ילדונת אבודה

היא נראתה כבת 4-5. מתוך מעבדת התיקון למכשירים סלולריים, שבה המתנתי לנס נוסף מידיהם האמונות של המוכרים, ראיתי אותה עומדת נכלמת בקצה המדרכה, אוחזת בשולי שמלתה הנספגים והולכים בדמעותיה, ושלושה גברים צעירים רוכנים אליה ומנסים לעזור.

יצאתי, כמובן, ואחרי כמה נסיונות, בין יבבה ליבבה, לדובב אותה, "את מחפשת את אמא?", " נבהלת שאת לא יודעת איפה את? רוצה למצוא את אמא?", הצליחה לפלוט "אבא…". לרגע תהיתי-התפעלתי בלבי על ההעדפה, סימנתי לעצמי קשר מיוחד אפשרי עם האבא, או אפשרות שאולי, פשוט, בצהרי יום שישי יצאה לסיבוב אתו ולא עם אמא, ואז, בהסכמתה, הרמתי אותה בזרועותי, ועם הכובד הלא-צפוי התחלנו לצעוד במורד הרחוב, לחפש את אבא.

שניים מן הבחורים האיצו את צעדיהם לפניי, כדי להקדים ולמצוא אותו, ואני איתה, שואלת, אל מול כל חנות, "כאן היית עם אבא?", בודקת אצל הסַפָּר הראשון, איש המחשבים, חנות המצלמות, איש המפתחות… עד שאחד הבחורים איתר אותו, ואני רואה את האבא יוצא לעברי מן המספרה-לגברים שממנה הלכה לאיבוד.

ואז נפלתי בפח.

מבט הרצח בעיניו הִשכִּיח ממני את כל שנות האמפתיה, שבה בחרתי כבדרך-החיים המועדפת שלי לפני 26 שנה. במקום לראות בהן את הפחד שלו (מכך שברגע זה גילה שבתו הקטנה בעצם נעלמה לו), ראיתי בהן את זעמו של אבי מולידי. הצלחתי, אמנם, להגיד לו, בתקיפות, בעודי מצמידה את הקטנה אל מותניי לעוד שניות ספורות, "אל תכעס עליה עכשיו, היא מבוהלת!", אך מאומה מזה לא הגיע אליו.

בתנועה פראית משך אותה ממני, הניח אותה לרגע על הרצפה, ותוך-כדי כניסה רותחת אל המספרה גדושת הממתינים תפס בזרועה הדקיקה, הניף אותה באוויר, העיף אותה לתוך כורסה שחורה ענקית בעודו יורה לעברה "ככה תשבי עכשיו!", וסב על עקבותיו כדי לצאת מחדש אל הרחוב, מותיר אותה מתייפחת באין-אונים נשנק.

עוד כמה צעדים, והיא כבר מְדָדָה אחריו ממררת בבכי, הוא מתיישב על הספסל שעל המדרכה בפתח החנות, מתעלם מיללותיה הגוברות. אני, שצפיתי בכל המחזה המשתק הזה מן המדרכה, הספקתי עוד לפלוט "למה ככה?!?!", הוא, באותו מבט, יורה לעברי "את מחנכת אותי עכשיו?!?!", אני, בעוד דמעותי כבר מזנקות, צועקת "כן!!" והולכת משם.

אמנם הצלחתי למלמל, אל שני הבחורים שחזרו עמי במעלה הרחוב, המומים גם הם מן המחזה, "לעולם אל תדברו ככה אל הילדים שלכם!", ואף קיבלתי הדהוד מזדהה מאיש הסלולריים, כששבתי אל חנותו לאסוף את חפציי ודיברנו על המעשה, אולם רק בשובי הביתה, מספרת את כל זה למיקי (שעדיין בארץ, לשמחתי), שגם היא ידעה את המבט המקפיא הזה מאחורי משקפיו של האבא שלנו, קלטתי את ההחמצה.

תנועה אחת, ענקית, ששכחתי לעשות. לא שלחתי מבט אחרון, מחבק, אל הקטנה במספרה.

כי, עם כל הכאב שבדבר, ברור שגם את אבא שלה, שכמו רבים אחרים כבר כל-כך נעול בתוך פציעתו, לא אוכל לשנות במפגש דחוס מעין זה, בוודאי לא כשאני עצמי טעונה וקצרה, אבל היא, אילו ליטפתי אותה בעיני, וסימנתי לה בכך שיש מי שרואה אותה בעולמה הנואש, אולי, אולי, אולי, יכולים היו תאיה הצעירים לזכור שיש אפשרות נוספת. ואולי, ברבות הימים, תבחר גם היא בדרך הלא-אלימה, למרות החומר הספוג בעורקיה.

מה הייתי רוצה ללמוד מן האירוע הזה?

לזכור לשלוח את המבט הרואה אל הקטנה המבוהלת וגם, יותר ויותר, להצליח לראות גם את האב המפוחד – בחמלה. לא רק בדיעבד, אלא בתוך אימת הרגע. אולי, למשל, לומר לו משהו כמו "נבהלת כשראית אותה עכשיו והבנת שהיא נעלמה?", ואולי-אולי "היית ממש רוצה שהיא תדע כמה חשוב שהיא תישאר בסביבה, גם כשאתה מסתפר?"

אז בדיעבד, אני עושה עכשיו את מה שאני מלמדת…

  • נושמת.
  • בוכה מרוב צער ואבל על מה שחמק מתודעתי.
  • מתאמנת בדמיוני על השניות שהוחמצו (בלי אשמה…). רואה אותי שולחת אליה מבט ואומרת מלים אמפתיות לאבא.
  • ושוב מתמלאת כאב על מצב העולם.
  • וחוזרת למה שאינני יכולה שלא לעשות: להמשיך לפעול למען אי-אלימות. במיוחד כלפי ילדים, אבל לא רק.

כמובן שיהיו גם קולות שינודו לי בראשם על הנאיביות, או – מה-אני-מתערבת-בעניינים-לא-לי, או מאיפה-את יודעת-מה-טובתה-העליונה-של-הילדה, ועוד כהנה וכהנה וריאציות על תפישה רוחנית או פסיכולוגיסטית זו או אחרת, שכל אחת כבודה במקומו מונח, ולעתים אני בעצמי תוהה לגביהן בתוכי. מה שאני יודעת עכשיו, ולרוב, הוא רק מה הבחירה הפנימית שלי, שוב ושוב. אי-אלימות. ובתוך זה – לא לשתוק אל מול עוול ולפעול למניעתו ככל שאוכל, ובדרך לא-אלימה.

מכאן 2 מעשיות מדהימות על מה כן אפשר לעשות אל מול אלימות, שסיפרה לי מיקי אחרי ששיתפתי אותה בָּאירוע שלי.

בחניון

גיבור 2 המעשיות שלנו הוא ויקטור, חבר ותיק ואהוב שלנו מקליפורניה. גבר כושי, שידע הרבה אלימות וסבל בחייו לפני שהפך מחנך ומוביל-דעה בענייני צדק חברתי ומטפל מומחה בטראומות.

ביום המעשה הראשון, שאירע שנים רבות לפני שהוא עצמו הבין שחייו עומדים להיות מוקדשים להשכנת אי-אלימות בעולם, כשנכנס לחניון של הסופר-מרקט שממנו יצא, ראה מרחוק אם שטופת-זעם, מושכת את בנה הקטן באוזנו, ממש גוררת אותו בצעקות לעבר מכוניתם שבחניון.

בתוך שנייה, וכדי שלא להביע את מחאתו באופן גלוי, עשה ויקטור פעולה אחת, אבסורדית ונטולת-הקשר, ששינתה את מהלך הדברים לחלוטין. הוא הצמיד את כף-ידו לאוזנו שלו, והבקיע מתוך עצמו קול מתמשך של כאב קורע-לב. בזווית עינו עקב אחר האם, ולא עצר מקול הזעקה עד שקלט שבְּשֶל גורם ההפתעה, היא הרפתה מבנה. או אז חדל וחזר ללכת כאילו מאומה לא ארע. הוא גאל את הילד. ולו לרגע…

במסעדה

ביום המקרה השני ישב ויקטור במסעדה סינית מכובדת, בחברת מנהלים בכירים של ארגון עולמי למניעת אלימות. ברגע מסוים השתתקו כל הקולות במסעדה, לְמָעֵט זה של האב השוצף, שישב בשולחן בקצה המסעדה, יורה חיצֵי-מלים לעבר בנו הצעיר, שופך עליו את קצפו ללא הפוגה. מאימת קולו עצרו כל יושבי המסעדה את נשימתם ותנועותיהם, צופים במחזה מבלי להביט ישירות אל השולחן הרועד, אך גם מבלי לעשות דבר.

ו-ויקטור?

בבת-אחת, ללא כל אזהרה, הוא החל לצעוק בקולי-קולות על צלחתו. כן, על צלחתו. "מה את עושה כאן! תתביישי לך! לא אמרו לך שזה לא הזמן? מה את חושבת לעצמך…!" וכיוצא באלו דיבורים חסרי-שחר, שנמשכו מספיק זמן כדי שאפילו המלצרים ייצאו לבדוק על מה המהומה, אך לא יעצרו אותו כמשוגע, ובו-בזמן הסערה תבלום את האב משאגותיו על בנו אך מבלי לבייש אותו בפומבי.

ורק אז הוא עצר.

מה הייתי רוצה ללמוד מן האירוע הזה?

עד כמה אני יכולה להשתמש ביצירתיות ובתעוזה שלי, בכל פעם שאני נתקלת במעשה אלים, ומבלי לפנות ישירות אל האדם הפוגע, לעשות משהו שימשוך את תשומת-לבו מספיק עד כדי שהוא ירפה מקורבנו.

נכון, זה לא הריפוי העמוק שאליו אני כמהה, ואשר מצוי בבסיס עשייתי המתמשכת. אבל לפחות לַפַּעם הזאת, עצרתי את הפגיעה. וכשיהיו מספיק פעמים ומספיק אנשים שיפעלו כך, וכמובן כשיותר ויותר מאתנו יעזו לצאת ברֵיש גָלֵי נגד כל עוולה – מבלי לנקוט אלימות בעצמנו – כך נעצים מאד את הסיכוי שעוד בימינו נחווה ישועה.

ואקנח במעשייה אופטימית, מאותו יום של אירוע האב והילדה.

משפט אחד שיכול לשנות הכל

כשחזרתי לארתור, איש הסלולריים, ואחרי שהביע את הזדעזעותו מאלימותו של האב במספרה והצטער יחד אתי על הכאב שחוויתי אל מולה, הוא סיפר לי על קשיים שלו במציאת עובדים מסורים, ושיתף אותי בסיפור מרגש מאין כמוהו, שקשור אלי, ושלא הייתי ערה אליו כלל.

לפני כשנתיים ימים, כשנכנסתי לראשונה לחנותו, חוויתי שם כמה רגעים שהיו לי ממש לא נעימים. בידיו הזריזות להפליא ארתור תיקן לי אז מכשיר שעד אותו רגע סירב לשתף פעולה, ומיד בתום התיקון האמנותי החזיר לי אותו ללא מבט וללא אומר.

אמרתי לו שאני לא מבינה מה הוא עשה, ושאלתי אם הוא יכול להסביר לי, למקרה שהתקלה תחזור. אינני זוכרת את תשובתו, אולם מה שקרה מכאן ואילך הוא החלק המרגש בסיפור.

בתחילה הוא התווכח אתי, באמירה תוקפנית למדי, שזה לא משנה, העיקר ש…, אבל כשאמרתי לו כמה קשה לי כשאני לא מבינה, במיוחד כשזה לא נשמע מסובך, הוא עצר את שטף דיבורו, שלח אלי מבט ער, משתאה אפילו, והסביר לי את מהות התקלה והתיקון.

ושנתיים אחרי כן, בעודו משתף אותי בתסכולו על הקושי במציאת עובדים "שיעבדו מהנפש" (אלו היו מילותיו), ואחרי שאמרתי לו שאני מבינה על מה הוא מדבר, וכמה אני מאושרת שהצוות שלנו במיתרים לגמרי עובד "מהנפש", אמר משהו שנגע בי עמוקות.

"קודם-כל, כך אמר, לך יש עסק רוחני. לכן יותר קל לך למצוא עובדים. (לא שאני מסכימה, אבל יכולה להבין), ואני מתעסק עם חומר. לכי תמצאי בעולם הזה אנשים שגם מתעסקים עם חומר, גם יהיה להם אכפת איך הם מדברים ללקוחות, וגם יירצו ללמוד.

את זוכרת מה אמרת לי כשהיית פה בפעם הראשונה? המשיך. ביקשת ממני להסביר לך משהו. לא, לא ביקשת להסביר, אמרת לי שאת לא מבינה (הוא זכר! והבין את העדינות בכך שלא אמרתי 'אתה חייב להסביר לי', אלא 'אני לא מבינה'). ואני הקשבתי לך. כי אני רוצה ללמוד. ומאז כל היחס שלי ללקוחות השתנה. אבל איזה עובד ירצה ללמוד לדבר אחרת ללקוחות בחנות שהיא לא שלו?"

הבנתם???

מפגש מקרב אחד, שבו אני הבעתי את החוויה שלי ללא האשמה, והוא היה פתוח ללמוד, שינה את עמדתו כלפי באי החנות שלו!

אז כמובן שאני לא באמת חושבת שזה היה הדבר היחיד שארתור עשה כדי להפוך להיות מֶכָּה לתיקוני סלולריים ("סקיי-פון" רחוב נגבה 27 ברמת-גן, המלצה חמה ביותר ממני!), כי הלב שלו היה ועודנו פתוח באופן נדיר. אבל כמו שהוא עצמו סיכם בסוף השיתוף שלו, כדי להמחיש לי עד כמה הוא אסיר-תודה על אותו מפגש אחד בינינו "אני מדבר בקול רם, אני לא אדם שקט, אז מה שלמדתי ממך היה מאד מאד חשוב".

מה הייתי רוצה ללמוד מן האירוע הזה?

שיש תקווה…

שבכל פעם שאני בוחרת לפעול מתוך חירות פנימית, כלומר, אני רואה את האחר בחמלה גם כשהוא מתייחס אלי באופן שלא נעים לי ובמקביל אומרת את שלי ואף מבקשת מתוך פגיעוּת (vulnerability) מלאה ובנוכחות מלאה (קרי, לא מתקפלת ולא תוקפת, לא נעלמת ולא מאשימה), השכר עולה עשרת מונים על ה"הפסד" (= הוויתור על לקבל את שלי באמצעות אלימות, תוקפנות, חדות):

  • אני חווה עוצמה (כי גם אם לא אקבל מענה לבקשתי, הבאתי את עצמי לעולם במלואי ובכנות. השאר ממילא לא בידיי)
  • אני משמרת את החיבור האנושי עם האחר (למרות הקושי שהיה לי בתחילה ולמרות השיפוט האוטומטי שעלה בי על ארתור, על קהות-החושים שלו)
  • אני שלמה עם עצמי, כי הימרתי על אי-אלימות (ויש לי סיכוי גדול לזכות בתוצאה מרחיקת-לכת, שכלל לא חזיתי בה)

מה עוד אפשר לבקש בערב חג החירות?

שיהיה עוד מזה. ועוד. ועוד.

מאחלת לכל אחת ואחד מכם שתמצאו בתוככם רגעים קטנים וגדולים של בחירה מודעת באי-אלימות, ותעניקו אותה במתנה לכל מי שתבואו איתו במגע בימים הקרובים וגם אחריהם (בין אם תוך-כדי האירוע, ובין אם בדיעבד) – ילדיכם, בני או בנות-הזוג שלכם, הגרוש, החמות, ההורים (כמובן…), הדוד המעצבן, הבוסית קהת-החושים, הקופאית, הסדרן, המוכרת בכלבו, ואולי אפילו שר/ה אחד/ת או שניים…

וכל המרבה באי-אלימות הרי זה משובח…

בברכת חג חירות מודע ומקרב,

ארנינה

תגובות

תגובות