תזכורת על אתמול: קאטו, אחד הסנאטורים המפורסמים ברומא, נהג לחתום כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, במשפט הבא: "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ צריך להרוס".
לצפייה בהקלטה של חלק א' – הקליקו כאן
דיברתי אתמול על הקרתגו שלי, על למה צריך להרוס ומה במקום ועל הפחד להגיד את כל זה. והנה המשך הסאגה.
אז מה אני עושה עם הפחד? (להלן – תהליך קאטו)
באופן גס, יש שתי גישות עקרוניות לטיפול בפחד: רגשית ומנטלית.
כאדם וכמטפלת/מנחה, אני משלבת בין שתיהן, אבל הדגש העיקרי בעבודה שלי הוא על הצד המנטלי (שהתהליך אתו מחובר ישירות לָעולם הרגשי ואף מוביל לשחרור רגשי גדול ביותר).
מה זה אומר? שכשמדובר בפחד גדול, משמעותי – אני נעזרת גם בַּתהליך הרגשי, של להרגיש אותו-להיות בו-להרגיש אותו-להיות בו, כולל כל הניואנסים שעולים – עד שהוא משתחרר (כן, זה קורה…).
אבל לשמחתי, אני כבר כמעט לא פוגשת פחדים גדולים. ככל שהתקדמתי בלוח השנים, כך הִשלתי מעליי עוד ועוד שכבות של הדפוס המשתק הזה ולמדתי לפרוש כנפיים בעוד ועוד תחומים, גם אם הפחד עדיין לוחש את מילותיו. זה בדיוק פשר המושג "אומץ" מבחינתי. אומץ הוא לא העדר פחד. אומץ הוא תנועה עִם ולמרות הפחד.
אז כשאני נתקלת בפחדים "מקומיים", אני עושה את תהליך קאטו – ואלו מרכיביו:
- אני אומרת לעצמי משהו: אני מזכירה לעצמי (ממש אומרת לעצמי במלים, בלב), שהפחד הזה הוא לא ממשי (כי אין סכנה קיומית בסביבה), אלא נובע מסיפורים שאני מספרת לעצמי. איך אני יודעת את זה? כי הסיפורים שלו הם בזמן עתיד. (כלומר, הם מספרים מה עלול לקרות לי).
- וכיוון שאין שום-דבר בעולם, שאני יכולה לדעת עליו משהו בזמן עתיד (למעט עובדת מותי, וגם זה בלי תאריך עדיין…), אני מבינה שהמוח שלי רקח כאן משהו. למה הוא עושה את זה? כי תפקידו (לדעתו) הוא להגן עליי. והוא חושב שאם אקשיב לסיפורים שלו, אני אֶמַנָע מ"שטויות מסוכנות".
- אני שואלת: כיוון שמדובר במחשבות (כל סיפור הוא מחשבה), שמטבען הן מופיעות כ"ידיעה", אני ניגשת אליהן בעזרת שאלות. כי הן מאלצות את המוח לחשוב מחדש. והשאלות הן נוקבות. כי מטרתן להניע צוקים. ועד שלא אגיע לגרעין – אני לא עוצרת ברמזור. ורק כשהגעתי למשהו חדש, כשהתשובה שעולה מתוכי מעוררת בי רעד כלשהו – שם אני עוצרת.
- אני מרגישה: כשמשהו בי מזהה, שגיליתי איזשהו צורך גדול ומרגש, שהמתין לי מתחת לכל הסיפורים, אני "יושבת" עם הצורך הזה. לא ממשיכה לחשוב, לא ממשיכה לשאול "ואז מה?". רק מרגישה. מקשיבה לו. שואלת ומרגישה מה הצורך הזה בשבילי. נותנת לו למלא אותי. (זה יכול לקחת גם חודשים, אגב. כי הגילוי הזה הוא לרוב הלם לתודעה, שזקוקה לזמן ומרחב כדי להתארגן לחיים אחרת ממה שהכירה…).
- אני בוחרת: רק אחרי שהבנתי וחוויתי לעומק מה פשר הצורך הזה בשבילי, רק משם – אני בוחנת ובוחרת דרכים חדשות לפעולה, שינבעו מתוך הצורך הזה ולא מתוך הסיפורים הישנים. (אגב, הדרכים יכולות להיות דומות או זהות לאלו שנקטתי בעבר, אבל – אלמנט הבחירה החדש הופך אותן למשהו אחר לחלוטין).
ועכשיו הנה נאום קרתגו השבועי שלי, כמובטח: מה צריך להרוס – ומה במקום.
מה הגיע הזמן להרוס
הגיע הזמן להרוס את המחסומים הנרכשים, שבָּנינו בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם.
הגיע הזמן להיפרד מחלקים שאימצנו לעצמנו במהלך חיינו, לגלות מה נכון לנו ואיך אנחנו יכולים לחיות באותנטיות – בלי התרמית המוכתבת של אלפי דורות.
ומה נחוץ כדי לחיות אחרת?
להבין שזאת השיטה, ושרק אנחנו, בכוחות משותפים ומודעים, יכולים לפרוץ מן הכבלים שלה. להרוס את המדומה, לבנות את האמיתי.
ואלו הצעדים הדרושים כדי לעשות זאת אחרת לגמרי:
- לרצות לחיות אחרת.
- לעצור. (וכמובן לנשום!)
- להתבונן. פנימה.
- להסכים לראות. בלי אשמה.
- להסכים לעבוד על הדפוסים ולהיפתח לאפשרויות חדשות.
- להסכים ללמוד איך. להיעזר. להתאמן.
- ואז – ליישם! (שוב ושוב).
וסוף-סוף לחיות אחרת.
ואם במקרה שכחתם/ן – אז ביום חמישי, 20.6, במפגש "למה לי תקשורת מקרבת?", נדבר על כל אלו – ועל איך באמת אפשר לעשות לעצמנו טוב – בכוח המילה!
להשתמע מחר, בהדגמה מפורטת של התהליך, כולל השאלות שאני שואלת את עצמי!
ארנינה