רגע מביעה צער על העיכוב בין החלק הראשון לנוכחי.
ופשוט אשתף – שחלק חדש למדיי בהיערכות ליום-יום שלי
במסגרת ה-יְשוֹרֶת האחרונה של חיי (בכל זאת 75…)
הוא ללמוד להקשיב למשאבים שלי (גוף ונפש)
ולא למתוח את עצמי מעבר למידת המסוגלות
(הכל בסדר, פשוט העומס בעת הזאת גבר על הרגיל,
שגם הוא הזוי…).
אז עצרתי קצת את מה שלא היה "דחוף"
(למרות שכן מאד חשוב… לפחות לי… 😊).
ועכשיו חוזרת בשמחה אל הסדרה שלנו –
"חמש שאלות ההתעוררות" של "המצפן".
והיום נצלול לשאלה השנייה מבין 5 השאלות, שהיא –
"מי אני רוצה (או הייתי רוצה) להיות בעולם הזה?"
~
רגע (…) רענון לגבי השאלה ה-1 + תוספת חידוד
~
השאלה הראשונה מבין 5 שאלות ההתעוררות היא –
באיזה עולם אני רוצה (או הייתי רוצה) לחיות?
ויש כאן 2 פואנטות:
1- הכוונה היא לא לָעולם האוטופי, שרחוק מאד
מזה המתקיים במציאות (כפי שאנחנו
תופשים/ות אותה, כמובן…), אלא –
מהי תמונת העולם שהייתי רוצה שתתקיים
בהינתן המצב (המציאות) הוא כמו שהוא
(יש קונפליקט, עלבון, פחד, אי־צדק, לא משנה מה).
2- הכוונה (הרדיקלית) של השאלה היא,
שבעולם הזה, הנשאף – איך אני לוקח/ת
בחשבון לא רק את עצמי – וגם לא רק את הצד השני,
אלא את שני הצדדים.
~
תזכורת תודעתית למקרה ששכחנו =
אחד הדפוסים החברתיים המושרשים ביותר אצל רובנו
כשלא טוב לנו הוא –
להאשים את האחר + לצפות שהוא ישתנה.
וזוהי דוגמא קלאסית למצב שבו אני רואה רק את עצמי.
כי – שכחתי שגם בצד השני יש אדם שלם…
ושהוא (או היא) – בדיוק כמוני – פעל מתוך העולם הפנימי
שלו, הצרכים שלו, ההסטוריה וכו' וכו'.
והדבר תקף גם אם ה"איך" של תגובתו היה
ממש ממש לא נעים לי… (פוגע, מכאיב וכו').
בדוגמא ההפוכה – שגם היא מ-ממלכת ההאשמה+ציפייה –
אני אַפנה את האצבע המאשימה כלפי עצמי
ואַצפה ממני להשתנות…
(כולל להיכנס למוֹד ריצוי, ויתור וכל הסלט הזה).
🤦♀️
בקיצור, בשתי האופציות האוטומטיות המוכרות
(של האשמה + ציפייה לשינוי חד־צדדי)
אני בתודעת נפרדות.
לכן, אם אני רוצה שחרור מן השעבוד התודעתי הזה,
ההזמנה של השאלה הראשונה היא לחשוב על שני הצדדים.
לא כי אני אוהבת מה שקרה, ולא כי אני מסכימה עם זה.
אלא – כי אני רוצה לזכור ש –
* כולנו אנושיים
* לכולנו יש צרכים (ואפילו דומים…)
* ומה שמבדיל בינינו הוא ה"איך" שלנו
(כלומר, איך אנחנו פועלים/ות כדי לממש את צרכינו –
בדיבור או במעשה).
למרבה הצער, ה"איך" שלנו המון פעמים
לא ממלא את צורכי האחר כפי שהוא היה רוצה…
ועל זה מתנהלות רוב מלחמות העולם (שם בחוץ
וגם בבית פנימה…).
רק בואו נזכור, שזה שאני לא ממלאת את צורכי
אדם כלשהו (או משפחה… או מדינה…)
לא הופך אותי ל"לא־בסדר"…
~
אז…
בתוך העולם הזה, שבו צורכיהם של שני הצדדים
חשובים באותה מידה – ניגש לשאלה השנייה –
מי אני רוצה (או הייתי רוצה) להיות בעולם הזה?
התקלתי אתכם/ן?
😍
מעולה…
כי גם כאן, בפשטות, אנחנו עשויים/עלולים ליפול
בפח התודעה המוכרת:
אני רוצה להיות מוערכת, מקובלת…
זאת שמקשיבים לה…
זאת שבן או בת-זוגה, הילד/ה, הקולגה –
משתפים איתה פעולה…
וכו' וכו'…
אילו בזה היה מדובר, לא היו נולדות שאלות ההתעורות…
ממה להתעורר?
מחלום ההזיה של התודעה הישנה, שבה, גם אם
אני עושה משהו, אני למעשה משועבד/ת.
כי אני פועלת מהואטומט התודעתי ההישרדותי
של "בסדר/לא־בסדר", שבתוכו כל ההרגלים
החברתיים המוכרים – "למי מגיע, מי חשוב/ה יותר,
את מי להעניש…" וכל זה.
ובמקום זאת –
לקחת אחריות.
לקום למנהיגות.
לבטא בקול רם (לא רועם) את חווייתי, צרכיי,
רגשותיי, העדפותיי במקום לשתוק ולצפות
ולהישאר עם טינה ונפרדות.
מה הפואנטה כאן?
שאני מזכירה לעצמי שאני לא לבד כאן. (זוכרים/ות?).
שבדיוק כמו שאני רוצה שהאחר יראה את האנושיות שבי –
כך גם הוא כָּמֵהָ לזה ממני.
ואני הופכת להיות זו שמובילה את המהלך השונה בינינו.
ולשם כך אני לומדת להביא את עצמי לשיח באופן אמיץ ופגיע.
(עוד משהו ששכחתי מרוב הפחד להיפגע – או לפגוע…):
– לשתף בגוף ראשון חשוף – במקום בהכללות או האשמות,
– לשאול – במקום לדעת,
– לבקש – במקום לדרוש.
כל אלו ובעיקר כוונת-הלב שבהם הם בדיוק אלו
שמאפשרים לי – ולמי שאיתי – את היציאה
ממלכודת הנפרדות אל ממלכת היחדאות.
אני לא לבד כאן, זוכרים/ות? (לשני הכיוונים…)
אז חשבו על מצבים שבהם אתם מוותרים על
להביע מה שעל לבכם (אפילו בשמחות!),
או מניחים מראש שאין טעם, או לא משנה מה.
אם יש סיכוי שמשהו יתנהל אחרת – הוא לא יכול
להיות מנוהל באותו אופן כמו כל הדורות לפנינו
(כל פעם בגירסה של אותה תקופה).
אז למשל –
- אני רוצָה להיות זו שמחזיקה בתוכה את המורכבות
- אני רוצֶה להיות זה שפונה אליה ראשון
- אני רוצה להתכוונן בשביל ללמוד להגיב אחרת…
וכך הלאה…
ונתראה בשאלה השלישית.
שבת מודעת,
ארנינה