בין אם את או אתה בניתם סוכה (???), הוזמנתם לאחת (ואף הצטרפתם אליה?) (למרות ההנחיות?) (מה יהיה עם זה???), או ממש לא מעניין אתכם כל הדבר הזה – אני מזמינה אתכם לקרוא, כי זה, כמובן, לא רק על סוכות ממשיות…
בַּהסתכלות שלי, הסוכה, בעם היהודי, מסמלת שני רעיונות כמעט סותרים:
הארעיות – והיחד הגרעיני.
רעיון הארעיות
יכול להיות מפחיד. כי משמעותו היא אִיוּם על כל מה שמוכר, נגיש, בטוח. במיוחד אם זה נכפֶּה עלינו, ועוד בלי אזהרה – למשל, כששכחנו את המפתח ואין לנו איך להיכנס הביתה, חמוּר מזה – אם פרצו לנו הביתה, עוד יותר – אם היה פיגוע, רעידת-אדמה, מוות של מישהו קרוב, או מינֵי התרחשויות – כמו אלו העוברות עלינו ועל העולם ממש בימים אלו, שמטבען הן בלתי-צפויות, חריגות, מעצימות מאד את אי-הוודאות.
אז מה זאת ארעיות בשבילכם/ן?
מזמינה אתכם לשאול את עצמכם את השאלה הזאת.
כי התשובה עשויה להפתיע אתכם, וזה כבר שווה את המאמץ.
בינתיים אשתף אותך ב-מהי ארעיות בשבילי.
בשלוש מלים – המצב הקיומי הבסיסי.
כלומר, יותר ויותר, ובאופן מואץ בעת הזאת, פוגשת את הרעיון (הוודאי…), שכל מה שנדמֶה ונדמָה לנו כיציב, נוכֵחַ, קיים, ודאי – הוא אשליה אחת גדולה.
כלומר, שכל מה שאני בונה עליו כעל עוגן להיאחז בו – יכול להיעלם תוך שנייה. ובכלל זה, כמובן, כל המבנים הפנימיים המפוארים של תפישת-העולם שלי, דרך-ההסתכלות שלי על החיים, הדפוסים, האמונות, ההרגלים שלי…
אז כן, זה גדול ומפחיד, ומאד לא נעים.
לכן התודעה שלנו שבה ושוכחת את זה.
כי היא רוצה להגן עלינו מפני הלא-ידוע, הסופני.
ולכן חג הסוכות – בשבילי – הוא הזדמנות להיזכר. שהכל זמני. הכל, כולם, אני. (את/ה…).
ואספר לך מה אני עושה עם כל זה. מותר להעתיק…
אני עושה שני דברים:
אל"ף, אני מתאמנת, שוב ושוב, ומזכירה לעצמי (כי קל מאד לשכוח) – להגיד תודה. על כל מה שיש.
ושעדיין ממשיך להיות. ולא נעלם ולא נהרס ולא מת.
למשל, עצם העובדה שיש לי מקום לגור בו, גם אם הוא לא "שלי". שיש לי עיסוק שאני אוהבת בעמקי נפשי. שלא איבדתי את מטה לחמי, למרות האתגרים.
כל-כך לא מובן מאליו.
וגם, למשל – וזה כבר ממש טריקי: להודות לעצמי על הצלחות קטנות-גדולות בכל פעם שבה אני מצליחה להתגבר על דפוס תגובתי שלי, בסיטואציה מאתגרת כלשהי (עם עצמי או עם אדם אחר); להתפעל מעצמי (בשמחה) כשאני מצליחה לא להיבהל מדברים שבעבר היו מבהילים אותי; לשמוח, באמת, על כל מחשבה חדשה או פעולה שונה שאני מצליחה להפיק מעצמי למרות ההרגלים השואבים. ועוד ועוד…
בי"ת, אני מתאמנת בלחבב את עצמי יותר ויותר…
כי כל-כך הרבה שנים השקעתי בהיפך מזה, שסוכות (וגם אתגר "לצאת מהפלונטר", כמובן…) הוא הזדמנות נהדרת להזכיר את זה לעצמי. ובחמלה. פשוט לדעת שאני בסדר. באמת בסדר.
כן, יש רגעים, מצבים וחלקים בי, שהייתי מאד-מאד מעדיפה שיהיו אחרת. אבל…
ברוך השם, אני סוף-סוף יודעת כבר – אחרי שאני מלמדת את זה כבר שנים (!) – שגם בַּרגעים המכוערים ביותר שלי, עשיתי כמיטב יכולתי.
גם זה רעיון לא פשוט, והוא הפוך מן התפישה הכל-כך רווחת, שאומרת, שרק אם נשתמש בכוח (כלומר, נשפוט את עצמו עד העצם), נצליח לחולל את השינוי המיוחל. כלומר, רק אם נניח שאנחנו (או אחרים) "לא-בסדר", ונגיד את זה לעצמנו (או להם) בכל מיני דרכים כוחניות, רק אז זה יעשה משהו.
אז זהו, שזה פשוט לא עובד. אלפי שנים זה לא עובד. והמצב העכשווי בעיניי הוא רק תולדה בלתי-נמנעת של אלפי שנות דיכוי, חיצוני ופנימי (שטרם הסתיים…).
עכשיו אומַר רק, שמשמעות התובנה הזאת היא, שאני יכולה לחיות עם עצמי הרבה יותר בשלום ובחיבה מאשר בעבר. וזה כשלעצמו הוא סם-מרפא מתמשך.
יותר מזה; היכולת לקבל אותי, כשלעצמה, ההסכמה לחיות עם מי שאני – בשלום, באמת, היא-היא תרופת-הנגד הנצחית – למחשבות השליליות, הקבועות, ה"ודאיות". אלו שמתחזות לאמת ושככל שהן גרועות יותר – כך אנחנו מאמינים להן יותר. ("איזו דפוקה אני, אני לא יודעת כלום, אני מקרה אבוד, איך, עם כל המודעות וההבנה, אני מדברת ככה ל – -", וכו' וכו').
אז לקבל אותי זה אומר, שאני מבינה, באמת, שהמחשבות הנוראיות האלו (על עצמי ועל אחרים) הן-הן הארעיות. כי הן מספרות סיפור מדומה עליי, שלמדתי להאמין לו מרוב שסיפרו לי אותו בילדותי.
ושמי שנמצאת מתחת לכל המחשבות האלו, כלומר, אני, בלי הסיפורים על עצמי – היא בכלל לא כזאת נוראית. או, לפחות, היא בדיוק כמו כל אדם אחר – לפעמים ככה ולפעמים ככה.
טוב, מה בקשר ליחד הגרעיני וכל זה?
אז בסוכה – דווקא בשל ארעיותה – אנחנו יושבים לרוב קרובים זה לזה (אפילו לא בהכרח על כסאות), מחזיקים את הצלחות ביד, נהנים מן הקישוטים (הארעיים…), שמחים/ות במזון המוגש לנו (או מגישות/ים אותו…). והכל יחד.
לא מכירה מצב, שבו אדם בונה סוכה לבדו ואף יושב בה – לבד (אלא אם כן הוא בחר בזה כמסע עמוק פנימה). לעומת זאת, שלא כמו בסלון המשפחתי הקבוע, שבו הטְעָנוֹת כבר ספוגות בקירות, דווקא הישיבה הארעית, לפעמים גם עם זרים, בסוכה, מפריחה לא פעם צהלות צחוק, שחורגות מן התקן היומיומי המוכר לעייפה. כי דווקא הארעיות, ואפילו אי-הנוחות לפרקים, צובעות את הישיבה בסוכה בצבעי הרפתקה. והרפתקה, לא פעם, פותחת לבבות.
אז זה חלק מן הההזדמנות הגדולה, שאני רואה בַּהתכנסות האפשרית הזאת, בסוכת השלום של משפחתך (גם אם, נוכח המצב, נשארתם רק עם הגרעין המצומצם של המשפחה). להפוך את המפגש הארעי הזה – לאבן-דרך ביחסיכם.
למשל, אולי ממש ליזום שיחה משותפת, לכל הנוכחים/ות, באופן מודע ומוצהר, ולהעלות בה נושאים שיקרים לליבכם – מכל תחום שהוא, לאו דווקא מחיי הנוכחים. (כמו – מה זה ארעיות בשבילכם…).
כן, כרגיל – נהיה עסוקים בלאכול, לספר קצת ממנהגי החג, להתעצבן על הילדים (ועל…), שלא רוצים להישאר בטווח-עין – הכל לחלוטין רלוונטי, ואולי זה כל מה שיתאים למפגש המסוים הזה.
אבל אם נפתח משהו בלב, ויש סקרנות באוויר – אפשר לשוחח, או לקרוא ביחד (מישהו זוכר/ת איך בכלל קוראים ספר?). אפשר אפילו להיעזר ברשומה הזאת, ולקרוא אותה לאחרים, הנוכחים שם אתכם, ולהתוודע לכולם מחדש. במקרה הכי גרוע, אגב – אפשר לספר בדיחות, כמובן…
והיחד הזה, עם עוד מעט או הרבה אנשים, שלפחות עם חלק מהם יש לנו נקודות-השקה משמעותיות, נחוץ לנו כחמצן – לא פחות מן ההתכנסות עם עצמו. אנחנו יצורים חברתיים. והיחד נותן לנו, פעם אחר פעם, נקודת-איזון, תחושת עוגן, פתח-תקווה.
הוא קיים ככוח עצום, מושך, משמעותי, מנחם. והוא שובר את תחושת הלבד, את אשליית האי-שייכות, לא-מוצלחוּת, וכו'ו וכו' = כל מה שכל הנוכחים/ות בחדר חווים בתוך האני המוסתר שלהם – ושהיחד החמים והמעניין הזה יכול לפוגג בתוך דקות.
אז מה אם זאת אשליה? מי אמר שאשליות זה מזיק…??