מה, את סלחת לאבא שלך?

את השאלה הזאת שמעתי, שוב, במפגש המבוא שקיימתי בשבוע שעבר, לקראת פתיחתו המתקרבת של מסלול ההכשרה של "המצפן".

בין היתר סיפרתי במפגש המרגש הזה על חלק מן הדרכים הדיקטטוריות והמאד יצירתיות, שאבי (ז"ל) נקט במשך רוב שנות ילדותי ונעוריי, כדי להחדיר בי את מה שהוא האמין שיכין אותי לחיים. ואז, כמו בפעמים אחרות שבהן אנשים מגלים פַּכִּים מן ההסטוריה המשפחתית שלי, הם תוהים בזעזוע איך שרדתי ועוד הגעתי למה שהגעתי ואיך ייתכן שאני לא כועסת עליו עד חורמה. ומשם גם מגיעה השאלה על הסליחה.

וכמובן שבימי אלול-תשרי אלו, היא עוד יותר רלוונטית.

אז מי שכבר מכירים/ות אותי יודעים עד כמה אני לא חיה בשלום עם רעיון הסליחה – כפי שהוא מקובל במחוזותינו. ולמי שלא מכירים, או רוצים להיזכר, הנה תמצית גישתי.

הסליחה הרגילה

ככלל, רעיון הסליחה המוּכָּר יושב לדידי על תפישת-העולם של "בסדר / לא-בסדר", שהיא זו שרובנו כל-כך מכירים, שאנחנו כמעט לא מזהים עד כמה היא מזיקה לנו. ברוח התפישה הזאת קל מאד לחשוב ש"אבא שלי הרס לי את החיים", ולהגיב אליו באמצעות השפה והכלים הרגילים – לכעוס עליו (כמובן) ולהאשים אותו מצד אחד, להרגיש קורבן תמידי ואולי אף להתנתק ממנו פנימית וחיצונית מצד שני, או כל גרסה אחרת שנובעת מתוך הוודאות, שהוא פעל באופן שלילי והסב לי נזק.

אגב, הרעיון מתקיים באותו אופן גם מצדו השני של המטבע, שבו משהו שאני עשיתי עורר כאב אצל אדם אחר, כלומר, במקרה זה, אני הייתי ה"לא בסדר" בסיפור. קל להבין עד כמה רעיון הסליחה בַּמשמעות הזאת טבוע בנו, אם ניזכר בַּתמונה הלכאורה-חינוכית, שבה הגננת, המורה/מחנכת, או האמא דורשות מן הילד, שזה עתה חטף-הרביץ-נשך-בעט-קילל, "תגיד יפה סליחה".

מה הילד לומד מן הרגע הזה?

א.      שיש דבר כזה – התנהגות יפה ולא-יפה, טובה ולא-טובה (= בסדר ולא-בסדר)

ב.      שהוא עצמו שייך לקטגוריה של הלא-בסדר

ג.       שמישהו מבחוץ מחליט עליו מה הוא

ד.      שהגדולים קובעים, כלומר, רק אם הוא נכנע לכללים שלהם, יש לו סיכוי להישאר שייך לשבט

ה.      שאם הוא מתנהג "לא יפה", אין סיכוי שיבינו אותו, כי מתייחסים למעשה שלו ולא ללב שלו

מספיק או רוצים עוד? (כי יש…)

כלומר, הילד שלנו (קרי, כולנו, או לפחות רובנו המכריע) הגיב על מעשה של מישהו אחר מתוך משהו שקרה לו בִּפנים – אולי הוא נעלב, נפגע, הרגיש חסר-אונים, כעס, נבהל, מי יודע – ובחוץ הוא עשה מה שהוא יודע לעשות בשעות מצוקה, והגיב (כמו רובנו…) בדרך אוטומטית, שלא תאמה את ערכי הסביבה, ואולי אפילו לא את ערכיו או ציפיותיו שלו עצמו. ואז מה? הגדולים, בדאגתם (המובנת) לשלום הילד/ה השני/ה וגם לחינוכו של הילד שלנו, ממהרים כמעט תמיד להתגייס לעזרת הצד ה"חלש", תובעים מן הצד הפוגע להתנצל על התנהגותו, אבל שוכחים שגם לצד הפוגע יש לב, רגשות וצרכים.

מה משמעות ההתנצלות, בקשת הסליחה האוטומטית הזאת (שאני קוראת לה "סליחה-סליחה"), שהגדולים תובעים מן הקטנים (ואחר-כך מעצמם)? היא באה לסמן את לקיחת האחריות על-ידי הצד הפוגע, את מתן ההכרה בכך, שלמעשיו יש השפעה על הצד הנפגע.

אבל האם באמת הילד לומד את השיעור הזה? או שהוא לומד את השיעורים שהזכרתי קודם? האם הוא באמת מתחבר למשמעות מעשהו, לכוח-ההשפעה שיש לו כאדם על ילדים ואנשים אחרים, או שהוא נענֶה לדרישת הגדולים מתוך ציות ופחד, רק כדי שיפטרו אותו מן הבושה שבמעמד? במלים אחרות, האם הוא לומד באמת לקחת אחריות – בלי אשמה, ולתת הכרה בלי להתקפל? אני בספק רב מאד.

מה במקום סליחה-סליחה

אם אנחנו באמת רוצים ללמד וללמוד את שני השיעורים הגדולים, של לקיחת אחריות ומתן הכרה, ההעדפה הברורה שלי היא לצאת לגמרי מן המגרש המוכר של "לבקש סליחה" – או לסלוח, כדי שלא ליפול בְּפח החשיבה העתיקה-מכאיבה של בסדר / לא-בסדר. במקום זאת אני רוצה להציע חלופות לשני צידי המתרס הסליחתי:

1. כ"פוגעת" –

• אתן מקום בתוכי לאשמה ואתחבר לכאב שמתחתיה (הצער על כך שמשהו שעשיתי, גם אם לא בזדון או לא במודע, הכאיב למישהו אחר).
• במקום לומר משהו ממשפחת ה"סליחה-סליחה" אקשיב באמפתיה לכאב שנגרם לצד הנפגע.
• במקום להודות שאני לא בסדר, אביע צער על המעשה שלי (ללא אשמה!) ובהתאם למקרה ולפניות הרגשית של הצד הנפגע, אסביר מה עבר עלי, שהוביל למעשה. 

1. כ"נפגעת"

• אֵתן מקום בתוכי לכעס ואתחבר לצרכים העצומים שמתחתיו, שלא התמלאו בעקבות מעשיו של האחר (אבא שלי, במקרה הנוכחי). (המהלך הזה יכול להימשך שנים…).
• אפתח את תודעתי להיזכר, שגם מאחורי המעשים של האחר, חמורים ומכאיבים ככל שיהיו, מסתתרים צרכים אנושיים, בדיוק כמו שלי. אזכיר לעצמי, שמה שהכאיב לי היה המעשים, לא הכוונות. או, מדויק יותר, גם המעשים וגם הכוונות שייחסתי לו בעבר. במקום זאת אחפש את הלב של עושה המעשה. (גם המהלך הזה יכול להימשך שנים…). כלומר, שוב ושוב, כשאתקל בַּתגובה הפנימית החריפה שלי לַמעשה ולעושהו, אזכיר לעצמי את הערכים שלפיהם אני רוצה שהעולם יתנהל (הבנה, הקשבה, אמפתיה, לב פתוח) ואעשה מה שביכולתי באותו זמן כדי לממש ערכים אלו, הלכה למעשה, גם במישור האישי, ביני לביני.
• מתוך החלטה פנימית זו אפתח את לבי לקבל את האחר כאנוש, גם כשאני לגמרי לא מסכימה ובוודאי לא אוהבת את מעשיו. כך אפגוש בתוכי מידה מעמיקה והולכת של שלום פנימי, שממנו אוכל ביתר קלות לשוב ולצאת מאוטומט הקורבנוּת, ולבחור לעצמי, כל פעם יותר, מערכת חדשה, מחוברת וערכית של תגובות פנימיות לא-אלימות למצבים מאתגרים.

הקבלה הזו את האחר היא-היא לדידי החלופה העמוקה והאמיתית לסליחה. כי הסליחה צריכה לעקוף את משוכת הלא-בסדר ולהניח שהאחר ראוי למחילה. ולא פעם קשה לנו ביותר להסכים לכך, משום חומרת המעשה שם. ואילו הקבלה איננה נדרשת לטאטוא של דבר. היא רואה נכוחה, שיש במעשה של האחר משום פגיעה אנושית, אך לא מקטלגת את המעשה הזה כלא-בסדר, אלא כאנושי ("מאחורי כל צרחה יש צורך"). והלמידה המתמדת בהעמקת יכולת הקבלה שלי, שלנו, היא זו שתאפשר לנו לחיות בעולם שבו לא נזדקק עוד לעונשים כדי להוקיע "אשמים", ולא לפרסים כדי להפריד בינינו לבין ה"טובים יותר".

מאחלת לכל אחת ואחד מכם למידה מתמשכת של אמנות הקבלה. גם את האחר, ובעיקר בעיקר, את עצמכם. עולם כזה, של שלום פנימי וחיצוני, הוא בעיניי העולם שכולנו נכספים אליו. ובעזרת אקטים קטנים וגדולים של קבלה אנחנו מלמדים את עצמנו, את סובבינו ובעיקר את הדור הבא אחרינו, שאפשר לחיות בעולם כזה, ללא כעס, אשמה, קורבנות ונפרדות.

אם תרצו – יש גם סרטון קצר על "סליחה-סליחה" במאגר הסרטונים של מיתרים, שבו דיברתי על המנגנון האוטומטי המרחיק הזה. כאן הקישור אליו.  

אפילוג אבא

אם תרצו להעמיק עוד אל מעיינות הלב שלכם/ן ולהיעזר בסיפור שלי כבהשראה למה שאפשרי, אגלה את אוזנכם, שבשנים האחרונות אין בי שמץ כעס על אבי. כמעט נהפוך הוא. כלומר, יש בי צער גדול על מידת הכאב שהיה עלי לעבור, ולרגעים עוברות בי עדיין מחשבות על החמצה של שנים, אבל למרות כל זאת אני חשה הכרת-תודה עמוקה על כך, שבזכות המוקשים, המהמורות וההתנסויות שעברתי דרכו, לוטשה בי יכולת ההבנה וההכלה האינסופית, שאני חשה כלפי אחי ואחיותי בני-אדם. הרי לעולם לא אדע מי או איפה הייתי אלמלא כל מה שעברתי. ואילו בזכות העבודה הפנימית העצומה שעשיתי כל חיי, אני לא חווה את עצמי כקורבן, לא חשה כעס, לא נושאת טינה ולא מחפשת נקמה.

ואם נרחיק לכת ונסכים לרגע לאפשרות, שנִשמתי ונשמתו כרתו ביניהן ברית, שם, למעלה, לפני הכל, והוא לקח על עצמו את התפקיד כפוי-הטובה של להתאכזר אלי (כדבריו בפעם אחרת), על אחת כמה וכמה, כשאני רואה עד כמה אני קרובה אצל עצמי ומלאת חמלה לאחרים, שיש בי תודה אינסופית על הזכות שנפלה בחלקי לחיות את חיַי בהבנה עצמית ואנושית כה עמוקה, ולהיות, מתוך כך, מורת-דרך לרבים ורבות אחרים.

באהבה רבה
ארנינה

נ.ב. אישי

העליתי לבלוג האישי שלי שני שירים נוספים מן המאגר הממשיך לנבוע מתוכי אל אחותי ענבל. מזמינה אתכם/ן לקרוא בהם יחד אתי. כאן.

תודה, שוב ועדיין, על המלים המנחמות והאוהבות שאתם/ן ממשיכים לשלוח אלי. הן עוטפות אותי מאד בתקופת-המעבר הבלתי-נתפשת שאני שרויה בה, שסימני השאלה והבדידות רבִּים בה מאד. בזכות החסד הגדול שהיה בפרידה, גם את הפרק הזה בחיי אני לומדת לאט-לאט לקבל.