בלב חשוף

אמש כתבתי מכתב לראש-הממשלה. (הגרסה באנגלית – אחרי העברית). בבת-אחת, אחרי שבועות שבהם המחשבה רק חלפה בראשי, זה קרה. הטריגר שהוציא ממני את המלים: סרטון

חַיְּכִי חַיְּכִי חַיְּכִי (וְגַם אַתָּה, אִישׁ יָקָר, חַיֵּךְ) אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי וְאָז מַזְכִּירָה לִי לִנְשֹׁם (3X) לְהָאֵט לְהִתְבּוֹנֵן בַּעֲדִינוּת אֶל מַחְשְׁבוֹתַי לְגַלּוֹת בְּהִשְׁתָּאוּת שֶׁ שׁוּב

כְּשֶׁנָּקַשְׁתְּ אֵלַי עַל תְּרִיסֵי הַמַּעֲקָשׁ שֶׁלִּי נִרְעֲדוּ סִפֵּי זִכְרוֹנוֹתַי מֵרִבְצָם רוּחַ חֲדָשָׁה בִּצְבְּצָה מִבַּעַד לַחֲרַכִּים וְאֵימָתִי הַמְּבֻצֶּרֶת לֹא יָדְעָה אֶת נַפְשָׁהּ הַאָמְנָם נִלְחֲשָׁה בִּי תְּהִיַּת

אִיתוּתֵי הַתַּהְפּוּכָה הֵחֵלּוּ זֶה מִכְּבָר עֵינַי אֲחֻזּוֹת בַּעֲבָרָן הֵן שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ לִרְאוֹת אֶת מְלוֹא מְנִיפָתָם הַתִּירִי אוֹתָךְ מִמֵּךְ מִלְמְלוּ הָאִיתוּתִים מֵרֵאשִׁיתָם שַׁלְשְׁלָאוֹת הַהִשָּׁאֲבוּת הַמַּתְמֶדֶת אֶל

מה למדנו לחשוב על חירות, עוצמה ועצמאות למה זה לא עובד מה החלופה שפותחת סיכוי להרבה יותר מזה לקרות באמת ~~~~~ 1. מה למדנו לחשוב

חשבו רגע. פשוט. שאלה: מה עוד נחוץ בעולם הזה?  תשובה: קצת (הרבה…) שאלות – במקום נקודות וסימני קריאה.  למה? (עכשיו צוללים).  כי כמות ה"ידיעה" בעולמנו,

תודה רבתי. למה שהולך ומתגלה לי, כמעט מדי יום, מאז חילחלו הקורונה ואדווֹתיה לימיי ולילותיי. מקצת הדברים כתבתי במסר הקודם (אם לא יצא לכם/ן לקרוא

קשה לדמיין שזה אכן אפשרי, אבל – 21 יום, 3 שבועות, אני במיטה. בחמישי ה-19.1, הייתי בהופעה מהפנטת של להקת אוהד נהרין. מומו. אל תחמיצו.

אָמַרְתִּי בְּלִבִּי הֵיכָן אֶמְצָאֲךָ, אָהוּב עָלוּם? וְשַׂמְתִּי פָּנַי הָעִירָה לִשְׁבּוֹת בָּהּ עַד בּוֹאֲךָ עַל מַדְרֵגוֹת הַסִּינֵמָטֵק שָׁם יָשַׁבְתִּי וְגַם בָּכִיתִי בְּזוֹכְרִי אֶת עֲלוּמַי הַנּוֹסְקִים אֶל

בכל פעם שאני נזכרת בה, גל ההתרגשות שב ועובר בי. היא בת 88 (!!!), והיא אחת הדוגמאות המפעימות שפגשתי, של הדבר החמקמק והמופלא הזה –

טוב. הגיע תורו של החלק המקסים, הטיסה עצמה. מה מקסים בו?  שהוא יושב בדיוק על מה שהזכרתי גם בְּפֶרק ההרפתקאות הראשון, ושתמיד תמיד חוזרת אליו,

לא משנה ש… …השעה 4:10 לפנות-בוקר, סקוטלנד הצוננת מאד והגשומה מאד, כולם ישנים, ורק בנס כן מגלה את הטקסי ממתין לי – אחרי שהוא כמעט

שלושה מושבים. אני אצל החלון, הילדונת בת החמש, מלאת-חיים וסקרנות – לימיני, ולימינה – האמא. רוסית, זאת השפה. מלים ספורות בעברית. בשעתיים הראשונות החלפנו כמה,

אֲפֵלָה. אֱלֹהִים. אָדָם. אִשָּׁה. אִי-אֶפְשָׁר. אָדוֹן אַלִּימוּת, אַפְלָיָה, אָטוֹם, אַשְׁמָה, אָסוּר, אֵימָה בָּבֶל בִּלְבּוּל, בִּזָּה, בִּזָּיוֹן, בְּעָתָה בַּעֲלוּת, בְּעִלָּה, בְּדִידוּת גִּזְעָנוּת, גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, גַּחֲמָה, גִּדּוּל (אֻכְלוּסִין),

לבתי שבחרתי לא ללדת עַל-יַד הַקֶּבֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל בִּתִּי עוֹמֶדֶת בְּלֵב קוֹרֵס וְחִיּוּךְ שֶׁבַּנֶּצַח הַנּוֹכְחִי יוּעַד רַק לָהּ אָבְדַן הָאֵין גַּם הוּא יֵשׁ בּוֹ

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקְּוֻצּוֹת הַשֵּׂעָר הָעֲשִׁירוֹת שֶׁכְּבָר הָיוּ שָׁם – כָּךְ מְסַפֶּרֶת אִמִּי – יִדַּלְדְּלוּ גַּם הֵן בְּעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּסָּע לִכְלַל נְטִיפִים נוֹשְׁרִים וְהוֹלְכִים בְּהַתְמָדָה

הבוקר בכיתי את אחת מאותן בכיות קורעות. חזרתי מקניות, חם, כבד, כואב. תודה לאל, השארתי את המזגן פועל, אז ההתעלפות אל הכסא במטבח היתה פחות

אִינְטִימִיּוּת Take1   לְלַטֵּף אוֹתִי לְהַחֲלִיף לִי חִתּוּל לְנַקּוֹת לִי אֶת הָרוֹק מֵהַשְּׂפָתַיִם לֶאֱחֹז בְּיָדַי וּלְתַרְגֵּל אוֹתָן בִּתְנוּעוֹת קְטַנּוֹת לִתְפֹּס אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶפֹּל כְּשֶׁאֲנִי קָמָה