בתחילת הדרך, למעט חריגות נדירות, הכל היה בַּמקום. הגוף, הנפש, הנשמה. צחוק, בכי, בלבול, גילוי, עולם מלא, עתיר-פלאים. ואנחנו שם, קטנים ואינסופיים, נושמים אותו נושם אותנו.
השאלות שנבטו בנו לא היו "מי כאן לא בסדר", או "מה הם עשו לא נכון", וגם לא "למה אני לא מבינ/ה כלום", אלא "מי זה", "מה זה", והרבה "למה זה ככה", תהיות ראשוניות, עצומות, סקרניות, שנובעות מן הפְּנים הטהור, שרוצות לגעת, שמנסות להבין. אשמה היתה רעיון חבוי בתודעתנו, הכעס עדיין לא הפציע, הבושה הִמתינה בסבלנות. רק הפחד היה שם, וגם הוא ראשוני והישרדותי בלבד, לא מפני החיים עצמם, לא מפני אנשים.
לאן כל זה נעלם? מה קרה לנו, מתי ואיך? איך איבדנו את הקשר הראשוני, הזורם הזה עם עצמנו? איך הפכנו לשופטי עצמנו כה אכזריים? איך נכנס כל-כך הרבה סבל לחיינו?
על כל השאלות האלו, ורבות אחרות, אני מחפשת מענה כבר שנים רבות. ובדרך ראיתי, שרבים כמוני יצאו לְמסע מעין זה, ובחיפושיהם עוברים מסלולים דומים. אמנם כל אחת ואחד בוורסיה המאד ייחודית לו, אולם בַּקרקעית, בשורש הדברים, נתקלנו באותם דברים. משהו השתבש לנו בסדר הראשוני המופלא. משהו השתנה לבלי-הכר. איבדנו את הראשוניות.
ולאט לאט, מתוך המסע שלי להיזכרות בלב-הדברים, מתפענחות לי עוד ועוד שכבות. כל פעם עוד קצת, אני מגלה דרכים לצאת מתוך הסבל, בגוף ובנפש, לפרוץ את מגבלות התודעה הכלואה, להתחבר מחדש למה שהיה והווה שם תמיד. והדברים מתגבשים לכלל תחושות חדשות, תובנות, מבנים, אפילו שיטה ("המצפן"…). ויותר ויותר מתהוֶוה-מתחדש בתוכי המְכַל העצום, האמתי, האוהב, המשתאה. וחלק גדול מן הדברים האלו נכתב והולך, כמעט מתוך עצמו, בשירים, ספרים, מאמרים, רשומות. אל תשאלו אותי איך, זה פשוט קורה.
הפעם אחלוק אתכם ציטוט נוסף מתוך ספרי (המתקרב והולך לסיומו!) "מאחורי כל צרחה יש צורך". ציטוט, שלמרות שהוא נוגע בחומרים קשים, הוא נוסך תקווה. קחו לכם את התקווה הזאת לדרך. ושתהיה לכם שבת של שלום.
אה, וקראו עד הסוף. ככה תעזרו לקסם הזה להיכנס גם לחייכם שלכם. שווה כל רגע.
***************************************************************
המסע מחדש אל עצמנו
עם השנים, לרוב בעקבות סבל רב, חלק מאתנו מתעוררים להבין, שמשהו כאן לא עובד. בתוך נסיונותינו להבין מה השתבש אנחנו מגלים, פעמים רבות, שעצם החיבור שלנו לעצמנו נפגם. שאנחנו עושים דברים רבים שאנחנו לא באמת רוצים לעשות ומופעלים על-ידי כוחות שהם לא הבחירה שלנו. בהדרגה נובט בנו הדחף לפענח את סיבת סבלנו ומתוך כך לחפש מחדש מי אנחנו באמת, מה מניע אותנו, מתחת להכל. לגלות את מה שהיה מוסתר מפנינו, באופן זה או אחר, זמן כה רב. לחשוף את מה שממתין לנו, בתוכנו, מתחת לַאבנים הקטנות והגדולות שערמנו מעל מערת ה'אני' הטבעי שלנו. זו שבה טמונים ופועמים כל צרכינו האנושיים, המולדים, מלאי-החיים.
בַּדרך לַמפגש החדש, המחודש והמרגש עם עצמנו האמתי, אנחנו צריכים לחצות את רוביקון האמונות שלנו. להתבונן, באומץ עילאי, אל החומר הדחוס הנמצא שם, להעלות מנבכי הלא-מודע שלו, ככל שנוכל, את החומרים המיוסרים והמאובנים שלנו, לדבר איתם ועליהם, קודם-כל עם עצמנו ורצוי עם אחרים, ולהביא אותם אל המודע המשתאה. זה מצידו, אחרי הטלטֵלה, יחבוק אותם בלב הומה מֵאוֹשֶר.
האור בִּקצה המנהרה המפרכת הזאת הוא הצרכים השוקקים שלנו, שממתינים לנו שם, מאז ולעולם, רוטטים ואוהבים. האור הזה הוא המהות הזכה, הראשונית שלנו, זו שלבשה עליה כסות מתעתעת במשך שנים רבות כל-כך, עד ששכחנו שהיה אחרת ושאפשר אחרת. האור הזה הוא האמת הפנימית, הפשוטה והנסתרת, שממשיכה להניע כל מהלך שלנו, גם כשאנחנו עוורים אליה לחלוטין.
אלא שכדי להסיר מעלינו את המלבושים הנרכשים, הלוחצים, ניאלץ להשתהות בתוך המכאוב, לפענח, להסכים לראות מראות לא-נעימים, מן ההווה או מן העבר, לחשוף את מערומינו הלא-מוכרים ולהיחשף בַּחֲלקינו הפחות נוחים, המבולבלים, המבלבלים, הנזקקים. לקלף, אחת לאחת, את מחשבותינו ואמונותינו, כדי לברור מתוכן, בחקירה צולבת – אך בחמלה טוטלית – את הגוף העירום של צרכינו. להתוודע לתוכנן, למשש את קירותיהן, להיתקל, להיחבט, להימלט (שוב) מפני הַכְאָבה נוספת, ואז לנשום, להתאושש רגע (לא-פעם גם להזיל דמעות על עוצמת הקושי), ולשוב ולהסתער על הפיצוח. ובעיקר בעיקר לדעת, שבתוך כל מחשבה מכאיבה מסתתרת אמת שאיננה מכאיבה. כי היא צורך. אנושי, עמוק, טהור.
מה שבינינו לבין לחשוף את האנושי המפעים שבנו, להתחבר אליו ולהתפייס אל עצמנו העמוק, הוא ערימה של דפוסי חשיבה והתנהגות, שבָּנינו מזמן וטיפחנו בעמל של שנים, רק מפני שבתום-לבנו העיוור והמקווה האמנו, שהם יצילו אותנו מכאב בלתי-נסבל.
מה שלא ראינו, ולא היה לנו כל ידע איך לראות, הוא, שבזמן שבְּשֵם הגרעין המבוהל שבתוכנו גידלנו את זהותנו המולבשת כדי להגן על המקור התמים שלנו, החמצנו את היכולת לטפל בחלקים אחרים של אותו מקור ראשוני.
למדנו איך לְרַצות – ושכחנו איך לִרְצות.
למדנו "להתנהג יפה" כדי שיקבלו אותנו – ושכחנו איך לקבל את עצמנו, על כל חֲלָקינו. נָתָנּוּ עדיפות לַצרכים שלהם – ושכחנו איך ליצור ולקחת מקום לעצמנו. (או שאותו חלק קטן מבינינו, שצורכי החופש הראשוניים שלו כה גברו על צורכי הביטחון, וסירובו להיכנע לחוקי האחר היה כה מובהק, עד שהוא ויתר על הנראוּת, הקבלה או השייכות שרק האחר יכול היה לתת לו, ונותר בבדידות מכאיבה מאין כמוה).
ואם לא די בסבלנו שלנו עם עצמנו, עוד תולדה מכאיבה של המשחק המכַווץ הזה היא, שכל-כך לא זכינו לַהקשבה, לנוכחות ולקבלה ששיווענו אליהן, כל-כך לא היה לנו ממי ללמוד להקשיב, להיות, לקבל – וכמובן לתת – שרבים מאתנו לא הפנימו את המיומנויות החיוניות האלו. וכך מגיעים כה רבים ורבות מאתנו פצועים ומבוהלים לִקשרים עם אנשים אחרים ומביאים למערכות היחסים הללו את מורשת ההסתרה, האי-הקשבה והעדר האמפתיה, שעליה גדלו.
לפני שמישהו/י כאן מזדעזע מדי – אומַר מעומק לבי ועם כל הכוונה: אין בכל הדברים שנאמרו עד כה ושייאמרו בהמשך שום אשמה או האשמה. אין כאן מישהו או מישהי לא-בסדר, לא "אנחנו" ולא "הם" (ולא "אתם"…). כל המתואר לעיל ובַהמשך הוא כל מה שידענו לעשות. כל מה שהשיטה הרווחת הורישה לנו. ואנחנו כאן כדי ללמוד איך אפשר אחרת.
בנסיונותי להבין את המצב האנושי במונחים שאינם אשמה או האשמה, מצאתי שלוש אפשרויות בלבד שיכולות היו להביא אותנו (קרי, את כלל האנושות כמו גם את הפרטים בתוכה) למצבים אנושיים כה מכאיבים, והן – עיוורון, שכחה, או בלבול. לא אשמה. הבנתי, מתישהו במסע המפרך שלי, שיש הסבר אחר לחלוטין לכל אופן ההתנהלות של כולנו בפלנטה שלנו (כולל שלי עצמי…). והנה הוא:
מאז ומעולם, תמיד ולנצח, כולנו עשינו, אנחנו עושים, ונעשה, כמיטב יכולתנו, בכל רגע נתון. (קראו שוב את המשפט הזה! ובגוף ראשון! הוא קריטי. והוא לכשעצמו יכול לשנות את חייכם. ממש ברגע זה. ושוב. זוהי האמת היחידה שיש).
יתרה מזאת, בַּמקום שבו היינו אז, כשכל זה התרחש, ואחר נחקק בתאֵי גופנו, ולבסוף אף שִחזר את עצמו בווריאציות אין-ספור, עד שהפך לטבענו השני, הפְּנים החכם שלנו, הלא-מודע המגוֹנֵן-תדיר, לא יכול היה לראות או לדעת אחרת (זה העיוורון). כי אילו ראינו אז את מה שאנחנו רואים כיום (או רוצים ומנסים לראות), לא היינו שורדים. אז, בתוך הגופיפון הזעיר שהיינו, עם הנשמה הפעורה, המאמינה, התוהה שבקרבנו, כשלא הבנו מה-הולך-פה, היינו חייבים להמציא לעצמנו הסברים. סיפורים. רעיונות. על עצמנו, על הורינו, על אחינו או אחיותינו, על אנשים בכלל, על החיים. סיפורים שמקטינים אותנו עד כדי חוסר-ערך מוחלט ("אני לעולם לא אצליח"), או מעצימים את דמות האחר עד כדי שיתוק שלנו ("רק הוא יודע מה טוב בשבילי"), או סיפורים אחרים, בְּשָלב אחר, שהופכים את האחר – או אותנו עצמנו – לרע מיסודו ("אי אפשר לסמוך על אנשים / גברים / נשים…", או "אני מקרה אבוד"). כל אלו ואחרים כמוהם היו הדרך שלנו לתת משמעות, הסבר, לוגיקה, לִמציאות שתעתועיה ומכאוביה עלו ועולים על כל דמיון.
זאת ועוד, פעמים רבות לא היינו צריכים כלל להמציא סיפורים על עצמנו. הם היו שם, מסופרים על-ידי הדמויות האחרות בחיינו, לא-פעם עוד טרם לידתנו, ועלינו רק נגזר להאמין להם, לאמץ אותם ולחיות לפיהם. אחרת היינו מתים.
ובינתיים, משום היותה כה מרכזית, מתמשכת ודומיננטית, התגבשה זהותנו זו לכלל הפילטר הגדול, שדרכו אנחנו אכן מזהים את עצמנו ולא יודעים אחרת. ובדיוק זו הסיבה העמוקה לכך, שהמסע להסרתה ההדרגתית מעלינו של הזהות הכה-צמודה-אלינו, או, לכל הפחות לחשיפת חלקים ממנה לשם פרידה אפשרית מהם, הוא מבהיל מאין כמותו. כמוהו כחוויית מוות.
מוֹת הזהות שלנו הריהו כְּמוֹתנו אנחנו עצמנו.
שהרי כך אנחנו מכירים ומזהים את עצמנו, דרך הסיפור על מי אנחנו (בעיקר על מי אנחנו לא) ומי כל האחרים סביבנו והעולם בכלל (בַּהשתקפות ההשלכתית של הסיפור שלנו). מתוך המרחץ החמים של הזהות המוכרת, שבה אנחנו נמצאים כיום, פחד המוות המגונן-לכאורה לא מאפשר לנו לראות ולסמוך על כך, שמתחת לכל זה מסתתר משהו נפלא ועוצמתי בהרבה.
וזה המסע שאליו אנחנו יוצאים כאן. מן השריון אל הגוף. מן הכסות אל העירום. מן הסיפור אל האמת. מן הפחד אל החופש.
***************************************************************
ועכשיו להפתעה שהילה ואני מבשלות לכם…
כמו שאתם/ן כבר יודעים/ות, אנחנו במיתרים חושבות עליכם (כמעט) כל הזמן… ומחפשות דרכים איך להעשיר את חייכם – בתודעה, בנפש ובגוף… כי ברור לנו, שככל שלכל אחת ואחד מאתנו יש יותר מודעות, כך אנחנו יכולים לעשות בחירות שמשרתות אותנו יותר, וככל שיש יותר תחושת בריאות, כך אנחנו חסינים ועמידים יותר אל מול גלי האוקיינוס של החיים.
לכן חיפשנו דרך לחלוק אתכם עוד ועוד ממה שמעשיר את חיינו, בתוך המסע של כל אחת מאתנו, לחוד ויחד, וכך נולדה הפלטפורמה החדשה – מגזין "חיבורים".
ממש בקרוב נוציא לאור את הגיליון הראשון של המגזין, שבו נביא לפניכם מניפה של אפשרויות, אשר בהרגשה שלנו יכולות לתרום להרחבת התודעה, לשכלול יכולות ההתמודדות עם עולם משתנה, לפתיחת הלב לאופקים חדשים, ובעיקר – להעמקת החיבורים השונים בחיינו, עם עצמנו, עם אחרים, עם העולם…
במגזין תקבלו מאתנו, בין היתר, חומרי-העשרה והמלצות על נושאים המצויים גם מחוץ לעשייה הישירה של מיתרים, מתוך מגוון דרכים, שיטות ותחומים שמדברים אל לבנו, ובכלל זה כתבות, כלים, הדרכות, סרטונים, הטבות מיוחדות – כל מה שאנחנו מאמינות שעשוי לתמוך בהתפתחות, למידה, והצלחה שלכם בחיים.
מקוות שהתכנים וההטבות הללו יסבו לכם הנאה ויביאו לכם המון תועלת. כן, מחכות לכם ה-מ-ו-ן הפתעות בהמשך הדרך…
הישארו אתנו, יש למה לחכות!
ארנינה והילה
נ.ב.
נכון שהבנתם לבד?
כמה כל זה קשור ישירות, בטבור, מבפנים ומבחוץ – לסמינר שלנו, "מאחורי המסיכה"???
כמה ב ד י ו ק בסמינר הזה, ב-21.8, תוכלו לחוות משהו מן הטעם המשכר הזה, של לפגוש את עצמכם – מאחורי המסיכה… של "לראות בעיניים" חלקים מן האני האמתי שלכם, שהיה מוסתר מפניכם כל-כך הרבה שנים, להבין שלא היתה לכם אז ברירה אלא להדחיק אותו, אבל שעכשיו – אפשר לבחור מחדש.
ולהתחיל להיפרד מן השכבות המכאיבות. ולהתחבר מחדש לעצמנו.
בואו. זה קסם שמלים לא יכולות באמת לתאר או להחליף אותו.
סמינר מאחורי המסיכה, 21.8.16, כל הפרטים וההרשמה – כאן.