לא להקשיב לעצמי. זה היה הסינדרום, גם הפעם.

אמנם בווריאציה מאד מינימליסטית יחסית לעבר, אבל זה שהשארתי אותן בארון בארץ המשיך לשגע אותי חצי מהטיסה (ועכשיו כותבת לכם כבר מקליפורניה, בביתה של אחותי, אחרי כל זה…).

גם כשראיתי את כל האנשים אחר-כך, בתור, או בתוך המטוס, או ביציאה, בחנות, ובתור במדינות האחרות, הן לא ממש יצאו לי מהראש. רק שאלתי את עצמי במה האובססיה שלי שונה משלהם (עד שעשיתי עם זה משהו…).

אז מי עוד היו שם, בלי חיוך

האיש מהונג-קונג, שנולד בהודו, ועכשיו נוסע לסן-פרנסיסקו, למכור שַיִש למעונות סטודנטים. בינתיים שנינו בפרנקפורט, בתור של הדרכונים הלא-אמריקאים, מתקדמים לעבר המבט החשדני-מלכתחילה של מומחי המיון הגרמנים, שאירחו אותנו לחניית-הביניים הראשונה על אדמתם ועתה ישגרו אותנו, כתום הליך הביקורת המוקפד, לַטיסה האינסופית אל עברו השני של האוקיינוס.

ועד שנגיע לראש התור ישנו הזוג מאחורינו. כלומר, שיש להניח שהם זוג. הם משוחחים. אבל עיניהם לעולם אינן נפגשות. שניהם, בקווים מקבילים, בוהים אל אופק לא-קיים (בוודאי לא בין הקירות האפורים של בית הנתיבות), פולטים מלים מָשל אין אינטימיות בעולם. וכשלרגע אישוניהם מצטלבים, הדבר האחרון שאפשר לקרוא בהם הוא חיוך.

ואחר-כך הזוג המחליף מהלומות מילוליות מעל ראשי ילדיהם המותשים, הילדונת המנופפת בזרועותיה הקטנטנות לעבר שום-מקום, בעוד אביה ניגש להביא עגלת הסעה, האשה המתלוננת על לא-חשוב-מה ושכנתה המנהנהנת ללא הבעה…

האיש הרכון בזעם אל מכשירו הסלולרי, האשה המזדקנת השולחת מבט עכור אל שתי הפצצות האיטלקיות, מבכָּה את עורה המתקמט והולך…

האיש עם הכובע, האיש בלי הכובע, כולם שותקים את עצמם לדעת.

כשאבחין מאוחר יותר, בחניית ההמתנה הבאה, הפעם כבר על אדמת ארה"ב, בָּאשה העצובה בכסא הגלגלים, אפרוק אליה את כמיהתי לחיבור אנושי, כשאגש ואציע לה אגוזי קאשיו מן השקית שהבאתי עמי לשעת הצורך.

מה יִשְמח לבי כשלפתע תיגש אלי, כעבור דקות ארוכות, בתה המבוגרת, ותודֶה לי במבטא רוסי כבד ובאנגלית עילגת, על האגוזים שחיממו את לב אמה.

אלו הבחירות שאני אוהבת לעשות.

לא להיכנע, לא להיכנע.

לא להסכים לאנשים האפורים.

לא לתת לחיים לכבות.

להתחבר פנימה, למה שחשוב לי. לנשום.

שם נמצאת האמת שלי, אף אחד לא ייקח לי אותה.

להיזכר.

ואז לבחור שוב.

להתבונן נכוחה. לראות להם את הלב למרות האוטומטים. לפתוח את לבי אליהם.

להתעקש. לחייך. ושוב לחייך. גם כשהם לא.

וכשנזכרתי בְּאפשרות הבחירה, חזרתי לנעליים.

כמה אני אוהבת שהשרשרת, השעון, הז'אקט וגם הנעליים – אדומים. (אובססיה, כן. אבל חמודה…).

מה (לעזאזל) אמרתי לעצמי כשהשארתי אותן במגירה?

שאקנה זוג חדש, שאני ממילא צריכה (צריכה?? רוצה?? שאלה של מינון האובססיה), אז למה לסחוב, ובמיוחד בדרך חזרה.

לָמה לא הקשבתי כשעניתי לעצמי שיעברו כמה ימים טובים עד הזוג האדום הבא, ומה אעשה בינתיים.

בשם מה ויתרתי על העונג הפרטי הזה, קטן וטפשי ככל שיהיה? בשם החיסכון?? (לא מצאתי את התשובה, אגב. רק קלטתי שלא הקשבתי לעצמי).

וחשבתי על האנשים האפורים.

שוויתרו על עצמם, ששכחו להקשיב, שלא זוכרים מי הם באמת.

והתחברתי לַצער על אי-ההקשבה לעצמי. ונשמתי. ונזכרתי שאני אני גם בנעליים לא-אדומות…

וחייכתי… לעצמי. ונשמתי שוב. והרפיתי. לא להיכנע. לא לסבול ממה שלא חיוני.

וכאן, אנשים ואנשות יקרים, אני עוברת לדיבורי שליחות.

על המצפן. מכל לבי.

כי בדיוק כמו שאני הצלחתי במסע הזה להתחבר, לבחור ולהשפיע, לרגעים קצרים וארוכים – קודם-כל על חיי שלי, ועל חיי האשה בכסא-הגלגלים (כשראיתי את בדידותה), ועל חייו של הדייל שהצחקתי לרגע (כששאלתי אותו, בעיצומה של הטיסה האינסופית, אם הוא פורש, כשגילגל מזוודה במורד המעבר בין השורות), ועל חיי הנוסעת הקפוצה שלצדי (כשהקשבתי לה באמת), כך קרה גם לחייהם של רבים אחרים, שגילו את קסם "המצפן", אפשרו לו לחלחל לתוכם, התחברו, בחרו ולמדו גם הם להשפיע.

זה בדיוק מה שיכול לקרות לכל אחת ואחד מכם ברגעים הקטנים והגדולים של החיים – בעזרת "המצפן".

הקורס המרהיב של מיתרים להתפתחות אישית ולהכשרת מלווים עם נשמה.

קורס מקיף, עמוק ומיוחד-במינו בנוף הקורסים בארץ ובעולם, שמלמד, בכפיפה אחת ובעומק נדיר, את ה"מה", ה"למה" וה"איך" של יצירת טרנספורמציות מרחיקות-לכת בחיינו ובחיי אחרים.

קורס שבו אנו אנחנו נזכרים בָּאמת של היותנו אנוש עם לב…

באמצעות מפה ייחודית של כלים, תובנות ומיומנויות אנושיות, אנחנו לומדים שכל פעם מחדש יש לנו האפשרות והזכות הענקית לבחור ולהתחיל לחיות בחופש פנימי הולך וגדל…

אנחנו גם לומדים להקשיב ללב הזה! לקרוא את האותיות הקטנות שהוא החתים אותנו עליהן מזמן-מזמן…

אנחנו לומדים להתפעם מן היופי שבתוכנו, ואיך לא להיכנע לסחף המוכר של החיים…

וגם לומדים להשפיע על איכותם ועל איכות המפגש עם אחרים ולהתעורר לחיים האמיתיים שמחכים לנו…

מה אנחנו צריכים יותר בחיים האלה???

אם מעניין אתכם לשמוע עוד על הקסם הזה, כאן תוכלו לקרוא על הקורס עצמו וכמובן תוכלו להיכנס לקישור הזה ולצפות בעוד כמה סרטונים מרגשים, של בוגרים נוספים המספרים על השינוי העצום שהקורס הזה חולל בחייהם (ובחיי משפחתם, עבודתם, המטופלים שלהם)…

אולי זה יעורר גם בכם את הקול הזה, היודע, שעכשיו הגיע גם תורכם.

תגובות

תגובות