fbpx

הרצאה של ארנינה ב – TEDx

TED ארנינה קשתן

תרגום הסרטון - לדבר את השיחה הלא-מדוברת

איך להתייחס, לגלות, לחשוף, להבין, לכבד ולשתף במסרים הנסתרים של החיים

פברואר 2015

אני עומדת לשתף אתכם בפיסות מסיפור חיי. אני מקווה מאוד שהמילים שלי יעוררו בכם השראה. 

כבר שנים רבות מדי, כולנו משלמים מחיר גבוה על כך שאנחנו לא מבטאים את מי שאנחנו באופן מלא. לי לקח עשורים אחדים לשנות את חיי וללמוד לקבל אותם ולקחת עליהם אחריות מלאה. ועשיתי זאת בכוח המילים.

כשהייתי בת 5 כבר ידעתי שלא כדאי לשקר לאבא שלי. הוא יכה אותי, או ישתמש בעונש אחר, שמולו שום דמעות, תחנונים או בקשות מחילה לא יעזרו. ובכל זאת, באותו יום, בדרך חזרה לגן מטיול קצר עם כל הילדים, ראיתי את הבית שלי מעבר לרחוב ולא יכולתי להתאפק. חציתי בריצה את הכביש – מה שהיה, כמובן, אחד האיסורים החמורים של אבי – המשכתי באמוק במורד המדרגות, עד שמצאתי את עצמי עומדת מול דמותו, בקושי נושמת. בשעה עשר בבוקר אמרתי לו, שיום-הלימודים בגן הסתיים להיום.

הוא תפס אותי בזרועי, הוליך אותי בתקיפות בחזרה לגן-הילדים, ושם גילה, כמובן, שחשדותיו היו מוצדקים. 

בחזרה בבית, הוא השאיר אותי מחוץ לדלת, בחצר האחורית המפחידה, הבודדה והריקה, ללא אוכל, מים או חברה, עד הערב.

לא בכיתי באותו יום בחצר האחורית. אפילו לא דפקתי בדלת או קראתי לאמי. לאחר 5 שנים של ניסיונות לפלס את דרכי אל לבו של אבי, כמהה שיראה אותי, מתחננת לאהבתו, באותו יום בחוץ, בחצר האחורית, בחרתי באופן לא-מודע את מה שמאוחר יותר כיניתי בַּשם "חיים כפולים".

חיים שיש בהם שני ערוצים. הערוץ החיצוני, שבו אנו חושפים שאת החלקים ה"טובים" שלנו – המצחיקים, הנבונים, המוכשרים – כולם חלקים אמיתיים, אך לא כוללים את כל החלקים שלנו. והערוץ הפנימי, רוטט לו בשקט בפנים, אך מסתיר עמוק מאוד את החלקים הפגיעים שלנו, שלעולם אל לנו לחשוף אותם לפני אף-אחד. בערוץ הזה מצויה מה שאני מכנה השיחה הלא-מדוברת.

אז הנה כמה דוגמאות לאיך החיים הכפולים שלי נראו:

  1. במשך שנים, בערוץ החיצוני, בעודי מדברת לקהל, נראיתי מבריקה, מצחיקה, רהוטה. אבל מתחת לכל זה, הערוץ הלא-מדובר התייסר בתיעוב-עצמי ובבושה.

  2. אנשים פנו אלי כאל מומחית, מחפשים את עזרתי. בערוץ החיצוני ידעתי איך לתמוך בריפוי שלהם, אפילו עם תוצאות מרשימות. אבל מבפנים הייתי מענה את עצמי עם האמונה ש"אני לא יודעת כלום" – אז איך אני בכלל מעזה לעבוד עם אנשים?

  3. רוב חיי בורכתי באהבה והערכה. אך הערוץ הלא-מדובר, משוכנע בחוסר- הערך שלי, אמר לי שאני מרמה אנשים. כך שלא הייתי מסוגלת באמת לתת מקום בתוכי לאהבתם.

  4. בערוץ החיצוני, גברים רצו אותי. נפלא, לא? אבל בחיפוש הנואש שלי אחר אישור ואהבה, אמרתי "כן" ללהיכנס למיטה עם רבים מהם, בעוד גופי זעק "לא".

  5. מאחר שנדרתי, בשלב מוקדם מאד, להסתיר מפני העולם את הפגיעוּת שלי, למדתי לתקוף בחזרה מאד מהר. מעט מאד ידעו אבי, ורבים אחרים, עד כמה הייתי מפוחדת בפנים, מאמינה בתוכי לכל השיפוטים שלהם.

כמו שאולי הבחנתם, הערוץ הלא-מדובר נראה כמו ערבוב של שיפוטים עצמיים ואמונות שליליות. אבל יש שם הרבה יותר מזה. מתחת לשיפוטים, חבוי עמוק בפנים, שוכן, יקר ופגיע, האני האמיתי שלנו.

בַּליבָּה החבויה הזאת כולנו כמהים להיראות, להיות מובָנים, מקובלים, משמעותיים. אהובים  בגלל מי שאנחנו, על כל חלקינו.

מה שחוסם את הערוץ הזה מלהפוך לנראה ומדובר הוא הפחד שלנו מהכאב שלא יבינו אותנו' או שיתייחסו אלינו בלי רגישות, במקום זאת. לכן, עם השנים, אנחנו מכסים את הליבה הפגיעה שלנו עם שכבות נוספות של אמונות שקריות נרכשות.

התוצאה הטרגית היא, שכל עוד אין אף אחד בסביבה שיסתור את האמונות האלו – משום שכולנו שותפים להן – הן הופכות לַמציאות שלנו. אנחנו לומדים להתנהג בהתאם לסיפורים הפנימיים שלנו על עצמנו, עד שאלו הופכים לַזהוּת שלנו.

אז, מה הוליד את נדר-החיים שלי? – לא-מודע, אבל עדיין כל-כך חזק – שלא לחשוף לעולם את הליבה שלי? לא היו אלה העונשים הפיזיים של אבי. היו אלה המילים שלו.

מה שהוביל אותי, באותו יום בחצר האחורית, להפסיק להביע את האמת שלי, נולד מתוך ההאשמות המתמשכות וההרסניות שבהן השתמש אבי: "בכיינית", "לא מגיע לך להיות כאן", "מה שעשית עכשיו הרס הכל". בשנים מאוחרות יותר, כשהמילים הפכו להיות "זונה" ו"את מקרה אבוד", ההיפנוזה שלו ניצחה. הפנמתי לגמרי והאמנתי לחלוטין לסיפורים שלו על הטבע הנוראי שלי לכאורה. והחיים הכפולים לקחו פיקוד. 

לצערי, הסיפור שלי אינו יחיד במינו. מיליוני ילדים מקבלים יחס, שמביא אותם לאותן תוצאות. מונחים על-ידי הוריהם המודאגים ועל-ידי מערכות החינוך, להפוך לבוגרים מקובלים, הם חיים בפחד קיומי, שלא יקבלו אותם כמי שהם באמת. בסופו של דבר, רבים מהם מוצאים את הגירסה שלהם לחיים כפולים, מסתירים את האני האמיתי שלהם ומוותרים על חלומותיהם. בשם השייכות, הם מתאמנים להיות יצורים חברתיים, נחמדים וצייתנים.

מאוחר יותר, כשהם הופכים להורים, עובדים, שכנים, בוסים, מנהלים, מחנכים, מנהיגים, הם מעבירים לאחרים את אותה תפישת-עולם קשוחה, אותה שפה ואותן הנחות, שטוענות:

  1. שיש דרך "נכונה" להתנהג  ושלפיה כולנו  צריכים לחיות על-מנת להתקבל  ולהשתייך לשבט האנושי.

  2. שיש לשפוט אנשים על-פי ההתנהגות ה"טובה" או ה"רעה" שלהם, ולתגמל או להעניש אותם בהתאם (וזוהי בדיוק הסיבה, שבגללה אנחנו מתייחסים לשיפוטים כאל איום הישרדותי מתמיד ולכן מגיבים אליהם בתוקפנות או כניעה).

ההנחות הכמעט בלתי-בדוקות הללו הובילו את האנושות לשימוש בכעס ואלימות – פיזית ומילולית – כדי לעורר פחד, אשמה ובושה, וליצור באמצעותם ילדים צייתנים והמונים כנועים. הרבה יותר קל למעטים לשלוט ברבים בדרך הזו, לא?

***

וזה בדיוק מה שאבי, גם הוא, ניסה להשיג.

במאמציו הכנים להקל על חיי לכשאגדל, הוא עמל קשה כל-כך כדי לעצב ולאלף אותי בשנים המוקדמות שלי, שכל ההוויה שלי השתנתה.

מכיוון שלכאורה, הוא היה זה, שתמיד ידע מה הכי טוב בשבילי, לא היתה לי שום ברירה, כילדה צעירה, שתלויה בו, אלא להאמין לו על מנת לשרוד. וכך, אם אבא שלי "יודע", ואני תמיד טועה – הייתי חייבת לאמץ את  הזהות השקרית של "אני לא יודעת כלום" כַּאני האמיתי שלי.

כל זה היה יכול להימשך עד סוף חיי אלמלא גיליתי את תקשורת מקרבת – תקשורת לא-אלימה (NVC), שהפכה להיות נתיב השחרור המרכזי שלי.

  • למדתי לזרות אור על המקומות החבויים, הלא-מדוברים, העמוקים שלי.

  • למדתי להקשיב ולחקור את המחשבות והשיפוטים שלי במקום להאמין להם באמונה עיוורת.

  • למדתי שמתחת למחשבות שלי פועם חומר אנושי טהור וראשוני.

ויצאתי לדרך של לדבר את השיחה הלא-מדוברת. כי החומרים הלא-מדוברים המשיכו לחכות לי עד שאגאל אותם.

וכך הגעתי אני לתשובות שלי.

החלק המרכזי בעצירת המסלול הכואב של החיים הכפולים היה להתחבר לעצמי ולגלות מה קורה מתחת לדפוסי החשיבה וההתנהגות הרגילים שלי.

התהליך היה כרוך בזיהוי השיפוטים שלי, חקירת המקור שלהם והבנה של מה שהם הסתירו: הצרכים האנושיים השכוחים שלי.

על מנת להתנסות בַּחמלה שהתהליך הזה דרש השתמשתי בשתי אסטרטגיות עיקריות: כשתפסתי את עצמי חושבת מחשבה מכאיבה, אימנתי את עצמי  קודם-כל לעצור – בעדינות – ואז לשאול את עצמי שאלות על המחשבה – שוב, בעדינות – במקום להאמין לה באופן אוטומטי וללא ערעור, כפי שעשיתי במשך שנים.

במהלך המסע החשוף והמפחיד הזה, של חקירה-עצמית, גיליתי גם את האמונה העתיקה שלי, ש"אני לא יודעת כלום". ולתדהמתי, הבנתי סוף-סוף, שמה שכמהתי אליו היה ההיפוך המוחלט של המילים האלו: רציתי ללמוד לסמוך על עצמי.

הגילוי הזה היווה נקודת-מפנה ענקית בחיי. בין היתר הוא איפשר לי לסיים את הנישואים השנִיים שלי. לאחר 10 שנים, שבהן האמנתי שהוא יודע בשבילי ושאני צריכה להשתנות כדי להיות ראויה לאהבתו, שוב לא הייתי זקוקה לבן-זוגי שישמש לי כמושיע. סוף-סוף יכולתי לעשות זאת למען עצמי.

בעזרת המון סבלנות, שהיתה חיונית לַחלקים המפוחדים שבי כדי לחוש מספיק ביטחון ואמון ולעלות על-פני השטח, הצלחתי לחשוף חלקים פגיעים, שהילדה הקטנה קברה עמוק בפנים.

*

בזכות המסלול החדש והאמיץ הזה של חמלה וסקרנות, זכיתי מחדש בַּצחוק, בַּנועזות, בְּאהבת ההופעות ובַּאכפתיות שלי – וקיבלתי אותם כמתנות טבעיות.

זכיתי גם, ובענווה גדולה אני אומרת את זה, לתמוך באלפי אנשים בְּגילוי העצמי האמיתי שלהם.

מה שלימדתי אותם, ושאני מתרגשת לחלוק אתכם היום, הוא בדיוק התהליך הזה, של לדבר את הלא-מדובר.

ככל שהאמת שלנו מתבהרת לנו יותר ויותר, הצלע השנייה במסע שלנו היא ללמוד כיצד לבטא את האמת הזאת כלפי ועם אחרים כך, שהם יוכלו לשמוע אותנו באופן שונה לחלוטין.

כשאני אומרת לדבר את הלא-מדובר, האם אני מתכוונת להגיד לאחרים מה לא בסדר אצלם, כל הזמן? לא. 

האם אני מתכוונת לשפוט ללא רחמים? לא

זה לא נקרא לדבר את האמת. זה נקרא להכאיב.

 

ובכל זאת, זו היתה השפה היחידה שאבי ידע.

 

אבל עם הזמן, משלמדתי להבין את עצמי בדרך חדשה לגמרי, הגעתי גם למקום המתוק, של לראות גם אותו בחמלה. הבנתי שהוא ניסה לתת לי את מה שכל ההורים מקווים לתת לילדיהם: החינוך והתנאים הטובים ביותר, שיכינו אותי לחיים. יכולתי לראות את הטוהר של כוונותיו מאחורי המילים שבהן השתמש.

 

שנתיים לפני שנפטר מסרטן, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו ובחיי, אבי הביע חרטה על מה שעשה לי. אז כבר היה מאוחר מדי בשבילו להתמודד עם השינויים הענקיים שהוא היה אמור לעשות כדי לחיות אחרת.

אילו היו לו הכלים להכיר בַּפחדים, בבלבול, בייאוש ובאובדן הביטחון-העצמי שלו, אילו היה משתף את הרגשות הפגיעים האלו עם אחרים במקום להפוך אותם לכעס ואלימות, האם היה מאריך ימים יותר מאשר 59 שנותיו? הייתי רוצה לחשוב כך…

כמה מכם הורים?

כמה מכם, כילדים, שמעו אי-פעם מילים כנות ופגיעות מההורים שלהם?

כמה מכם הושיטו יד ממקום של פגיעות לילדיהם שלהם, נותנים להם לשמוע את האמת הלא-מדוברת שלהם, מראים להם איך אומץ והקשבה באמת נראים, עוזרים להם להכיר אתכם ולגלות את הלב הפועם שלהם?

לדבר את הלא-מדובר זה בדיוק זה.

  • זה – לעצור את מעגל השיפוטים, הדרישות, העונשים והמלחמות ובמקום זאת לגלות את הרגשות העדינים ביותר שלנו.

  • זה – לשתף בצרכים האמיתיים והאנושיים שלנו, במה שאנחנו באמת מוקירים ומעריכים.

  • זה – ללמוד לבקש את מה שאנחנו רוצים וללמוד לפתוח את הלב לאחרים, בין אם הם ילדינו, או אויבינו.

 

אני רוצה למנות  שלוש מחוויות-השחרור החזקות ביותר שהתהליך הזה נתן לי:

  1. למדתי להגיד "כן" רק כשאני מתכוונת לזה. ואז גם ה"לא" שלי נראה אחרת, משום שלמדתי להסביר אותו במקום לנבוח אותו בייאוש.

  2. למדתי לשמוע "לא" כמות שהוא: מישהו לא מוכן לעשות מה שאני ביקשתי ברגע זה משום שהוא או היא מעדיפים משהו אחר, לא משום שהם מתנגדים לי (כמו שהייתי כל-כך מורגלת להאמין כילדה).

  3. שיאו של האני החדש שלי היה – שהשתחררתי מכל אשמה. הֵיי, אני כבר לא מאמינה שאני לא יודעת כלום…!

עכשיו, לא רק שאני סומכת ואפילו אוהבת את מה שאני יודעת, למדתי להישאר פתוחה וסקרנית למה שאיני יודעת – ללא כל אשמה או פחד.

***

ניכנס לצלע השלישית של התהליך הזה. להקשיב לאחרים בלב פתוח.

כשאנחנו מפסיקים לשמוע את המילים השיפוטיות של אחרים כתיאור אמיתי של עצמנו, אנחנו יכולים לחקור מאיפה הם מגיעים. משום שברגעים של אי-נוחות, אתגר או בלבול, הם, כמו כולנו, פוחדים לחשוף את האמת הפגיעה שלהם, ובמקום זאת מבטאים אותה בדרכים כואבות.

בעזרת שאלות עדינות וסקרניות, לגבי הרגשות, הצרכים, הערכים והכמיהות שלהם, אלו שמסתתרים מאחורי מילות ההאשמה שלהם, אנחנו יכולים, יחד אתם, לחשוף את האמת המתגלה – שלהם.

בדרך הזו, בעזרת ההקשבה האותנטית והאמפתית שלנו, הם יכולים לחוש מחדש את האמון בָּאכפתיות של בני-אדם אחרים.

ואז, הם, גם הם, יכולים לפתוח את עצמם ולהקשיב – לעצמם, ואז להקשיב לנו, בדיוק באותה דרך.

ואנחנו כולנו יכולים להירפא ביחד.

כמה מכם בורכו בהקשבה מסוג כזה, כילדים?

וזה מה שאני מקווה שהסיפור שלי ייתן לכם השראה לעשות: לבחור בַּדרך של לדבר את השיחה הלא-מדוברת – עם עצמכם, עם בני ובנות-הזוג שלכם, עם החברים ועם הילדים שלכם. גם עם ההורים שלכם, אגב…

***

אני רוצה לסיים בסיפור אמיתי מהחיים, שמזין את התקווה הזו בשבילי.

בחודש שעבר השתתפתי בהנחיית ריטריט לנשים פלסטיניות וישראליות-יהודיות. בשלב מסוים, בתגובה לְהזמנה שלי לבטא אמיתוֹת לא מצונזרות בקול רם, אשה יהודיה אורתודוקסית ואשה מוסלמית דתית ביטאו כמעט בו-זמנית את המשפט: "אני רוצה שתצאי מפה" (הכוונה, מחוץ לישראל).

בעדינות, תמכתי בהן במציאת האמת הלא-מדוברת שלהן. יחד מצאנו כאב עמוק, צרכים עצומים שלא נענים, עד כאב, וכמיהות היסטוריות, כולם קבורים מתחת לשריון של שנאה הדדית. בעזרת תמיכה, הן הצליחו לשמוע זו את זו לעומק, מתוך חיבור לכאב ולצרכים של שתיהן, ובהדרגה הורידו את סף ההגנה שלהן.

זה לקח כשעה וחצי ואז הקסם התרחש.

לאחר שנשמעה לגמרי, אמרה האשה המוסלמית: "בעצם אני לא רוצה לחיות ללא השכנים היהודים שלי", והאשה היהודיה אמרה: "כן, האדמה הזו ניתנה לנו, ואני מוכנה לחלוק אותה".

 

הדבר הזה אפשרי כאן ועכשיו.

אתם/ן לא חייבים/ות לחכות עד שהעולם כולו ישתנה.

אתם לא תלויים בַּמוכנות או בפניות של אחרים.

אם אתם יכולים לשנות את הדרך שבה אתם מדברים, ולדבר מהלב גם אם אתם פוחדים מהתוצאות; 

אם אתם יכולים להזמין אחרים לדבר את האמת שלהם, למרות הפחד שלכם;

ואם אתם יכולים לשנות את הדרך שבה אתם מקשיבים בזמן שאחרים מדברים, 

גם אתם יכולים ליצור קסם.

עכשיו. 

תמיד. 

 

תודה.

3.2.2015 

 
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

2 תגובות

  1. שלום ארנינה יקירה
    מה שלומך?
    מיוחדות הגשתך את דברייך נוגעת בלב ומעוררת את המגע עם האני הפנימי. כך הנני מכירה אותך מלפני שנים. הנני עוקבת אחר פועלך המקדם את האנושות.
    אשמח אם תוכלי לשוב אלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

אירוע חדש
ניסיון לוח שנה