זאת השאלה הראשונה מתוך 5 שאלות ההתעוררות
הכלולות בתהליך ההתמרה והשחרור של "המצפן".
ולאחרונה הבנתי שאני פשוט רוצה לחלוק אותן גם איתכם/ן.
למה?
(חחח… שְאלת השאלות של ילדותנו, לא?).
כי
אני ממש חוגגת כשאני שומעת מ-יותר ויותר א/נשים
מקרב תלמידיי ותלמידותיי, מכל העולם, כמה הם נעזרים בהן
כדי להעמיק את יכולתם לחיות את חזון האי־אלימות
במעגלי היחסים השונים בחייהם.
וכי
אפילו ולמרות (ודווקא) בתוך ההמולה המתעצמת
של אירועים, קונפליקטים, שברים, התפרקויות,
אני עדיין מאמינה שיש בידינו ליצור מציאות אחרת –
למרות ההתניות, והפחד, וכל האוטומטים של תודעת
ה"בסדר/לא-בסדר" שכבר הפנמנו – בעיקר בשם הצורך
להשתייך, שפעמים כה רבות משכיח מאתנו
את החיבור לאמת האנושית שלנו.
(אכנס לזה יותר לעומק בהמשכים).
ולכן,
בשבועות הקרובים אני מזמינה אתכם/ן כאן למיני-ניסוי =
מסע קטן (ואולי גדול) איתי ועם עצמכם, שבו תוכלו
לטעום מן הקסם שבשאלות האלו, ואולי – אמן – אפילו
להצליח מדי פעם להיעזר בהן.
שנייה לפני שנצלול – משהו חשוב:
מכיוון שהכי בעולם חשוב לי שלכל אדם תהיה
אפשרות הבחירה – אני מיד אומרת:
כמובן שההשתתפות ב"ניסוי" הזה היא
רק אם יש בכם סקרנות ובעיקר רצון
להתבונן אחרת על מצבים מוכרים.
אם לא – עִברו למקום הבא שיעשה לכם/ן טוב.
באמת.
ועכשיו לניסוי שלנו, עם 5 שאלות ההתעוררות…
מה אני מציעה כפתיח?
בחרו לכם/ן סיטואציה חוזרת עם אדם משמעותי בחייכם,
שמטרידה אתכם, מעיקה, מעצבנת, מדאיגה, משהו מכל אלו,
וכתבו אותה לעצמכם.
כן, ממש ממליצה שתכינו איזה דף או מסמך, שאליו
תשובו במהלך ההתנסות הזאת.
וכשאתם/ן מתארים את המצב – כתבו כל מה שעולה בזכרונכם,
לרבות המחשבות שיש לכם/ן על אותו אדם.
כלומר, השיפוטים והציפיות שיש לכם עליו וממנו…
למה אני אומרת שיפוטים וציפיות?
כי בתוך תודעת ה"בסדר/לא-בסדר" –
מהם שני האוטומטים שהכי־הכי הפנמנו במהלך חיינו
כשאנחנו לא מרוצים/ות ממשהו שמישהו/י עשה?
1- להפנות אליו אצבע מאשימה (כלומר, לשפוט)
(כי ברור שהוא "לא-בסדר")
+
2- לְצַפּות שהוא (או היא) ישתנה (כלומר, לדרוש)
(כי אם הוא "לא-בסדר", הוא חייב להשתנות, לא?)
אל תגידו לי שזה לא מוכר לכם/ן…
איפה הקאטץ'?
שעד היום, כלומר, מזה כמה אלפי שנים,
האוטומטים האלו לא ממש הוכיחו את עצמם…
כמה דורות נלחמנו, בכל מישור או היקף שהוא
(שלא לדבר על ברגעים אלו, ולא רק בישראל)?
וזה הביא לאיזשהו פתרון שבאמת שירת את החיים?
שאלה רטורית, לא?
וכמה אנחנו ממשיכות וממשיכים לעשות זאת
כמעט בכל מערכות היחסים שלנו?
והאם זה מוביל לאיזשהו שינוי – שתורם למישהו/י מהצדדים???
(וזאת מבלי להזכיר את המחירים בחיי אדם ו/או
"רק" טראומות, שכל מלחמה כזאת גובה ומחוללת).
~
בקיצור…
למקרה ששכחתם/ן, אני מאמינה באי־אלימות…
ולתפישתי – לחיות בתודעת האי־אלימות פירושו
לקחת מנהיגות על חיי.
שיש בה אחריות ואכפתיות.
כל פעם מחדש.
וכדי שאוכל ונוכל להגיע למקום הזה בתוכנו,
שממנו אוכל להנהיג – מתוך אחריות ואכפתיות,
אני זקוקה לנוכחות מודעת.
ולבחירה מודעת.
כי בלעדיהן – התודעה, הגוף והמעשים שלי
יחזרו לַאוטומטים המוכרים להם.
כי האוטומטים מקנים (אשליה של) ביטחון.
נעמיק בדברים האלו בהמשך.
~
בינתיים ההזמנה היא, אם כך –
להתחיל להתבונן על המצב.
כי
כשאני לא מתבוננת – אני לא רואה.
כלומר, אני לא רואה שום־דבר מחוץ
למה שהעיניים האוטומטיות שלי כבר רגילות לראות.
נו, הבנתם/ן.
~
תקציר + שאלת־היערכות:
1- כתבו לעצמכם/ן סיטואציה חוזרת (לא כייפית).
2- הכניסו לתיאור גם את המחשבות ו/או השיפוטים
הרגילים שלכם על אותו אדם.
3- ושאלו את עצמכם שאלה אחת, לכרגע –
והיא שאלת־ההכנה הראשונה בתהליך שלנו:
האם אני רוצה שהמצב הזה יימשך ככה עד סוף חיי?
~~~
ונמשיך בהמשך.
ארנינה