חשבו רגע. פשוט.
שאלה:
מה עוד נחוץ בעולם הזה?
תשובה:
קצת (הרבה…) שאלות – במקום נקודות וסימני קריאה.
למה? (עכשיו צוללים).
כי כמות ה"ידיעה" בעולמנו, בדמות דעות, השקפות, קביעוֹת, תוויות,
הכללות, פסיקות (רעיוניות ומעשיות), שלא לדבר על כל הנגזר מכל
אלו בדמות ציפיות, דרישות, עונשים, ויכוחים, ריבים, ניתוקים, וכמובן
מלחמות (אישיות וגלובליות), היא אינסופית.
איך הגענו עד הלום?
אחרי ששנים לימדו אותנו (שלא לומר אילפו אותנו…) "לדעת", ובעיקר
לציית למה שיודעים/ות בשבילנו, כשנהיינו מבוגרים/ות – הפסקנו לשאול.
למה?
כי "ידיעה" מקנה תחושת ביטחון. ודאות.
"הנה, ככה, זה הנכון, ככה צריך, ככה אמורים, ככה תתנהג/י".
וכחלק בלתי-נפרד מזה – "ככה תשלטו".
(במיוחד אם מישהו/י עושה מה ש"לא נכון". כולל ובמיוחד ילדים/ות…).
ובהינתן שיעור המועקה, מצוקה, בדידות, קרעים ומאבקים הישרדותיים,
שרובנו הכמעט מוחלט נתון בהם במשך חלק נכבד מזמננו הקצר כאן,
אנחנו שבים/ות ונאחזים/ות במה שלימדו אותנו להאמין שהוא "האמת".
ה"מציאות" המדעית-רציונלית.
ועל אף שהביטחון הזה הוא אשלייתי, ומחירו אסטרונומי, אנחנו
נצמדים/ות אליו – באלף דרכים.
ממשיכים וממשיכות להתווכח, ולשפוט, וּלְצפות, ולדרוש…
וכמובן, לריב, ולכעוס, ולהיעלב, ולהעליב, ולהתחרות, ולהילחם…
כי זו הדרך המוכרת להתנהל בעולם.
בשם ה"נכון". ה"צודק". ה"רוב (ה)קובע".
כי "ככה זה".
כי זה (כאילו) עושה "סדר".
כי איך נתמודד עם משהו לא-מוחלט, לא-ודאי?
איך נוכל לשהות בתוך ספק? (ועוד בעולם רציונלי)
איך נצליח לנשום כשמשהו בנו איננו יודע את הצעד הבא?
איך נסתדר לבד? (ועוד כשאנחנו מרגישים/ות יותר ויותר לבד)
מי יגיד לנו מה נכון ואיך נשרוד?
~~~
בואו ניזכר רגע איך כל זה נוצר ונמשך…
שכשהיינו גוף קטן, במשך כל השנים הראשונות – והמאד מעצבות –
של חיינו, אכן היינו תלויים לחלוטין, ב-100%, במי שטיפלו בנו.
וכיוון שבאותן שנים לא היתה לנו אפשרות לבחור למען עצמנו
(גם המעטים מבינינו ששימרו, ולו בתוכם, את רוח החופש
והאמת שלהם/ן), הפחד הראשוני, שמא לא ידאגו לנו, שרשום
בתָאֵי-הזיכרון הראשוני שלנו כסכנה הישרדותית ממשית
(בדיוק מפני שאכן כך היתה), עבר אלינו, וממשיך להכתיב לנו
דרכי פעולה ותגובה.
ובתוך כך כלול גם הפחד מפני כל החוקים והכללים והתקנות
וההחלטות-מלמעלה, שמקפיאים ומאלצים אותנו להסתיר, גם מפני
עצמנו, את האמת העמוקה פי כמה מזו שעל-פיה למדנו לשרוד.
האמת של תנועת החיים הפלאית שאיתה נולדנו, כולנו.
האמת של היצירתיות האינסופית שלנו.
אמת הסקרנות הטבעית, שפיעמה בנו בשנותינו הראשונות ללא מעצור.
האמת של היותנו מוגבלים/ות.
אמת החמלה.
~~~
ואני שואלת. (…).
האם כך נרצה להמשיך לחיות? אני שואלת אתכם/ן, שקוראים עכשיו
את הדברים, ואולי ננגעים.
או שהייתם/ן רוצים/ות לפסוע לתוך אפשרות חיים אחרת לגמרי, אבל לגמרי?
שבה אנחנו יוצרים/ות את חיינו – מתוך עצמנו?
שבה אנחנו, במו פינו, בוראים דרכים חדשות לחיים של שותפות, שייכות,
אכפתיות הדדית…?
~~~
דקה אחרי יום השואה, שהוא בעיניי (ובעיני רבים) סמל מחריד
לאובדן הקשר עם החלקים המודעים והחומלים של אנושיותנו,
ודקה לפני יום הזיכרון, שגם הוא תזכורת לביטוי – גם אם אחר לגמרי –
של שיכחה אנושית, אני רוצה להזמין אתכם/ן להכיר ואולי בהמשך
גם ליישם, את חמש שאלות ההתעוררות של המצפן.
שמטרתן היא להיות לנו עוגנים בדרך ליצירת שינויים עמוקים ביחסים שלנו
עם אחרים (וגם עם עצמנו), יחסים שהתקשורת בהם רוויה סימני הקריאה…
~~~
עוד 2 פסקאות הקדמה:
1 – הרעיון בשימוש ב-5 השאלות האלו הוא, שניעזר בהן – גם ביומיום בכלל,
כשאנחנו נקלעים למצבים מתוחים, או "סתם" לא כיפיים, ועל אחת כמה
וכמה כשמדובר במערכות יחסים מתמשכות ומשמעותיות בחיינו, ובעיקר
כשאנחנו רוצים/ות לפתוח שיחה על תופעות מציקות, שחוזרות עם אותם
א/נשים (בזוגיות, בהורות, בעבודה, במפלגה… 🙂 )
עצם העובדה שאני מתכוננת לשיחה טעונה, ולא מנהלת אותה כשהריב
בעיצומו, היא כשלעצמה כבר שינוי מהותי בהתנהלות בקשר.
ואם נוסיף על זה את הכוונה שכל שאלה מביאה איתה, הרי שעזרנו
לעצמנו ולסובבים אותנו לחיות, הלכה למעשה, את העולם – כפי שהיינו
רוצים/ות שיהיה…
2 – קשה לתאר אלו ניסים קרו וקורים לא/נשים (רובם המכריע תלמידי/ות
המצפן, בארץ ובעולם), שהחלו להיעזר בשאלות האלו בחייהם.
אז כדאי לכם/ן…
~~~
חמש שאלות ההתעוררות – לחיים מתוך חופש ואכפתיות – בפנים ובחוץ
1. (למה) באיזה עולם אני רוצה לחיות?
2. (מי) מי אני רוצה להיות בעולם הזה?
3. (מה) מה חשוב לי במערכת היחסים הזאת?
4. (מתי) מה הייתי רוצה שיקרה עכשיו, בשיחה הזאת?
5. (איך) איך אכין את עצמי לזה?
~~~
דגשים לגבי השאלות:
שאלה 1 – כשאני שואלת את עצמי "באיזה עולם אני רוצה לחיות?",
הכוונה היא לא לאיזו אוטופיה דמיונית, אלא – בהינתן שהמצב הזה
מתקיים (ריב עם בן-זוגי, אי-הבנה מתמשכת עם שכן, קרע עם בת-משפחה,
שבר בעם…), איזו תמונת-עולם אחרת אני יכולה לראות, שבה, למרות המצב
הזה, משהו אחר יכול לקרות בין בני ובנות-אדם.
למשל – גם כשיש קרע, אפשר להגיע להידברות משותפת…
הנקודה החשובה בשאלה הזאת היא לקחת בחשבון את שני הצדדים,
לא רק מה שיעשה לי טוב…
שאלה 2 – זוהי שאלה שמעוררת אותי למנהיגות.
כשאני מדמיינת את העולם שבו אני רוצה לחיות – ובעיקר כשאני זוכרת לא
לצפות שהאחרים ישתנו כדי ש(רק) אני ארגיש טוב, מה בכל זאת אני
רואה שיש לי רצון וגם מסוגלות לעשות?
שאלה 3 – אני מתכווננת יותר ויותר להיערכות לשיחה עם אותו אדם.
ואני רוצה להזכיר לעצמי מה חשוב לי ביחסים איתו. כנות? קירבה?
שיהיה מקום לשנינו להביא את עצמנו? (וכד').
שאלה 4 – לחשוב עם עצמי – בהינתן המצב המורכב, ובעיקר
העובדה שאני בעצם אגיע לצד השני בלי שהוא מוכן לכך,
מה הייתי רוצה שיקרה בשיחה שאני מתכוונת ליזום?
והכוונה היא – לא איך הייתי רוצה שהצד השני יתנהג, או שהוא
בבת-אחת ישתנה, אלא – משהו מקומי יותר, אולי – שנגיע
להבנה אחת לגבי משהו שקשה לנו איתו; או – שנצליח לדבר
עשר דקות בלי להתפוצץ…
שאלה 5 – ממש להיערך, בתוכנו, למה שממש חשוב לנו שיקרה.
אבל… תוך לקיחה בחשבון, שהצד השני לא מתכונן לשיחה כמונו,
אז לעשות, עם עצמנו, כל מיני תרגילי-הכנה –
לתרגם את השיפוטים שלנו על הצד השני – למשהו רך יותר,
ובעיקר הצרכים שלנו;
לדמיין את החוויה של הצד השני באמפתיה (גם אם אנחנו
לא מסכימים/ות איתו);
לדמיין מה הצד השני אולי ירגיש ואיך הוא עשוי (או עלול…)
להגיב אלינו, ולהתכונן עם לב פתוח…
ולקחת בחשבון, שוב, שלא מדובר בשיחה האחת והיחידה
בינינו, אלא – שאני פותחת כאן מהלך של שיחות, שאולי עד
היום לא יכולתי, או לא העזתי, או לא ידעתי איך בכלל לגשת אליהן…
~~~
לפני סוף השבוע הקרב ובא (שבו אני אֲלָמד בריטריט אמצע-הקורס
של "המצפן", אז אל תכתבו לי עדיין…), אומַר רק זאת:
יאללה, נראה אתכם/ן מנסים, ולו פעם אחת, ולו את שתי השאלות הראשונות…
מה יש להפסיד… מקסימום תחוללו שינוי שלא צפיתם אותו… 🙂
סופ"ש מפתיע,
ארנינה