכם רבדים שטרם הכרתם, אלא גם להתוודע לתקשורת מסוג אחר שיכולה לעזור גם לכם ללכת מעבר לפחד ולממש את החלומות הכמוסים שלכם (שמחכים לכן, איך לא – מאחורי המסיכה…).

וגם… כמעט כל מי שכבר עברו את הסמינר הזה מעידים/ות שהוא נחרת בהם לזמן ארוך ארוך… ואצל רבים/ות מהם הוא כשלעצמו חולל שינויים מרחיקי-לכת…

פרטים נוספים והרשמה מכאן>>

לפני שניפרד.

מה ש"המצפן" מציע, מאפשר, מלמד ומחולל, מעורר בי כל פעם מחדש השתאות ללא גבול. אדם אחר אדם, שנחשפים לחומרים הייחודיים, לָאמת העמוקה, לְאופציית השחרור מזכרונות משתקים, לְאפשרות העצמאות ולַדרך הסלולה לטרנספורמציה, מדווחים על שינויים ברמה האישית, המשפחתית והחברתית שלא פעם גובלים בנס.

לכן, אם טרם עשיתם זאת, אני ממליצה לכם, ממש עכשיו -

כל עוד אני חיה, זוהי השליחות שלי ואני ממשיכה בה. ואני צמאה לפגוש כל אדם, שמדליק אותו הרעיון לחיות באותנטיות עמוקה, בלי מסיכות, באומץ ובחיבור עמוק לעצמו ולאחרים. אני כאן כדי ללוות אתכם בדרך המופלאה הזאת.

בואו להיות אתנו – בהדרכות, בהקלטת הוובינר המסכם המרגש, ובסמינר "מאחורי המסיכה" – כדי שתוכלו לחוש איך לחיות אחרת כבר מעכשיו, וגם לשמוע על האפשרות המיוחדת להמשיך ולהעמיק בדרך הזאת, כשמצטרפים אלינו למסלול ההתפתחות וההכשרה של המצפן.

אני מאמינה שיש לכולנו מה לתת לעולם. ושהעולם זקוק למתנות שלנו. ושיש לנו הרבה לגלות על עצמנו כדי שנוכל לתת הרבה יותר. ואני יודעת שהדרך הזאת מאד עוזרת לאנשים להגיע לשדה המופלא הזה ולחיות אחרת.

בואו גם אתם.
ארנינה

תגובות

תגובות