מספיק נדר אחד

זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי.

ישבתי על הספה האדומה בסלוני, לפני כארבע שנים, מהרהרת, שוב, באבא שלי. עד כמה הרחיקה לכת השפעתו הממגנטת על חיי. תוהה, שוב, כמה שנים אדם סוחב את מורשתו, את הרגליו, את מנהגיו, מחשבותיו, אמונותיו. למה כה עזה ההיאחזות הזאת שלנו במוּכָּר, גם אם עייפנו ממנו עד זרא, למה אנחנו משחזרים מצבים, בני-אדם, התנהגויות שוב ושוב ושוב. ומה בכל זאת מאפשר לנו להתיר, גם אם לשיעורין, את הכבלים העזים הללו, שקושרים אותנו כך אל עברנו.

ואז זה היכה בי.

בבת-אחת ראיתי את החתיכה הנעלמת. זו שנסתרה מעיני כפי שהיא נסתרת מעיניה של מרבית האנושות, זו המונחת בתשתית כל המבנה המסועף של מה שהפך להיות הזהות שלי. הכוח האחד, האדיר בעוצמתו, שמחזיק אותי שבויה בלא-דעת בתוך קשר עתיק עם אבי (במקרה שלי), הסכם בלתי-כתוב, לא-מודע ולא-מדובר, שעשיתי אתו לפני שנים רבות מאד, הרבה לפני שהיתה לי הבנה מילולית כלשהי את החיים.

נדר.

נדר עמוק, בלתי-מתפשר, חד-משמעי, חד-כיווני. נדר שכרתתי מתוך פחד עמוק וראשוני, ואשר קושר אותי אל אבי כחבל-טבור ממשי והישרדותי. נדר, שבמקרה שלי התנסח "אני לעולם אהיה זו שלא יודעת – תמורת הסיכוי שאבא יגיד שאני בסדר".

משם התגלגל הגילוי המסעיר הזה מעצמו, והפך להיות אחת מאבני-היסוד של השיטה שנולדה ממני במהלך השנים, "המצפן".

הבנתי שלכל אחת ואחד מאתנו יש לפחות נדר אחד, שלרוב כרתנו אותו עם אחד ההורים (או שיש לנו נדר שונה עם כל אחד מהם בנפרד), לעתים עם דמות משמעותית אחרת, לרוב מילדותנו, ולעתים מדור אחר במשפחתנו (כלומר, שלעתים מה שהוליד את ההתקשרות הזאת היה ידע שהגיע אלינו בהעברה בין-דורית כבר בהיותנו ברחם, או אף לפני…). והנדר הזה, נוסף על היותו חוצה-דורות, זמנים ואנשים בהתהוותו, הוא בעיקר חוצה-חיים בהשפעתו. כשאנחנו מזהים אותו, נוכל לראות, בבת-אחת, עד כמה הוא מלווה אותנו באשר נלך, משפיע באופן סמוי ותמידי על בחירותינו, מעשינו, תגובותינו, כלומר, על כל חיינו…

סוד כוחו של הנדר

קשה לתאר את עוצמתם של הנדרים הללו, שבתמימותנו, מתוך התלות הממשית בגדולים סביבנו, הסכמנו לקחת על עצמנו. כיוון שכל המבנה המשוכלל וההרמטי הזה נוצר בשלב מאד מוקדם של חיינו, שבו לא היתה לנו כל ברירה אלא להאמין לכל מידע שהגיע אלינו והיינו תלויים לחלוטין ביחסם, תגובותיהם ומעשיהם של האחרים, וכל מה שהכרנו היה תפישת-העולם שלהם – הנדר, כמו גם האמונה ודפוסי ההתנהלות שנגזרו ממנה, הפכו למה שאנחנו מזהים כ"אני".

זאת ועוד, בתוך תפישת העולם של "בסדר / לא-בסדר", שהולידה את כל האמונות השוללות שכולנו מכירים ואימצנו, כמו "אני לא מספיק… [טוב/ה, ראוי/ה וכד']), "אין על מי לסמוך", "גברים הם…" "צריך לעבוד קשה כדי להצליח…" וכיוצא באלו המצאות שהתודעה האנושית רקחה לנו באלפי דורות של סבל, אין זה פלא שהמחשבות האלו, והנדר בכללן, הופכות לחלק בלתי-נפרד ממי שאנחנו, ונחוות כאילו הן המציאות המוחלטת והיחידה האפשרית. אין לנו ברפרטואר האנושי מאגר של תמונות-חיים חלופיות לאלו שעליהן גדלנו.

לכן, לא רק שרוב האנושות כלל לא ערה לקיומם של הכוחות העצומים האלו בתוכנו, הממשיכים לכלות את מאגרי האנרגיה, השמחה והיצירתיות שלנו, אלא שגם כאשר חלק (קטן) מאתנו מתעוררים להכיר אותם, ובהעדר תקדימים שיהיו לנו מודל לשחרור, עצם המחשבה על פרידה מן המבנים המוכרים הללו, או הרעיון של הכנסת שינוי, או של אימוץ תפישות חדשות, נחווים לרוב כאיום ממשי על קיומנו.

הסיכוי האמיתי

אני מניחה שאתם מבינים, שאלמלא מצאתי את הדרך להשתחרר מן הכישוף הרב-דורי הזה, לא היה נולד "המצפן", לא היו כבר מאות אנשים שנעזרו בכלים המרגשים שגיליתי כדי להניע את תהליכי השחרור שלהם ושל אחרים ולא הייתי כאן עכשיו, מזמינה גם אתכם, שקוראים את המלים האלו ממש ברגע זה, לבחור באופציה הגואלת הזאת בשבילכם, בשביל היקרים לכם ובשביל האנושות בכלל.

גילויו של הנדר שלי, ומתוך כך הגילוי את קיומם של נדרים באנושות, הבנת הקשר שלהם לאמונות-החיים שלנו וזיהוי האופן שבו נולדים מהם דפוסי ההתנהלות שלנו, היה נקודת-מפנה בחיי. בין היתר הבנתי, שכדי להשתחרר באמת מן ההשפעה המכשפת של הברית הקדומה הזאת, נדרש אומץ רב (זהו המפתח הראשון מתוך ארבעת מפתחות הא.ה.ב.ה של "המצפן"). נדרשת בחירה אמיתית (המפתח השלישי) כדי להיפרד ממשא של שנים, שכל-כך התרגלנו אליו, עד שלא ידענו לדמיין מציאות אחרת. לעתים נחוצה קפיצה ענקית לתהום-הלא-ידוע, כדי לחוות, כשחוצים אותה, את ההתמרה הגדולה (המפתח הרביעי) הממתינה לנו בקצה תהליך ההתעוררות.

באותו יום על הספה עשיתי עם עצמי גם טקס קצר,  שבו "החזרתי" בתודעתי את הנדר שלי לַכתובת שממנה הגיע, קרי "שילחתי" אותו אל אבי (שגם הוא לא באמת יצר אותו, אלא ירש והוריש לי את אשר ספג מקודמיו) ופתחתי לעצמי דלת לתקופת חיים חדשה, שממשיכה להתגלות לי מדי יום.

המפגש המתרחב והולך עם חלקים מתוך המהות הפנימית שלנו, עם אותה הוויה שאיתה הגענו לעולם ואשר מעולם לא הלכה לשום-מקום אלא רק התכסתה בשכבות, דפוסים ותבניות חשיבה, הוא בעיני המפגש המרגש ביותר שאדם יכול לחוות בחייו. זה המפגש שאליו מזמין תהליך "המצפן".

ההזמנה האישית 

יום כיפור כאן.

הזדמנות נדירה לריפוי עמוק עם עצמכם.
הזמנה לעצור, להתבונן ולהקשיב פנימה. להתחיל (או להמשיך) לחקור את עומקי הקיום.
אולי לחפש מהו הנדר שלכם, אולי "רק" לגלות את אמונת-החיים.
חשבון-נפש יסודי, נוקב, שואף לשחרור. ובו-זמנית עתיר חמלה ועדינות.

אם אין לכם מאיפה להתחיל – חשבו על דפוס חוזר כלשהו, שמעיק עליכם. שאלו את עצמכם מתי הוא מופיע, האם יש נסיבות מסוימות, אנשים מסוימים שאיתם הוא מתעורר. מה קורה לכם שם, בעיקר-בעיקר – מה אתם אומרים לעצמכם, מחשבות, שיפוטים, מלים. לאט לאט תגיעו למחשבות חוזרות, הלוא הן אמונות שאגרתם במהלך חייכם. משם תוכלו לברר, בעדינות, ממתי זכורה לכם אמונה זו או אחרת, ומשם, בסופו של דבר, יתגלה גם הנדר. ותחוו ניצוצות של שחרור שימלאו את חייכם באושר שלא הכרתם.

כמובן שלא מדובר בתהליך שיתחיל ויסתיים ביום אחד. מדובר בהזמנה לצאת לדרך הזאת. של ההקשבה לאמת הפנימית ביותר שלכם וההסכמה להתקרב אליה, לגלות אותה, לכאוב חלקים ממנה, להיפרד מאחרים, להיפתח לאפשרויות חדשות של היותכם בעולם.

מאחלת לכם שאולי תצליחו לאפשר לעצמכם משהו מכל זה במהלך יום כיפור.

ומסיימת בהזמנה רחבה יותר, למי שהדברים נגעו בהם.
לבוא אלינו. למיתרים. לקורס המצפן (קורס הדגל שלנו להתפתחות אישית והכשרת מאמנים). שהמפתחות והכלים והתובנות והתהליכים שבו, בצד המפגש הקבוצתי העוצמתי וההליכה הבלתי-מתפשרת אל האמת, שמציעה מנחת הקורס (זאת אני…) ביחד עם צוות ההנחיה המהמם, פותחים את הדלת החדשה הזאת לעומק ולרוחב נדירים ומשני-חיים באמת.

ההרשמה לקורס מתקרבת לסיומה.
תנו לעצמכם את המתנה הזאת לשנה הזאת.
הנס הזה יכול לקרות גם לכם, כפי שקרה לכל מי שבחרו בדרך המרתקת של המצפן.

בחרו בעצמכם. ועשו טוב לאחרים.

גמר חתימה טובה,
ארנינה וצוות מיתרים