המלצרית היחידה שחייכה…

8:45 בבוקר שבת. אני עושה מהלך נדיר (לצערי), ובמקום להישאב למחשב הביתי (כי נורא רוצה לכתוב) – אורזת את הלפטופ-הכבד-למדי בתיק-הגב האפור, בקבוק מים, קצת כסף, סלולרי (אתקשר לאמא מאוחר יותר, אכתוב לחברה), ויוצאת לפארק. אלך איזה 40 דקות ברגל (אני חושבת) והרבה אכתוב.

8:50 איזה כיף שהפארק קרוב אליי! אפילו מוצאת חניה – עדיין לא כל עַם ישראל כאן – מתלבטת אם להשאיר את התיק באוטו ואז לחזור לקחת אותו אחרי ההליכה, או לסמוך על טוּב-הלב שאולי אפגוש בבית-הקפה, ששם יסכימו לשמור לי עליו עד תום ההליכה, ולבסוף מעמיסה אותו על גבי.

כבר כשמתקרבת רואה את השרירים הנפולים של שני המלצרים בטראסה המשקיפה אל האגם. מסדרים את השולחנות לקראת הנהירה. אח, כמה טוב אלמלא היו צריכים בכלל לקום. ממשיכה עם קצת פחות תקווה אל עבר הכניסה, רואה מרחוק את גבה של אחראית המשמרת, שאיננו מבשר טובות. היא רוכנת קלות לעבר אחד המלצרים בוויכוח מרוסן.

8:55. אני נושמת מחדש, ניגשת לברמן, ממתינה עד שיניח את ערימת הכוסות האדירה בשלום. הוא לא מביט אליי. אני שואלת (בחיוך) – "כבר על הבוקר בלי חיוך?" – "עוד לא התעוררתי", הוא אומר, ומתרצֶה ברבע-חיוך. אני שואלת אם אוּכל להשאיר אצלו את התיק עד שובי מן ההליכה הקצרה, שאז אשב אצלם בקפה. הוא מַפנה אותי אליה.

"לא, אין אצלנו דבר כזה, כולם הולכים בפארק ומבקשים לשמור להם, תארי לך שהיינו מסכימים", היא אומרת במבט שכולו ודאות לגבי טיבם הלקוי של בני-אנוש. זה שאני לקוחה עתידית לא מניע שריר של חמלה בפניה היפים. "לא? אין חיוך?", אני שואלת אותה בניסיון של לפחות-ליצור-קשר-אנושי לרגע, למרות ה'לא' האנטיפטי. גם זה לא מגיע אליה. מה היא תעשה ב-10 בבוקר? 11? אם כבר עכשיו כל-כך עכור אצלה.

ואני יוצאת לדרכי. עם התיק על גבי, כמובן.

9:20. מרוב ביאוס קיוויתי שבית-הקפה הקטן בהמשך הדרך יהיה פתוח ולא אזדקק לשירותי הראשון, אבל הוא לא. אין ברירה, התיק כבד, חוזרת אחרי 20 דקות לזירת הפשע. אותו אין-חיוך פוגש אותי עם כל זוג עיניים מלצריות נוסף. גם כשהם מביאים לי את כוס התה שהזמנתי, גם כשהם מושיבים עוד ועוד משפחות, חברות, צעירים, מבוגרים, סבתא מטופחת עם נכדתה המקסימית (שמספרת את כל קורות הגן לסבתא, שמתמסרת בעיניים עצומות לשמש החורפית הנפלאה במקום לחייך אל הקטנה, אבל זה כבר לסיפור אחר) (כאילו), גם כשנשברת כוס והם מטאטאים, שום-דבר לא משתנה. נכנסים, יוצאים, נכנסים יוצאים. עובדים.

9:45. עד שמגיעה המלצרית המחייכת. בתחילה לא ידעתי שהיא מלצרית. קוקו קופצני, המשך ישיר לאחוריים צעירים, מהודקי-טייץ, מתרחק אל עֵברה השני של הטראסה, ההומה-אדם-עכשיו, כשהיא מחפשת מקום. קודם-כל היא תשתה קפה עם חברותיה, שאחר-כך יתברר שגם הן מצטרפות לַמשמרת. נחמדה, אני מציינת לעצמי בלי-מודע וממשיכה להתעצב ולכתוב גם את כל זה…

9:55 הנס ארע. היא, נערת-הקוקו, מתקרבת אליי פתאום עם כוס התה השנייה שלי בידה. ועם חיוך!!!

– "וואו, אני אומרת לה, את מחייכת! פעם ראשונה שמישהו מכם מחייך הבוקר."

– "אז למה את לא מחייכת?", היא שואלת.

– "כי אני בדיוק עצובה…" אני עונה, ופורשֹת לה את תיאוריית ה'כמה-חשוב-וחסר-חיוך-בעולם' שלי.

וכצפוי (ממישהי מחייכת), היא נענית בשמחה לדיאלוג.

– "אז למה כולם לא מחייכים כאן?" אני מקשה שוב.

היא – כי מי רוצה לעבוד בשבת.

אני – אוקיי… למה את עובדת בשבת?

היא – כי צריך כסף…

אני – למה צריך כסף…

היא – כי צריך לשלם שכר-דירה…

אני – למה צריך לשלם שכר-דירה…

היא – כדי ללמוד…

אני – מה את לומדת?

היא – תקשורת ופוליטיקה…

אני – או! אז את רוצה לעשות משהו טוב לאנשים, נכון?

היא – ברור…

אני – ואת רוצה שיהיה לך כסף כדי שתוכלי להגשים את זה, נכון?

היא – ברור…

אני – אז את עובדת בשבת כי את רוצה את הדבר הזה, לא כי צריך…

היא – שתיקה

אני – ואת כאילו צריכה לשרת את כל האנשים האלו בשביל הכסף…

היא – (מהורהרת, פונה אליי בשאלה הפעם) מה את עושה?

אני – אני עובדת עם אנשים… מלמדת אותם לחיות טוב יותר עם עצמם ועם אחרים… תקשורת מקרבת…

היא – נשמע מגניב…

אני – נכון… שנחזור אלייך? כי זה בדיוק אותו דבר.

היא – כן, תמשיכי, זה נשמע ממש מעניין…

אני – גם לי בעבודה יש דברים שאני לא ממש אוהבת לעשות, אבל מה שעוזר לי, זה שני דברים. אחד, שאני בחרתי את העבודה הזאת, כי יש בה משהו שממש-ממש חשוב לי, ואני מזכירה לעצמי את זה כל כמה ימים, כדי שיהיה לי כוח להמשיך לעשות גם את החלקים הפחות כיפיים. והשני – שאני יודעת וזוכרת, שכל אדם שמגיע אליי בעצם עוזר לי לממש את החלומות שלי. כלומר, הוא משרת אותי ואז אני יכולה לשרת אותו. אותו דבר אצלך – כל האנשים כאן בעצם משרתים אותך, בזמן שאת מתבאסת מזה שאת צריכה לקום בשבת בבוקר כדי לשרת אותם…

היא – וואו… מגניב. אולי תעשי איזה קורס למלצרים?

אני (בחיוך גדול) – אני כבר חושבת על זה כמה זמן… שבת שלום…

*******************************************************************

וכל זה בלי להזכיר את זה שהיא לחשה לי, בתחילת השיחה "תעשי כאילו את מזמינה משהו, אסור לי לדבר עם לקוחות", או את זה שמלצר נטול-חיוך (וגם נטול-הקשבה) הביא לי סוג תה שלא ביקשתי, או על האי-שקט הכללי שאופף את המקום ולא בגלל עומס המבקרים (שהוא ברכה לבעל העסק, שלא היה כשביקשתי לדבר אתו…). אני כן רוצה להגיד, שבזכותה, הישיבה שם היתה לי נעימה עשרת מונים יותר מאשר עד הרגע שבו היא הגיעה לשולחני. ולא רק בגלל שהיא הקשיבה לי…

*******************************************************************

אז מה הלקח שאני מאחלת לכם~ן שתקחו מפה?

האחד, שכדי שנסבול פחות מהדברים שאנחנו פחות אוהבים, כדאי לעשות תרגיל מודע של התחברות לסיבה שבגללה אנחנו עושים את הדברים האלו (כולל הסעות לחוגים, ביקורים משפחתיים, הישארות מאוחר בעבודה, בישולים…). כלומר, לשאול את עצמנו מה הצורך או הצרכים שבעטיים בחרנו מלכתחילה בפעולה הזאת – ואז לעשות אותה, מתוך חיבור למקור העמוק של עשייתה. למשל –

• אני מסיעה את הילדים לגן – כי אני רוצה שיהיה להם טוב (שלא לדבר על כך, שבכלל הבאתי אותם לעולם כדי שיהיה לי טוב…)
• אני בוחרת ללכת לבקר את המשפחה כי חשוב לי הקשר איתם.
• אני נשאר מאוחר בעבודה כי חשוב לי השירות שאני נותן / לתרום להצלחה המקום / הפרנסה שלי (שמאפשרת לי להגשים חלומות שלי או של המשפחה)
• אני מבשל כי אני רוצה לעשות טוב לאנשים שאני אוהב…

השני, כל האנשים סביבי, קרובים כרחוקים, משרתים אותי לפחות באותה מידה שאני משרת/ת אותם. הם כאן כדי לעזור לי לממש חלומות / למלא צרכים  – וכך אני כלפיהם.

והאחרון, חיוך מודע יכול לעזור לי לראות אותם ולהם לראות אותי…

רוצים~ות לחיות יותר ויותר מתוך "רוצה" במקום "חייב"?
יש לנו במיתרים 3 הזדמנויות ממש בקרוב:

ראשון 6.4.14 – 20:00-21:15 – "שיחות מהלב – אתם שואלים, ארנינה עונה" השיחה הדו-חודשית החינמית שלנו – אני במחשב שלי ואתם בשלכם… היכנסו לקישור כדי להירשם ו/או לשלוח שאלות על כל סוגייה שמטרידה אתכם ביחסים ובתקשורת! כאן

שלישי 8.4.14 – 12:00-12:50 – "סוד השפע הנסתר", עוד הרצאה אינטרנטית חינמית, במסגרת כנס ענק על שפע, רוחניות והגשמה. כל הפרטים – כאן

שלישי 8.4.14 – 17:30-20:30 – "למה לי תקשורת מקרבת" סדנת ההיכרות המרגשת שלנו, שאליה מגיעים כל מי שמשתוקקים לשמוע, להתנסות, להרגיש, לשאול – ולבחור אם להירשם לקורס היסודות שלנו בתקשורת מקרבת, "לגעת במלים", שנפתח במאי. הכל כאן.

ולסיום, הזמנה…

אשמח לקרוא את תגובותיכם ממש פה למטה. וגם… שתפו את החברים שלכם בפעילויות שלנו (בפייסבוק או בעל-פה). אולי זה יעשה להם טוב???