כן.
מסע.
ככל שאני כותבת את הסדרה הזאת, מתחזקת בי
התחושה העמוקה, שחמש שאלות ההתעוררות
אינן רק חמש שאלות.
הן מסע.
מסע שמחזיר אותנו, צעד אחר צעד,
מן התודעה האוטומטית אל הבחירה.
~
השאלה הראשונה הייתה:
באיזה עולם אני רוצה לחיות?
היא הזמינה אותנו להרחיב את המבט,
להיזכר במציאות שבה היינו רוצים/ות לחיות.
לבחון לא בעיניים של אוטופיה, אלא – בהינתן
המציאות הקיימת – מה אפשר ליצור בה אחרת.
השאלה השנייה הייתה:
מי אני רוצה להיות בעולם הזה?
היא החזירה את האחריות אלינו.
לא כדי להאשים את עצמנו, אלא
כדי לבחור איך אנחנו רוצים/ות לפגוש את החיים.
ובעיקר –
איך נוכל לתרום להיווצרותה של המציאות החדשה.
והיום הגענו לשאלה השלישית.
מה (באמת) חשוב לי במערכת היחסים הזאת?
~
רגע…
אל תענו מהר מדי.
כי כאן המוח שלנו עושה תרגיל קטן.
אני שואלת:
"מה חשוב לי?"
והמוח מיד עונה:
שהוא יקשיב לי.
שהיא תבין אותי.
שהם ישתנו.
שהוא יתנצל.
מוכר…?
אם נשים לב, כל אלו עדיין עוסקים במה
שהאדם האחר אמור לעשות.
ואילו אני בכלל שואלת משהו אחר.
מה באמת חשוב לי?
מה אני מבקשת לחוות בתוך מערכת היחסים הזאת?
מה כל כך יקר ללבי, עד שאני ממשיכה להיאבק עליו?
יש הבדל עצום בין
"אני רוצה שהוא יקשיב לי"
לבין
"חשובה לי הקשבה."
בין
"אני רוצה שהיא תשתנה"
לבין
"חשוב לי שנצליח להבין זה את זו."
זאת כבר שפה אחרת.
כי היא מחזירה אותי אל הלב.
אל מה שבאמת חשוב לי.
אל מה שכה משמעותי למהות שלי.
~
הרבה פעמים, מתחת לכעס, לאכזבה, לעלבון או לייאוש,
מסתתר משהו עדין הרבה יותר.
משהו שאני מבקש/ת לשמור עליו.
משהו שאני מתגעגעת אליו.
משהו שמבקש לחיות.
אבל כל עוד אני עסוקה רק במה שהאדם האחר
עשה, או לא עשה (וכמובן – 'אמור' לעשות),
קשה לי מאוד לראות אותו.
אז הנה ההזמנה שלנו לשבוע הקרוב.
חזרו אל הסיטואציה שבחרתם בתחילת המסע.
והפעם…
אל תנסו לפתור אותה.
אל תנסו לשכנע.
ואל תחשבו עדיין מה צריך לעשות.
רק שבו רגע עם עצמכם ושאלו:
מה באמת חשוב לי במערכת היחסים הזאת?
כתבו כל מה שעולה.
גם אם הדברים חוזרים על עצמם.
גם אם הם עדיין לא לגמרי ברורים.
וגם אם אין לכם עדיין מילים מדויקות.
רק תנו להם מקום.
יכול להיות שתגלו שמתחת לכל הסיפור,
לכל המחשבות,
לכל השיפוטים,
מסתתרת כמיהה פשוטה.
וככל שתצליחו לפגוש אותה,
כך יתחיל להיפתח מרחב חדש של אפשרויות.
כי כשאנחנו מתחילים/ות לפגוש את מה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו כבר לא עסוקים רק במה שלא עובד.
אנחנו מתחילים להיזכר במה שאנחנו מבקשים ליצור.
ובעיניי,
שם מתחילה החירות.
ועד שניפגש שוב,
אני מזמינה אתכם/ן לא למהר למצוא תשובה.
רק לחיות כמה ימים עם השאלה.
לפעמים (לרוב…) דווקא השאלה היא זו שעושה את העבודה.
להתראות בהמשך,
ארנינה