פוסט, תקשורת מקרבת

מה לעשות עם הדכדוך הזה ועוד ביום האהבה

פוסט, תקשורת מקרבת

לא הצליח לי היום.

בכל בוקר, מזה שנים אחדות, לא משנֶה איך אני מרגישה, טרם קומי מן המיטה אני מעלה על פניי חיוך. שוכבת, מותחת את שרירי הלחיים שלי עד קצה האפשר, נשארת אתו כ-20 שניות ואז ממשיכה אל יומי.

כשהבנתי את כוחו הכימי של חיוך, החלטתי עם עצמי לעשות זאת ויהי מה, לא לתת לֶעָכוּר להוביל. המוח, תודה לאל (לפעמים), לא מבדיל בין קודש לחול, כלומר, בין חיוך אמיתי לִמעושה. המוח מבין תנועות. וכשהוא מזהה חיוך, הוא מפריש אנדורפינים. ואנדורפינים הם חומר מרפא. זאת כל התורה כולה. (אגב, בדיוק על הדת הזאת בנוי גם הריטואל של אמירת תודה יומית, בבוקר, בלילה, באמצע היום, לא משנה, לעצמנו, לאחרים, לחיים, ליקום… גם את זה אני מְתרגלת לזכור…).

חוץ מאשר בחודשים הראשונים למותה של ענבלי (אחותי, למי שלא יודע/ת), הצלחתי כמעט כל הימים לחייך.

והבוקר משהו השתבש.

קבעתי שיחת סקייפ חשובה עם אחותי מיקי וחברה נוספת שלנו, שתיהן בקליפורניה – כך שתיאום הזמנים הוא לא טריוויאלי. ומשום-מה לא שמעתי את השעון. נכון, הלכתי לישון מאוחר (מה חדש), וידעתי שאקום עייפה, אבל כיוונתי אותו (לעזאזל), אז סמכתי עליו, ובצדק. הוא עושה את מלאכתו נאמנה כבר שנים רבות מאד. עבר אתי פיסות הסטוריה שרק הוא היה עֵד להן, ולא נבהל. הוא בשלו. מצלצל כשמבקשים ממנו.

והפעם הוא פישל. (כלומר, אני, כנראה. טרם בדקתי…).

ואני מתעוררת לתוך 9:20 בבוקר (במקום 8:00) – שזה כשלעצמו אירוע נדיר מאין כמוהו (אפשר להסיק לגבי גודל העייפות), אומרת לעצמי בתדהמה – תשע ועשרים, ומזנקת, נכונה לדלג זמנית על צחצוח-השיניים ובלבד שאולי אתפוס אותן עדיין בסקייפ, מוותרת כמובן על החיוך (אין לי 20 שניות עכשיו) וחשה את הדכדוך מזדחל. ואז רואה בטלפון הודעה ממיקי. השעה אצלן 22:35 (זה מה שקורה בקליפורניה, כשאצלנו 8:35), הן קצת מודאגות ובעיקר עייפות, והולכות או-טו-טו לישון. אני שועטת למחשב, אולי בכל זאת, אכן לוכדת שארית משפט עם אחותי, אבל מבינה שזהו. לא היום.

והדכדוך גובר.

ואז, אל מול הראי שבו שיניי מצטחצחות, אני אוספת את עצמי לתוך מה שאני זוכרת שכדאי לעשות ברגעים כאלו, בהנחה שאני רוצה לעשות לעצמי טוב (לא סתם אני גם מלמדת את זה, ככלות הכל…). שואלת אותי שאלות.

מה הדְרָמה, אני תוהה. כן, זאת החמצה, השיחה הזאת באמת חשובה. ואני מקפידה שלא לומר לעצמי "דרמה" כשיפוט, אלא כחמלה. מתאמצת לנשום. אולם המוח האוטומטי שלי ממשיך להפריש חומרי דרמה. מזין את הדכדוך. אני נושמת והמוח ממשיך. הוא מונה בתוכי, אחת לאחת, את כל ההחמצות, היומיות והקבועות, הטריות והעתיקות. הוא מזכיר לי את הכלים בכיור, הבגדים על המיטה, הניירות על השולחן, האימיילים במחשב, המכאובים הלא-פתורים. כל גודש הקשיים המוכרים מתערם אל השיחה המוחמצת הזאת.

עוד יותר דכדוך.

ומנבכי כל-מה-שאני-מאמינה-בו, אני מעלה את הרהורי האמפתיה. מה הייתי רוצה, אני תוהה אל עצמי. לכאוב עכשיו? להרגיש את כאב-הדכדוך הזה עד תומו? זאת אפשרות אחת. לא לשפוט אותו, לא לגעור בעצמי שאני מרשה לעצמי, לכאורה, להגזים, כלומר, לכאורה נפלתי לתוך דכדוך ללא פרופורציה. כן לקבל את זה, שזה הגל שחי בי כרגע. דכדוך. לתת לו לעבור בתוכי, להיות מי שהוא, בלי לכנות אותו בשמות נוספים, בלי לחשוב שהוא לא-בסדר. דכדוך. זה מה שזה. עכשיו הוא כאן.

או – אפשרות שנייה, ואולי עדיפה אחרי הראשונה (שבה אני עדיין נתונה בדקות אלו, נותנת לדכדוך להתפשט בכל גופי, רק חשה אותו, ללא הסיפור שהוא צריך להיעלם כבר) – לכוון את תעצומות התודעה הבוחרת שלי אל מה שמסתתר בתחתית הדכדוך הזה. מאחורי המחשבות, מאחורי הצרחה. הצרכים העמוקים שלי, שחלקם הולידו תחילה את המחשבות האוטומטיות, כולל הדכדוך בעקבותיהן, ועתה, משאני יכולה רגע לנשום מחוץ לסיפור האוטומטי, להתכוונן אל הרטט הנסתר של חלקם האחר של צרכַיי, שגם הוא רוצֶה בשבילי את הטוב ביותר. ולהתחבר אליו.

לעשות עם עצמי אהבה. זה מה שזה בשבילי. לא לוותר לי עליי. להתעקש על החיבור הזה על מה שקורא לי מבפנים.

איך אני עושה זאת?

אקטים של אהבה

אני מזכירה לעצמי, ממש אומרת לעצמי, בתוכי, את המלים הפשוטות, שלא-יכול-להיות-שמשהו-לא-בסדר כאן, או אצלי. הדכדוך לא הופיע משום-מקום. ומתחת לרובד הראשוני, יש עוד חומר. יש שם כוח-חיים שרוצה להוביל אותי להתחבר למה שיעשה לי טוב. ואני ממשיכה לחפשו.

מה חשוב לי, אני שואלת אותי. (ממש עכשיו, בזמן אמת, בעודי כותבת). בָּרובד הראשוני – לעמוד במלה שלי. התחייבתי לשעה מסוימת, אני רוצה שיוכלו לסמוך עלי. על אחת כמה וכמה, אחותי, ועוד בשיחה כה חשובה.

נושמת. כן. נכון. זה ממש ממש חשוב לי.

ומה עוד הדכדוך רוצה? למה הוא כאן? ונשאר? (אגב, הוא מעט-מעט מתפוגג. כוחו של חיבור-אמת עם עצמי). ומופיע רובד נוסף. אני רוצה לסמוך עלי. אני רוצה לעמוד במלה שלי – בשבילי. לא רק לגבי השיחה הזאת, אלא לגבי יותר ויותר דברים. רוצה לדעת שאני יכולה להחליט ואף לבצע.

נושמת. כן. נכון. זה ממש ממש חשוב לי.

מה עוד?

ואז אני שוב מרגישה. את עומק הכמיהה.

אני רוצה לחיות עם עצמי בשלום, לא משנה מה. לקבל אותי בדיוק כמו שאני. ככה, עם הפישולים, עם כל הלא-פתורים, עם השיבושים, עם השכחות, ההחמצות, המגבלות. זאת אני, אין לאן ללכת מכאן. ואני רוצה לפתוח את זרועותי אלי, לחיבוק אותי, את האחת הזאת, כמו שהיא. מכאן ההתעקשות הסמויה של הדכדוך, מתחת לרובד הראשוני, החשוב כשלעצמו. לכן הוא נמשך והתעבה. כדי להעלות לתודעתי עוד ועוד חומרים, שלכאורה "לא-בסדר", אך במהותם – כה אנושיים.

כן, הבגדים טרם סודרו, והכלים, והניירת, כל זה, אבל אם אגש אליהם בשיפוט-הנכאים על כמה אני "מקרה אבוד" (זה האוטומט העתיק שלי, תודה לאל אני כבר לא חיה בו, לכן דכדוך ולא דיכאון), כמה אנרגיה תהיה לי לטפל באתגרים הללו? מעטה ביותר. ואילו אם אתמלא בחיוך (הנה, זה מגיע… מרגישה את לחיי זזות…), אוכל לגשת, לאותן משימות בדיוק, מתוך נוכחות, בהירות ובחירה, שהן מצבורי האנרגיה המעצימים, שכשאני מקבלת ואוהבת אותי, צוהלים לקראתי ומְכַוונים את פעולותי.

נושמת.

עכשיו אפילו יכולה לומר לעצמי תודה על כל מה שכן… קודם זה זייף (ככה זה כשמאלצים את עצמנו ל"חשיבה חיובית" ללא חיבור עצמי). יכולה לראות אפילו את מאמציו העלגים של הדכדוך לכוון אותי לרובד העמוק הזה, של פתיחת-הלב אליי, מעבר לאוטומטים והסיפורים. מחייכת עכשיו באמת, כשמבינה את היצור החמוד שבתוכי, שאמנם משתמש באמצעים עתיקים (דכדוך, שיפוטים, סיפורים), אבל מכוון אל הקיום החדש, נטול כל אלו.

מחייכת.

וחותמת את מילותי כאן להפעם.
באהבה.
לעצמי, לכם, לכן, לאנושות המבולבלת.
יום האהבה.
בואו נקדיש אותו לזוגיות הגדולה מכולן – עם עצמנו.

ארנינה

4 תגובות

  1. ארנינה יקרה, אני לא רוצה לכתוב על הדכדוך. מכירה אותו יותר מדי טוב והלוואי והייתי יודעת להתנהל אתו כמוך. אני רוצה להתייחס לעצם הכתיבה שלך ויכולתי לכתוב זאת לאחר כל בלוג ובלוג. צורת הכתיבה שלך חודרת עמוק אלי, מדהים אותי איך תוך כדי תהליך את כותבת את מה שקורה. פעם….מזמן….התנסיתי בזה. יש לי תיקיה שלימה של כתיבות מסוג כזה, כמו איך נראה חדר העבודה שלי כרגע או מה עושה לי הטלפון שקבלתי מאמא שלי, או כמה הוא מעצבן אותי ברגע זה ולמה אני מתנהגת כך ולמה אני מתמכרת וכך ועוד ועוד. הכתיבה הזו גזלה ממני זמן יקר, אך מלאה אותי בסוג של קבלה (אהבה עצמית אני לא מעיזה להגיד) והיה לי נפלא כשזה קרה וגם היה לי נפלא לקרוא הרבה יותר מאוחר מה שקראתי. ובכל זאת הפסקתי. מדוע? מה לא מאפשר לי לחזור לזה? טוב, אלה סתם שאלות, גם יש לי תשובות, אם כי חלקיות.
    מה ששאני רוצה לומר לסכום, שאני שותה בצמא כל מה שאת כותבת כאן ובמקומות אחרים ורוצה להודות לך. להגיד לך שלי כל בלוג שלך עוזר להתחבר אל עצמי, גם אם הוא עוסק בענינים שלכאורה לא לי. ואת נותנת לי המון. תודה! תודה! בהמון אהבה

  2. ארנינה יקרה! כיף לקרוא אותך. תודה שאת חולקת איתנו. זה נותן לי כלים, השראה ונחת גדולה.
    יש לי שאלת תם: מדוע היצור החמוד הזה שבתוכנו, משתמש בדכדוך כדי לעורר אותנו לפתיחת לב אל עצמינו ולחיות בשלום עם עצמינו? הרי מה שקורה לי בדר'כ כשבא דכדוך, זה בדיוק ההיפך: איני אוהב את עצמי, איני מקבל את עצמי ואין שלום ולא להתראות. דווקא אם היתה באה שימחה (שיט קמתי מאוחר ואיחרתי את השיחה – טוב קורה, לא נורא…אולי זה לטובה? אולי עדיף שהיא תתקיים בעוד כמה ימים…בטח היינו צריכות להבשיל עוד קצת…אשלח מייל מתנצל עוד מעט…ואוו הנה ענן מקסים בצורת דולפין והקפה הזה מעולה…איזה נפלא אני שאני יכול לראות את הטוב…וכד') או אז הייתי מה זה מחבק את עצמי באהבה! אז למה הייצור החמוד משתמש בדכדוך כדי לקרב אותי אל עצמי? אין לו אפליקציות חכמות יותר?
    באהבה רבה
    חגי

  3. ארנינה יקרה, אוהבת את מילותייך ואת דרכך. לא מוותרת לעצמך על עצמך. אכן, דיכדוך יקר, לפעמים יש לאהוב גם אותו כשמגיע, ובמיוחד ביום האהבה. מהבוקר (גם) היום אני מטפחת את האהבה לעצמי. הכי משתלם. אני תמיד נשארת עם עצמי, כל השאר באים והולכים 🙂 חג שמח ואוהב

  4. שלום ארנינה
    אהבתי הזדהיתי עם כל חלק בתהליך,בעיקר עם האמונה הפנימית העמוקה שנבנתה עם השנים(ומסתתרת מתחת לאמונות השיטחיות שאינן משרתות אותי ואימצתי לחיקי לא במודע)שהכל בא לשרת את הטוב שבי.
    הדיכדוך ממש רגש שתמיד בא לי לברוח ממנו ועמוק בתוכו מצוי משהו אוהב שממתין להתגלות.בכל פעם אני מופתעת מחדש.
    האינטימיות העמוקה והשמחה העמוקה שבי קשורים לאהבה ולרוך שאני מגלה בתוך ההזמנה לזוגיות עם עצמי-בשבילי זו המשמעות של חופש פנימי.
    תודה מעומק הלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

וורדפרס ‹שגיאה

באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.