בלב חשוף

כשהייתי בת 14 ניגשתי באחד הימים, בדחילו ורחימו, אל אבי. מתוך השילוב הנפתל בין פחד, אשמה ובושה, בצד כמיהה לביטוי עצמי, חופש והכרה, העזתי להביא

קְטִיעוֹת את זוכרת כש… או אמא ביקשה למסור לך… או שמעת כבר על… איפה אניח את כל המשפטים והמלים והמחשבות והתמונות שלא יחצו עוד את

מצטער, המעדנייה סגורה כבר… ככה הוא אמר לי, הבחור הצעיר, הנאה, בהיר-המבט הקפוא, כשביקשתי גבינת גאודה עיזים. היום – שישי, השעה – 15:32. בחוץ אחד

זה קרה בשבוע שעבר. ולפני יומיים זה הפך לפוסט (סוער למדי) בפייסבוק. וואו. האומץ שנדרש ממני לכתוב את זה (שלא לדבר על תוך-כדי האירוע עצמו…).

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות

גיאומטריה של עצב עכשיו עירומות ממך, אחותנו, נחוץ אלוהים חדש כדי להתארגן כשהיינו משולש רקדנו בהשתאות את המחול הקליידוסקופי של זוויותינו. מבעד לַהתמזגות שוות-הצלעות אפשר

בלכתך ענבל פרח חי שאת כשהסברנו לאנשים שָם בקליפורניה את פֵּשר שמך התחייכו פניהם אל עומק הדיוק כשהֶראֵיתי לאנשים כאן ברמת-גן את זוהר חיוכך בַּאחרונות

פעמיים בשנה, מזה שנתיים ומחצה ועד יומי האחרון, זה יקרה לי. בעוצמה שאין לה מלים. החבטה האילמת של ההיתקלות באין-אחותי. הדמות המופלאה, שהיתה למיקי ולי

(רגע, מה עם בתכם??? וגם – ארבעה בנים… מה עם הבנות? טוב, נושא למסר נפרד… מזל שיש ארבע קושיות…). טוב, אז איך היה אצלכם? הגדה (= אמירה)

ילדונת אבודה היא נראתה כבת 4-5. מתוך מעבדת התיקון למכשירים סלולריים, שבה המתנתי לנס נוסף מידיהם האמונות של המוכרים, ראיתי אותה עומדת נכלמת בקצה המדרכה,

שבבים בקצה התרחקותי מִמֵּךְ מונח צער גדול על מה שיכולנו או אולי לא אז ומאז אגם הזכרונות שרק את ואני ידענו ניצב שומם בקרקעית הגבעות

"שאני אבין, כו-לם חייבים להיות מעורבים בכל תהליך קבלה של כל החלטה כדי שזה ייקרא שיתופי??? כי אם זה ככה – אז אני מתפטר!" זה

"שאני אבין, כו-לם חייבים להיות מעורבים בכל תהליך קבלה של כל החלטה כדי שזה ייקרא שיתופי??? כי אם זה ככה – אז אני מתפטר!" זה

הנדר האחרון? כשהסכנתי לָאור ראיתי שוב את הסורגים ושוב ניצבתי מן העֵבר הנעול תאֵבה לחופש ובמראָה מאחורי ניצבה שוב דמותְךָ לוחכת עדיין את מקדש מיניותי

בעוד כמה ימים שוב תתחלף ספרה בלוח-התיעוד המדומה של קיומי הזמני. ומכיוון שהמאגיה האנושית, עם כל יחסיותה – האשלייתית גם היא – פועלת ולו חלקית

רגע של אין-עברית… (השריטה הפרטית שלי, בעקבות יום העברית) לפני כמה שנים סיפרה לי חברתי (המצחיקה מאין כמוה) עֲדית בן-פורת על מפגש שהיה לה עם