סיפור מאת מיקי קשתן, מתוך הספר "לרקום את המארג האנושי שלנו מחדש" (המצוי בימים אלו בתהליך תרגום ועריכה לשונית)
***************
ג'ורג' קרא כבר את המכתב כל-כך הרבה פעמים, עד שכמעט זכר את המילים על-פה. הנה כל זה מונח לפניו, פסגת מסע של שנים רבות מחייו. הוא היה ער מעלות השחר, בוהה במסך, חוזר ומשפץ את טופס הגשת המועמדות שלו. מעט עבודות בלבד דרשו מחויבות ארוכת-טווח כמו זו. האם הוא מוכן לזה?
הוא לא התקלח או התגלח כבר יומיים, וממש יכול היה להריח את ריחו הקלוש של לחץ בגופו. הדפיקה בדלת הבהילה אותו. פניו המחייכות של רִיק הציצו פנימה, ואז נכנס עם מגש. "סליחה על ההפרעה, אני יודע שזה יום גדול בשבילך. פשוט חשבתי שאביא לך ארוחת-ערב". כזה היה ריק. הוא הניח את המגש ליד ג'ורג', חומק בזהירות מפיסות-הנייר הרבות. "זה בסיסי," אמר, כמעט בהתנצלות. "רק חתיכת סלמון, העונה נפתחה בדיוק היום, ואספרגוס. בלי דגנים, אני זוכר שאתה לא רוצה אותם". הם הביטו זה בזה לרגע, ג'ורג' בהכרת-תודה, ריק בשובבות, שמח. "תוריד את זה למטה כשתסיים. ואל תיתן לזה להתקרר יותר מדי. הגשת המועמדות שלך יכולה לחכות". ריק סגר מאחוריו את הדלת בעדינות. נכון, הגיע הזמן להודות שעליו לעצור. הוא לא אכל, או אפילו זז, במשך שעות.
בתום הארוחה הניח את המגש בצד, למרות בקשתו של ריק. הוא יוכל לטפל במגש מאוחר יותר, אולי אפילו ישטוף כלים, או יעשה עוד כמה מטלות בבית. אחר-כך, כשהכל יסתיים. נותרו לו שעתיים בלבד להחליט. הוא קרא שוב את המכתב, כאילו לראשונה.
מועמד/ת יקר/ה,
תודה על התעניינותך בעבודה כשומר/ת בבית-הכלא.
אם תתקבל/י לעבודה זו, תתחייב/י בכך לחיים מן השירות המאתגר ביותר, שבו תיחשף/י מרצונך החופשי, מדי יום ביומו, להתנהגויות וגישות שידרשו ממך להרחיב את יכולתך לאהוב, ויאתגרו את אמונותיך בנוגע לטבע האדם ולמה שאפשרי בחברה שלנו.
ברצוננו לוודא שמי שמגישים/ות מועמדות, מודעים/ות לחלוטין לרמת האתגר הכרוכה בכך, וכי הם/ן מוכנים/ות לגמרי לקבל על עצמם מחויבות זו. אנא ממך, קרא/י את טופס המועמדות שלך שוב והגש/הגישי אותו אך ורק אם הדברים נכונים לגביך. אנו מבקשים/ות זאת לא רק מתוך לקיחה בחשבון את רווחתך, אלא גם את רווחתם של האנשים שעליהם תשמור/י, שצריכים לסמוך על כך שתהיה/י שם בשבילם. אנחנו חושבים גם על רווחתנו שלנו. אנו עובדים בקהילה, ומשקיעים משאבים רבים בתמיכה בכל אחד/ת אשר עובד/ת בעבודה זו, ואנו רוצים להשתמש בכל המשאבים שלנו בתבונה.
בהכרת-תודה,
מישל ג'קסון ואריאל רוזנטל
רכזי שירות בתי-הכלא, איזור אדוארד פְּלָאטוֹ
הוא היה בן עשר כאשר למד לראשונה על קיומם של בתי-כלא, תוך-כדי אפשור של מעגל קשוח במיוחד. סמנת'ה, ילדה בת שמונה מהשכונה שלו, הרגה כלב. עד עצם היום הזה הוא לא רוצה אפילו להיזכר בפרטים. מה שהיה עוד יותר מטריד מבחינתו היה העובדה, שהיא לעגה לחברה הנסערת שאת כַּלְבָּהּ הרגה. כשנפגש עם סמנת'ה בַּקדם-מעגל' היא דיברה על המקרה בעליצות, כאילו הסבל של חברתה היה לה מְקור עונג. זה היה בשבילו כל-כך בלתי נתפש, שהוא ידע שיזדקק לתמיכה לפני שְיכנס את המעגל. הייתה זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה נעזר במנגנון המובנה, שהציע למאפשר/ת המעגל לקיים קדם-מעגל עם עמית/ה, כך שיוכל להגיע לחיבור מלא עם סמנת'ה ולנסות להבין את התנהגותה הקיצונית והמוזרה.
למשך שבוע שלם זה הפך לאובססיה של ממש. הוא היה חייב להבין אותה, כאילו חייו, כל מה שהאמין בו, היו תלויים בכך. זה חרג מן העוצמה שפגש בקונפליקטים אחרים שראה, והוא חש מוצף. האם התנהגות כזו איננה עצם התמצית של מה שהמעבר הקדיש עצמו להשאיר מאחור? מה יכול היה לקרות לסמנת'ה שהביא אותה לרמה כזו של אכזריות? ומה אם המעגל ייכשל, אם היא לא תלמד? מה יקרה לה? מה לגבי הילדה שאיבדה את חיית-המחמד שלה? והקהילה המקיפה אותן? מה אם סמנת'ה תמשיך להתנהג כך? הוא ועמיתו שוחחו על כל זה עם דמיאן, המנטור הראשי שלו, כשהם מַפנים אליו הרבה שאלות קשות. דמיאן תמך בו בקיום מחקר, ועמיתו הציע לו הזדמנויות להתעמת עם רגשותיו שלו. הוא ממש רצה לדעת כיצד להתחבר לסמנת'ה כך שתוכל לבטוח בו. מאוחר יותר גילה, שהוריו ודמיאן נעו לסירוגין בין לדאוג לו לבין להתרשם ממנו עמוקות. במשך אותו שבוע הוא נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה וקם מוקדם כדי להמשיך במחקר. הוא בקושי שם לב לאיזשהו דבר אחר, ונבלע כולו בלמידה, קריאה וחשיבה על נושאים שאיש לא היה מדמיין שילד בן עשר יימשך אליהם.
באופן בלתי-נמנע, מחקרו הוביל אותו לגלות שבתי-כלא עדיין קיימים. הוא הזדעזע עמוקות מעצם הרעיון של בית-כלא. ואז למד, שבתי-כלא, כמו כל דבר אחר, הינם שונים לחלוטין מבעבר. אנשים נכלאו רק לאחר ששום מספר של מעגלים מאחים, שום כמות של אנשים שנכונים להקשיב, , לא הספיק כדי להבטיח בטיחות לכולם. הוא כלל לא הופתע כאשר גילה, שהתכונה החשובה ביותר שלפיה נבחרו שומרים לבתי-הכלא, הייתה היכולת להפגין אהבה, על מנת לפצות בכך על הגבלת החופש הבלתי-נסבלת. אוכלוסיית הכלא הייתה גבוהה במעבר, כך גילה. לאחר המעבר, כאשר עוד ועוד אנשים נאהבו עד שהגיעו לכלל ריפוי ושוחררו, ופחות אנשים חוו את הטראומה, ההתעללות והעוני שרווחו עד אז, כמות הנכלאים פחתה באופן קבוע. המגמה הייתה עדיין בירידה גם כאשר ערך את המחקר שלו, אם כי לא באותה מהירות כמו בעבר.
היו אנשים ששיערו שעקומת הירידה תיעצר מתישהו, מפני שתמיד יהיו אנשים עם רמת טראומה קיצונית, או אולי אף שוֹנוּת גנטית, אשר ימנעו מהם לחוות אמפתיה. אחרים חשו יותר תקווה, ודמיינו שיבוא יום שבו אפילו האנשים שצפוי היה שיחוו חסך אמפתי גדול, יקבלו מספיק אהבה בחייהם, שתגבר על כל נטייה אלימה. לבו בן העשר נטה אל הקבוצה השנייה, על אף שלא היו לו כל נתונים שיתמכו בהשקפה זו. הוא רצה להאמין, שבסופו של דבר לא יהיו בתי-כלא, שעֶקְרון הנכונות ההשתתפות הוולנטרית, יעבוד תמיד, ושכולם ישתתפו במעגלים בחפץ-לב. הוא הבין גם, שכאשר התנהגות של מישהו מעוררת סיכון כה גבוה, , אפשר שלא תימצא דרך לשמירת הבטיחות מבלי לכלוא אותו. לבו יצא אליהם, אל אותם אנשים שאיש לא הצליח להגיע אליהם, שהיו מלאי כעס ומרירות, וכה סגורים, שכל שיכלו לעשות היה להזיק לאחרים. איזה קיום סיוטי, בכלא או בלעדיו.
כאשר נתקל בספר שנכתב לפני המעבר, שדיבר על התנאים שיצרו בשעתם אלימות גוברת ומאסרים בארצות-הברית, הוא הבין סוף-סוף מה ייתכן שמתחולל אצל סמנת'ה. הוא ביקש מדמיאן לדבר עם אִמָהּ, וכששמע ממנו, היה זה הרמז האחרון שהשלים את התמונה. אמה של סמנת'ה הייתה כבר אשה מבוגרת סמוך לתחילת המעבר. היא גדלה בעוני, סבלה מבריונות מצד חבריה לכיתה והוטרדה מינית על-ידי אביה. אחרי המעבר, היא גמרה אומר שלא להביא ילדים לעולם; זו הייתה הדרך הבטוחה היחידה שהכירה כדי שלא להעביר הלאה את פצעיה. ואז, בשנות ה-40 לחייה, נכנסה להריון למרות שהשתמשה באמצעי מניעה, ולא הצליחה להביא את עצמה לבצע הפלה. תקווה נואשת ומלאת-תשוקה מילאה אותה, שאולי תוכל לעשות זאת , אולי תהיה מסוגלת להעניק מספיק אהבה. אולי זו תהיה דרכה להירפא לגמרי.
היא הייתה מספיק חזקה כדי לבקש עזרה. די היה בכך כדי לוודא, ששום דבר רע לא ייגרם לסמנת'ה בגלוי. היא מעולם לא הרביצה לבתה, לא משנה כמה כועסת או מוצפת הייתה. עוני ממילא הפך לנחלת העבר. אולם למרות אהבתה ונחישותה, לא היה די בָּעזרה כדי לאפשר לה להשלים עם תלותה של סמנת'ה בה. לעתים תכופות, רמת הפגיעות של ילדתה הייתה ,יותר ממה שהיא יכלה לקבל בברכה. היא המשיכה לדחוף את סמנת'ה, בדרכים מעודנות לרוב, להיות עצמאית, לא להישען עליה. היא רצתה שסמנת'ה תהיה חזקה וחסינה נפשית, ושלא תצטרך להיות תלויה באנשים למען רווחתה. זה לא שהיא מנעה ממנה חיבה, אולם היא שפטה את סמנת'ה ללא הרף, ואפילו לעגה לה לעתים, על כך שרצתה בחיבתה ועל רגישותה היתרה. סמנת'ה הייתה בוכה המון בשנותיה הראשונות, ואמה הייתה משאירה אותה לבדה, או הודפת אותה ממנה כאשר הייתה ניגשת אליה. לא עלה בדעתה שתגובותיה עלולות להזיק לְילדה לא פחות מאלימות פיזית.
ג'ורג' הבין את כל זה. הוא היה מספיק צעיר כדי לדעת מתוך עצמו עד כמה נעים הדבר, שיש מישהו גדול וחזק להישען עליו, לנוח בנוכחותו. הוריו שלו נתנו לו את כל המרחב שבעולם לבכות כאוות נפשו כאשר נזקק לכך. הם תמיד היו שם, אוהבים וזמינים, והוא יכול היה להיאחז בהם, פשוטו כמשמעו, ככל שהיה צריך. הוא היה גם בוגר דיו כדי לדמיין איך זה לרצות לחוש טיפוח והגנה, ובמקום זאת להידחף לעבר עצמאות בטרם עת. מעצם זה שדמיין זאת, הוא ידע שיש לו חלון אל לבה של סמנת'ה. הוא יכול היה לגמרי להבין את ההשפלה, את הבושה הבלתי-נסבלת, את חוסר היכולת לראות ולשאת פגיעוּת מכל סוג שהוא אצל מישהו אחר, אפילו לא אצל כלב. הוא קלט מיד מדוע היה עליה לסגור את לבה לחלוטין. מי היה פועל אחרת?
הוא היה מוכן לפגוש את סמנת'ה שנית. באחד הימים, , כשהוא מצויד בכל הידע שצבר, הלך איתה בשעות אחר-הצהריים למרכז הלמידה, שם השתתפה בשיעורי מתמטיקה מתקדמים. בשלב מסוים הוא הפסיק ללכת, סימן גם לה לעצור , הביט בעיניה בכוונה רבה ככל שיכול היה, ושאל: "האם אי-פעם, מתישהו, הרגשת שאת לא לגמרי לבד ביקום, שיש לפחות אדם אחד שאת יכולה באמת לסמוך עליו?" זו לא הייתה שיחה של ילדים, וזה היה בדיוק מה שהוא רצה לדעת. הוא הביט בה, עיניו החומות והגדולות יציבות, פתוחות, רגועות, סקרניות, מקבלות. היא השפילה מבט, והוא הרים את פניה בעדינות כדי שתפגוש שוב את עיניו. הם עמדו שם זמן-מה, שנדמָה כנצח וכנראה נמשך פחות מדקה. דמעה נקוותה בעיניה, והוא חש בה גם בעיניו שלו. וכל הזמן הזה היא הכילה את מבטו. ואז ניערה את ראשה והורידה אותו מטה, כשהדמעות סוף סוף זולגות. הגיע הזמן לַמעגל.
כאשר דונה בכתה ודיברה על כאבה, הוא ראה את סמנת'ה מתכווצת. חיוך כמעט הסתמן בפניה. היא שוב ניסתה לגונן על עצמה. הוא שאל אותה מה שמעה שדונה אמרה. סמנת'ה אמרה כמה מילים, די במדויק, אלא שהיא צחקקה כשאמרה אותן. הוא פנה אל דונה, בציפייה שתכעס מאוד או תתכנס בעצמה. שני הדברים לא קרו. היא הביטה אל סמנת'ה ופשוט שאלה: "האם אי-פעם, מתישהו, איבדת משהו שהיה מאוד חשוב לך?" הבעתה של סמנת'ה השתנתה מיד, והוא ראה את הכאב. איש לא אמר דבר במשך זמן-מה, בעודם מאפשרים לה לפלס את דרכה בתוך אי-הנוחות. ג'ורג' המשיך להתמקד בסמנת'ה, עוצר את עצמו מלדחוק בה או לחנך אותה. היא היססה, ואז הנידה ראשה בחיוב, לאט. "זה כואב, נכון?" הוסיפה דונה. למרות שסמנת'ה נאבקה בדמעות, ג'ורג' הרגיש שהיא סומכת עליו ועל התהליך, כי היא יודעת שהוא מבין אותה. כיוון שעדיין המשיכה לשבת בתוך אי-הנוחות שלה, הוא פנה שוב לדונה. "זה מה שרצית שסמנת'ה תשמע?"
הוא ידע שיש שם סיפור. אולי יום אחד סמנת'ה תספר אותו. לעת עתה, כולם רק ישבו בשקט. דונה הביטה ישירות אל סמנת'ה, יציבה ככל שרק אפשר היה להיות. לאחר כמה דקות נרפו מעט כתפיה של סמנת'ה והיא הפנתה את ראשה באיטיות כדי להתבונן בחזרה אל דונה. לא נאמרו מלים, אך היה ברור שהשיחה נמשכת. ואז הפנתה אליו סמנת'ה את מבטה, כמו לומר שהיא מוכנה, עדיין פוחדת לדבר.
משם והלאה, המעגל נמשך ללא כל מאמץ. דונה חזרה ותיארה את כאבה, וג'ורג' שב וביקש מסמנת'ה לומר מה שמעה. הוא יכול היה לראות שבשבילה זה היה כמעט כמו לטפס על האוורסט, והיא עשתה זאת, חיוורת ונחושה. זה נמשך זמן רב, ו נראֶה היה שהמבוגרים כבר כמעט מתכוונים להתערב. ואז, בלי שאיש עודד אותה לכך, סמנת'ה פתחה וסגרה את פיה כמה פעמים, ולבסוף דיברה. "אני לא יודעת מה להגיד…". היא נראתה מדוכדכת, חסרת-ישע. לראשונה מאז שראה אותה, היא נראתה כמו ילדה בת שמונה, לא כמו מפלצת. "הלוואי שיכולתי להחזיר את הכלבלב שלך לחיים," אמרה כמעט ללא קול. ואז פרצה בבכי, משהו שאיש לא ראה אותה עושה אי-פעם. דונה הצטרפה אליה. כולם נשמו לרווחה. החיבור נוצר. שם, ברגע ההוא, הוא החליט שיהיה שומר בבית-כלא.
עתה, שבע-עשרה שנים מאחר יותר, הוא כבר סיים את ההתמחות שלו. הוא חשב שהוא יודע מספיק לְמה הוא נכנס. הגיע הזמן לסיים את טופס-המועמדות. הוא לחץ שוב על הכפתור בכל אחת מן השאלות.
"תאר זמן שבו מישהו היה תלוי בך באופן פעיל. מה הייתה תגובתך הרגשית?"
הוא קרא חלק ממה שכתב, בודק את הדברים בפעם המי יודע כמה. הוא היה מרוצה במיוחד מן הקטע הזה: "אני לא מאמין בשום אלים או בכוחות על-טבעיים. ובכל זאת אני יודע, שכאשר הילד הזה נשען עלי ובכה, זה הרגיש קדוש, כאילו זה מה שנועדתי לעשות כאן בכדור-הארץ". הוא כל-כך שמח לחיות בתקופה שבה מותר להשתמש בביטויים כאלה, שבה אפשר להביע אהבה, שבה פגיעות התקבלה בברכה. בעבר, לפני המעבר, מלים כאלה היו נחשבות "נדושות". הוא נמלא צער על כל האנשים שמתו לפני שראו מה יכול להיות אפשרי.
"תאר אירוע מאתגר במיוחד שחווית במהלך שנת ההכשרה האחרונה. איך פתרת אותו בתוך עצמך ועם כל מי שהיה מעורב? מה למדת בתהליך הזה?"
לא נותר דבר לשפר ולדייק. הוא חזר אל האירוע הזה פעמים כל-כך רבות בראשו. הוא ידע עד כמה זה חשוב לסוג העבודה שהוא מחפש. יהיו היתקלויות קשות כאלו כל הזמן, וללא ספק הוא נדרש ליכולת להבין את עצמו, למסוגלות להיות שקוף וחף מהתגוננויות, כדי להצליח לעבוד עם אחרים בצוות. יהיה עליו להתמודד עם כל-כך הרבה. הוא עצם את עיניו ועבר על האירוע הזה פעם אחת נוספת, פשוט כדי לוודא שלא השמיט איזושהי נימה חשובה. הוא התמקד במיוחד ברגע ההוא, שבו שומר בית-הכלא שחנך אותו בסבב המוקדם, תישאל אותו לאחר שאסיר שהושאר איתו, התלונן עליו. כל העניין היה רגיש, מפני שזה היה הסבב הראשון שלו, וגם מפני שטכנית, החונך שלו לא היה אמור להשאיר אותו לבד עם אסיר. אז גם החונך שלו היה קצת מעורער. לג'ורג' לא היה אכפת שיתשאלו אותו. זה לא היה החלק הכואב באמת. הייתה זאת הידיעה, שהאסיר עלה על הנקודה הפגיעה שלו ברגע של היסוס, עיוות אותה וניצל אותה. הוא למד אז, שוב, שלאהוב אנשים שכה נפגעו, עלול בקלות להוביל לציפייה מהם להגיב, להיפגש בלב פתוח, או אפילו להיות כנים ואמתיים. הוא יצטרך לזהות את הפיתוי הזה ולמצוא דרכים להישאר בלב פתוח כלפיהם גם כאשר הם ישברו את אמונו, ינצלו את פגיעותו, או ישקרו לו או לגביו. על כך הוא כתב – כיצד לאזן בין החוויות החוזרות של אכזבה מרסקת לבין ההתחייבות המתמדת לשמור את לבו בהבנה של ממשות סבלם.
"תאר רגע מרגש, חוויה של אינטימיות אנושית עם אדם בוגר במאסר, במהלך ההכשרה שלך. מה נגע בך ברגע הזה?"
הייתה זו החלטה קשה בנקודה זו. כל-כך הרבה רגעים, כל יום, ועם כל-כך הרבה אנשים שפגש. האם בחר ברגע הנכון? אולי זה לא באמת משנה. זכרונו נשא אותו אל היום שאותו תיאר, את ההרגשה בסוף אותו מפגש, כאילו רצה לרוץ ולצעוק לכולם, שמאז ומעולם זאת הייתה האמת , שתמיד יש לב אנושי אם מחפשים מספיק עמוק, לכולם. בִּמקום זה הוא לקח אופניים ורכב ליער, עמד ליד הנחל, ליטף את העצים שאהב, ואז רץ במעלה גבעה תלולה, ושר במלוא גרונו. התרוממות-הרוח הייתה כמעט יותר מדי. זו הייתה הפעם השנייה שבה נכח עם מישהו שלבו נפתח לראשונה. איזו זכות זו, כאשר הסכר נפתח והכאב, הייסורים ההרסניים, אוקיינוס הצרכים שלא קיבלו מענה, מבעבע החוצה. בתום אותה שעה השתנו פניו של אותו אדם, כאילו קיבלו תווים חדשים. הלסת שלו בעיקר – הוא יכול היה להישבע שהיא נהייתה פחות מקובעת, רכה יותר. זה מילא אותו תקווה לגבי אותו אדם, לגבי כל האנשים, שתמורה כזאת אפשרית.
"מהם מקורות התמיכה בחייך שלך? איך אתה שומר את פתיחות-הלב שלך לאורך זמן?"
שום-דבר ראוי לציון בהקשר זה. הוא הזכיר את התמיכה המלאה שקיבל ממשפחתו מרגע שהביע את רצונו להיות שומר בבית-הכלא. הוא כתב על מערכת היחסים שלו עם דמיאן, שהמשיכה לצמוח והפכה עם הזמן לחניכה הדדית יותר. הוא תיאר את שיטוטיו ביער, כיצד הטבע הוא עוגן בשבילו. הוא מנה את כל הקבוצות שבהן לקח בהן. תמיד הקפיד ללכת למרכז האמפתיה לפחות פעם בשבוע. הוא ידע שמה שהוא עושה הינו תובעני מבחינה נפשית, והיו אלה אחריותו שלו כמו גם שאיפתו לוודא שהדברים אינם מעוררים בו טראומה. כעת הוא הוסיף עוד משפט אחד, שהיה חסר. הוא רצה שמי שיקרא את הטופס יידע שהוא לא נקט צעדים יוצאי-דופן, משום שהדברים לא היוו אתגר יוצא-דופן מבחינתו.
הוא הביט בשעון פעם נוספת. נותרה לו שעה אחת. לא היה עוד מה לבדוק, רק את לבו שלו. הוא ילווה אדם אחר אדם במסעות המאתגרים ביותר הידועים למין האנושי – לרפא את נפשותיהם שהותקפו, כדי שישובו וייזכו בְּגישה לחופש, קודם כל פנימי, ואז חופש התנועה. יהיו לו מערכות יחסים אינטימיות ביותר עם כל אחד מהם, בסביבה מוגנת. הוא יישב איתם ויעצב את תוכניתם. גם בתוך אובדן החופש הבסיסי הזה, עדיין היה להם שפע של בחירה. והם אכן השתמשו בה. אחדים מן החיבורים המוקדמים שלו עם אסירים התרחשו כאשר הגיע לבית-הכלא ללמד ביולוגיה. אסירים רבים רצו ללמוד. אחרים חיפשו דרכים לבצע עבודה משמעותית. בכל בתי-הכלא היו גינות גדולות, שעל הטיפול בהן הופקדו האסירים. הם יכלו להשתתף בפעילויות ספורטיביות. לא באמת היה מדובר בענישה, אלא בהענקת אהבה ותמיכה, ודרך להירפא.
בין משימה אחת למשניה יהיו לו חודשים נטולי משימות כדי להתחדש, להזין את לבו ולשקם את חוסנו. הוא יוכל להיות בטבע, או לקרוא ספרים, או לקבל אמפתיה – כל מה שיהיה נחוץ לו כדי להצליח להמשיך, כדי לקחת על עצמו את האסיר הבא. הוא לעולם לא יתבקש לעשות כל שירות קהילתי אחר. חלק מהמסעות יימשכו שבועות ספורים, ואחרים, הוא ידע, יארכו שנים. במקרים נדירים יהיה מדובר בחיים שלמים. יהיו אחדים שלעולם לא יירפאו מספיק. האם יוכל להתמודד עם זה? לא יהיו אלו חיים קלים, עם כל כמה שחשב תמיד, שזה מה שהוא רוצה.
הוא פתח את הדלת וקרא לריק ולאחרים. "תביאו את העוגה," הוא אמר. "אני מוכן להגשה". הוא ציחקק לעצמו ממשחק-המלים הלא-מכוון. תוך שניות נכנסה פנימה כל החבורה, מלווה ביתר חבריו. הייתה בכך הפתעה מסוימת, אבל לא באמת. כולם עמדו איתו בחדר, מפטפטים בשמחה, צוחקים. מישהו השתיק אותם, וכעת כולם עמדו בשקט. הוא הקריא להם את המכתב, ואז לחץ על הכפתור.
*************
"המעבר" – הכוונה למעבר בין העולם הישן לעולם החדש, שבו מתקיים גם סיפור זה.